הבו גודל | יצחק נריה

 

שלא כבחברה החרדית, הציונות הדתית איננה תומכת מספיק בלומדי התורה שבקרבה. אם המצב לא ישתפר, היא עלולה למצוא את עצמה בעתיד ללא תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה

ישנו ויכוח סוציולוגי גדול כיצד מתרחשים תהליכים – האם מה שמניע אותם הוא תורשה, טענות ודיונים, או הלך רוח חברתי אשר מחלחל אט אט לתודעה. אני משוכנע כי עיקר ההשפעה נעוץ בתהליכים חברתיים, והם אלו אשר בכוחם לעצב זהות ומציאות. לשם ההדגמה, הגידול הניכר בבנות דתיות אשר פונות לשירות צבאי נתפס בעיני רבים כניצחון של אלו המצדדים בשירות צבאי לבנות. אך לעניות דעתי לא זו הסיבה. הסיבה לכך נעוצה בהאדרת השירות הצבאי על ידי הציבור הדתי.

במשך עשרות השנים האחרונות הלכה וחלחלה התובנה כי זהו השדה שבו ראוי וצריך להגשים את הערכים שעליהם חונכנו, ולראיה: מספר הקצינים חובשי הכיפות, ריבוי המכינות וכו'. לפיכך, בת המעוניינת להתגייס אינה עושה זאת בהכרח בעקבות אימוץ עמדה אידיאולוגית מסוימת אלא בגלל אווירה ציבורית שקיבלה מאביה ששירת בסדיר ובמילואים, מאִמה הנשארת לבד עם הילדים למען ערך נעלה, מאחיה וממשפחתה, ובעיקר מאתנו הציבור, אשר כל כך האדיר את השירות הצבאי, עד שקשה לבנות להבין מדוע אין הן משתתפות ב"זכות" זו.

לבנות את השלב הבא

כשם שבעבר, כשהאדרנו את הצבא והשווינו עצמנו לציבור הכללי, ראינו צורך להצטרף למאמץ, לשאת את האלונקה ולהוביל, כך כיום עלינו להפנות מבט לאחינו החרדים, ולחתור להוביל את עולם התורה. המציאות היא שיש כיום כשבעים אלף אברכים בציבור החרדי. אין עליהם לחץ הדוחף אותם לשרת בצבא, החברה מוקירה ומאדירה אותם, ולא פלא שצומחים מהם גדולי תורה. והאמת חייבת להיאמר, שבמידה רבה אנחנו כפופים לפסקיהם. נכון שיש לציבור הכיפות הסרוגות גדולי תורה משלו, אבל את הטון ההלכתי, אם נהיה כנים, לא אנחנו קובעים.

וזה מעציב. כי אצלנו נקודת המוצא ללימוד באה מתוך רוחב דעת. אצלנו לומדים את כל חלקי התורה, לא מסננים ולא מצנזרים חידושי תורה, הלכה והשקפה. תנאים אלה מעניקים לבני התורה של הציונות הדתית אפשרות להפוך לגדולי דור בעידן דעתני כמו שלנו. אבל אנחנו נמנעים מלטפח את הכיוון הזה.

ישיבות ההסדר, אשר היו עד לפני כעשרים שנה גולת כותרת של הגשמה אשר אינה מוותרת על ערך למען ערך, אלא לצד לימוד תורה תובעני מוסרת נפשה בשירות צבאי, נהפכו אט אט בציבור למין מסלול נוח ולא רציני. כיום, בחלק רחב מן הציבור הדתי–לאומי הן אינן מהוות עוד מקור לגאווה. הקצוות, לעומת זאת, התעצמו עד מאוד – המכינות מחד גיסא והישיבות הגבוהות מאידך גיסא. לאחר שנשאתי דברים בעניין זה בכנס ירושלים לפני כשנתיים, צלצל אלי רב קהילה, תלמיד חכם כישרוני, בוגר ישיבת הסדר, לחזק את דבריי ולהודות עליהם. הוא הוסיף ואמר שהוא משמש עשרות שנים רב קהילה – טלפונים ושאלות כל העת – אבל יש אנשים שהפעם היחידה שבה באו לכבד אותו, לחייך ולומר לו שבת שלום, הייתה כאשר בנו סיים מסלול בדובדבן וקיבל עלייה בבית הכנסת.

מגיבים בעבר לדבריי מיהרו לתקוף אותי בטענה שיש לנו עולם תורה נפלא, ושהם זוכרים מה היה בעבר ומה המצב כעת. במחילה מכבודם, כותב שורות אלו מודע היטב למצב הקיים ומעריך אותו עד מאוד. אז מה? המציאות היא שעולם התורה הדתי–לאומי נמצא בשנים האחרונות בצומת מאוד משמעותי. אנחנו לא נמצאים בשלבים הראשונים של בניין עולם התורה וביסוסו. הורתו ויצירתו של עולם זה, על גווניו ומורכבותו הרבה, כבר נעשו בשנים עברו. אני מבקש לטעון כי המבחן אשר עומד לפתחנו היום הוא השלב הבא, והוא המשמעותי להמשך קיומנו כחברה דתית לאומית.

המאפיינים המרכזיים של שלב זה מבוססים על "תורת ה' תמימה משיבת נפש". הווה אומר: כשהיא תמימה, מושלמת ושלמה, אזי היא משיבת נפש. למעשה, נרצה לראות שם גדלות תורנית עיונית, עמקות מחשבתית, ביסוס אמוני, ידיעת הלכה משורשיה עד להלכה למעשה, תביעה פנימית מתמדת לשיפור המידות, שליטה בתנ"ך, וכל זה מתוך חיבור עמוק למדינה ולעם. נראה לי שכל אחד מאיתנו שואף ומצפה ממורי הדרך שלנו להיות ממש שם. כדי שיוכלו להורות לכולנו את הדרך בנבכי החיים ובמציאות המשתנה ללא הרף.

יהיה לנו קשה, ובצדק, לקבל כאדם גדול רב אשר כל בקיאותו היא בעמקות עיונית. אנחנו מצפים מתלמיד חכם אשר מבין מהלך עמוק של ר' עקיבא איגר להבין גם את נפש הדור. באותה מידה יהיה לנו קשה להכיר במנהיג אשר כל יכולתו היא שיעור נפלא בתנ"ך אשר מרומם את השומעים, אבל אין לו מושג בהגדרות למדניות. באותה מידה, גם רב אשר עובד את ה' בטהרה ובשמחה אבל אין לו ידע הלכתי רחב לא יוכל להיות מנהיג גדול. במידה רבה אנחנו מצפים מהגדולים שלנו להיות כמו הראי"ה קוק, ולמעלה בקודש רבותינו שבכל הדורות, ראשונים ואחרונים, אשר גדולתם הייתה בכול.

המשפחה‭ ‬לוחצת‭ ‬להפסיק‭ ‬ללמוד‭. ‬ישיבת‭ ‬ההסדר‭ ‬בשדרות‭, ‬2015
צילום‭: ‬יהודה‭ ‬פרץ‭. ‬למצולמים אין קשר למאמר

הכנסה כלכלית בלתי אפשרית

אני חש כי הגיעה השעה להניף שוב בגאון את הדגל שכל כך חשוב לכולנו, את דגל התורה. הצבא יקר לכולנו. הוא המאפשר את קיומנו והוא המבטיח את עתידנו. אבל בסופו של דבר הצבא אחראי לשימור המציאות, ואילו התורה היא זו שתבנה ותעצב את העתיד שלנו. חייבים אנו לאפשר לישיבות שלנו להצמיח גדולים. לא רק רבנים אשר כותב שורות אלו נמנה עליהם, וכבודם במקומם מונח, אלא גדולי דור. עלינו לתבוע בכל פה: "הבו גודל".

וכדי להשיג מטרה זו, ולגדול באמת בכל חלקי התורה, צריך כישרון, חייבים התמדה, הרבה סייעתא דשמיא, ובעיקר מוכרחים חברה תומכת אשר מעריכה את הקרבן האישי למען הכלל. כולנו יודעים היטב כי בן תורה בציבור שלנו אשר מקדיש את חייו כדי לצאת גדול, על פי רוב יכול היה להיות גדול בכל תחום. יש לו תעודת בגרות מעולה, הוא ברוך כישרונות, הוא אינו בורח אל התורה אלא בוחר בה באהבה ובהתמסרות.

אבל עם מה הוא מתמודד? בפועל, אם הוא בוגר ישיבת הסדר, החל משיעור ו' הוא נאלץ להסביר למה הוא עדיין בישיבה, ומתי הוא יעשה עם עצמו משהו, כאשר האמת היא שבסך הכול הוא למד עד כה שלוש וחצי שנים נטו. מפרק זמן כזה לא יוצאים גדולים. אשר על כן, אותו בוגר מתחיל ללמוד לרבנות עוד בטרם הבשיל כהוגן בלימוד העיון, שהרי מלימוד עיון אין שום תעודה וברבנות לפחות יש הכרה. בישיבות גבוהות המצב קצת יותר טוב אבל גם שם הרבה פעמים המשפחה לוחצת להפסיק. לא אחת שמעתי מהורים שאין להם בעיה עם תלמיד חכם, אבל למה דווקא הבן שלהם?

אם לא די בכך, הנתונים שבידנו מראים כי הקושי הכלכלי מכביד עד מאוד. המלגה החודשית הממוצעת בישיבות השונות היא כ–1900 ש"ח. הניתוח השנתי של קרן "אחד לאחד" מראה כי ב–2016 הייתה ירידה של כ–9% בהכנסות משקי הבית של אברכי הציונות הדתית. ההוצאות הגדולות ביותר הן על דיור, תחבורה ותקשורת. ההוצאה של ששת העשירונים התחתונים במדינת ישראל גבוהה מהכנסתם של אברכים בציונות הדתית.

ההכנסה הכספית הממוצעת נטו למשק בית "אברכי" ב–2016 הייתה כ–6,000 שקל בחודש, ואילו ההוצאה הכספית הממוצעת הייתה כ–10,000 שקל (140% מההכנסה הכספית). למעשה, 63% מההכנסות הכספיות של משקי הבית האברכיים ב–2016 מקורם בעבודה של האישה (3,800 שקל), ואילו היתרה (2,200 שקל) מקורה מקצבאות, תמיכות ועבודות זמניות. כיום, למשפחת אברכים יש בממוצע 2.9 ילדים והכנסה לנפש של 1,614 שקל, 1,000 שקל פחות מקו העוני העומד על 2,600 שקל לנפש. המספרים הללו מבוססים על ניתוח נתונים שנמסרו לנו על ידי כ–2,000 מתוך כ–3,000 אברכים בציונות הדתית.

אין זה סוד. ככל שהבעל מתמסר יותר לתורה ומשתדל לגדול, כך העול הכלכלי מעיק יותר, וההקרבה הנדרשת מהאברך ומשפחתו היא עצומה. אין זה מכבד אותנו, כציבור, שאותו אברך יחיה בעוני ובקושי. בסופו של דבר, משם אמורה לצמוח המנהיגות הרוחנית העתידית.

חיזוק ההתמסרות

בקרן "אחד לאחד" אנחנו מנסים כבר כמה שנים לסייע לאברכים על מנת לחזק ולבסס את עולם התורה הדתי לאומי. אנחנו נפגשים עם ראשי הישיבות ודנים על כל אברך באופן אישי כדי לסייע כמה שצריך למי שצריך. אנחנו לא מסייעים לאברכים מעל גיל ארבעים, כי אנחנו רוצים שתופסי התורה יצאו אל העם.

בשנה האחרונה, לאחר שיחות עם תלמידי חכמים וחשיבה עמוקה שביצענו, החלטנו לשנות את הגישה. אם עד כה התמקדנו בנזקקוּת, כעת החלטנו להשתדל לעודד מצוינות. שתי דרכים ניצבו בפנינו. האחת – לקבוע פרמטרים אחידים לכלל עולם התורה הדתי לאומי, שמי שיעמוד בהם נעשה מאמץ לתמוך בו. גישה זו אכן מבטיחה כי התמיכה תגיע לאלו אשר "עדיים לגאון", אבל תביעה כזו עלולה להסיט את מרכז הכובד למספר מועט של ישיבות.

הדרך השנייה היא לתת לכל ראש ישיבה או ראש כולל לברור בעצמו מי הם עמודי בית המדרש שלו. באופן הזה אין פרמטר אחיד, שהרי ישנן ישיבות שבהן בחורים בשיעור א' מגיעים ברמה כה גבוהה עד שהם כמו בחור בשיעור ג' בישיבה אחרת. אבל אנחנו מבססים את עולם התורה כך שבכל ישיבה יהיו עמודי בית מדרש, והגם שאינם חזקים כעמודי בית מדרש אחר, הם בהחלט מאפשרים לבחורים הצעירים לפתח שאיפות לגדלוּת בכל ישיבה. לפני שנים ערכנו ניסוי באחת מישיבות ההסדר שלא היה לה כולל בהעדר תקציב. התגייסנו יחד עם כמה תורמים כדי לאפשר להם להקים כולל ליד הישיבה. ההשפעה על הישיבה הייתה מיידית, וכיום ראש הכולל שם הוא מבוגרי אותה תוכנית.

למרות שטענת היסוד שלנו מחייבת ללכת לפי האפשרות הראשונה, לברור בנפה אחר נפה את אלו אשר "עדיים לגאון" ובהם לתמוך, החלטנו ללכת אחר האפשרות השנייה. היות שעולם התורה שלנו עדיין צעיר, ועלינו להשתדל להביט חמישים שנה קדימה, להבנתנו ערך זה של לימוד התורה והתמסרות אליה אינו מבורר די הצורך בכל שדרות הציבור ובשל כך החלטנו לאפשר לכל ישיבה לברור לעצמה את עמודי בית המדרש שלה ולאפשר להם לגדול.

מאוד קל לדבר על דיינים ציונים ורבנים ראשיים מהציונות הדתית, אבל מי נמצא איתם לאורך כל הדרך? אדם שחי בצמצום רב עלול להיגרר לראייה מצומצמת של החיים, "דקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו", והרי אנחנו מצפים מהם לרחבות הדעת ולמבט מלא אהבה על החיים והטוב.

עולם התורה הציוני–דתי מונה כ–3,000 אברכים בלבד. זה הכול. רבים מהם עושים את שנותיהם הראשונות באברכוּת, כך שהמספר של חובשי בית המדרש לאורך שנים, המיועדים לגדלות, מצומצם יותר. לדעתנו יש להתמקד ב–500 בלבד, ולתת להם חיבוק חם מכולנו. להוקיר ולייקר את עמל התורה שלהם.

זו חובתנו לעיצוב העתיד התורני שלנו – להשקיע היום למען הצמחת דור העתיד של המנהיגות הרוחנית שלנו. אנחנו צריכים אנשים גדולים.

הרב יצחק נריה הוא ראש ישיבת "תורה בציון" ומייסד קרן "אחד לאחד"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 באפריל 2017,ב-גיליון שמיני תשע"ז - 1028. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אלי יחזקאלי

    כל הכבוד על הדברים הברורים ועל העשייה בכיוון. רעיון לקרן אחד לאחד- תחרות מאמרים תורניים [כמו שעושה מפעל הפיס] כדי לחזק כוחות תורניים צעירים

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 1030 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: