עיון בסדר הופעת החיות האסורות מלמד שמשמעותן טמונה ביכולת ההבדלה שבין הטמא לטהור, כבבואה להבחנה שבין ישראל והעמים

זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל (ויקרא יא, מו–מז).

חתימת פרק י"א מגדירה שני נושאים שבהם עוסק הפרק – טומאה וטהרה מחד גיסא, ואיסור אכילה והיתר אכילה מאידך גיסא. תוכנו של הפרק מצדיק את חלוקתו לשני נושאים אלו. חלקו הראשון של הפרק (פס' א–כג) עוסק בבעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, וחלקו השני (פס' כד–מ) עוסק בדיני הטומאה של בעלי החיים במותם. אלא שלאחר הדיון בטומאות אלו, מופיעה חטיבה נוספת של פסוקים:

וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל… אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם (מא–מד).

פסוקים אלו פוגעים במבנה הפרק. קשה להבין מדוע דחתה התורה את הדיון בדיני אכילת שרצים לסופה של הפרשה, ולא כללה אותו בדיני החיות המותרות והאסורות באכילה שבתחילת הפרק. חריגה זו אף חמורה יותר מאשר שינוי הסדר בלבד. הפרשה כוללת שני פסוקי חתימה דומים זה לזה, כאשר הראשון עוסק בשרצים בלבד, והשני כללי יותר:

כִּי אֲנִי ה' אֱ–לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא–לֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (מד–מה).

כפילות פסוקי החתימה, הדמיון ביניהם והעובדה שפסוק אחד מתייחס לשרצים בלבד תומכים בסברה שכל פסוקי השרצים מהווים חטיבת פסוקים נפרדת, המכילה פסוק חתימה עצמאי והקוטעת את רצף הפרק. ראיה נוספת לכך שהשרצים הם חטיבה עצמאית ניתן להביא מהפרשה המקבילה בדברים (פרק יד), שם השרצים כלל לא מופיעים. מציאות חטיבה מעין זו מחזקת את השאלה שהוצגה לעיל: מדוע בנתה התורה את הפרשה הזו במבנה המבדיל את השרצים משאר בעלי החיים?

איור: מנחם הלברשטט

לא ידיעה טכנית

פסוק החתימה לפרק מסייע בפתרון שאלתנו: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר". נושא הפסוק הוא ההבדלה בין בעלי החיים השונים, ולא זיהוי המותרים והאסורים. אף בציווי על הכוהנים, האמורים ללמד את בני ישראל דינים אלו, התורה מדגישה את ההבדלה: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י).

פסוקים אלו מדגישים שנושא הפרק אינו ידיעה טכנית של האסור והמותר לאכילה, אלא ההבדלה בין החיות השונות. בכל בעלי החיים המנויים בפרשה נדרשת יכולת הבדלה, לפי שחלקם מותרים וחלקם אסורים. שרצים, הרומשים על הארץ, הם יוצאי דופן בכך שכולם אסורים באכילה. עובדה זו לא מאפשרת יישום של הבדלה ביניהם, וממילא אין הם נכללים ברשימה המרכזית בפרק והם באים בחטיבת פסוקים נפרדת, שבסוף הפרק.

ראיה להבנה זו ניתן להביא מדיני הטומאה בפרשה. לעניין דיני טומאה יש צורך להבדיל בין השרצים, שכן רק שמונה שרצים מטמאים במותם. ואכן, ברשימת בעלי החיים המטמאים במותם מופיעים דיני השרצים המטמאים, אף ששרצים אלו לא הופיעו ברשימת האסורים באכילה לפני כן.

עקרון ההבדלה מבהיר נקודה נוספת. התורה משתמשת בכל סוג צירוף מבדיל פעם אחת בלבד. בשני אמצעים ניתן להבדיל בין בעלי החיים: סימני טהרה, וזיהוי על פי שם. דגים מזוהים על פי סימנים בלבד, עופות על פי שם בלבד. שרץ העוף מזוהה על פי סימנים וכן על פי שמות החגבים המותרים. בהמות מזוהות על פי סימנים וכן על פי שמות החיות האסורות. בשרצים אין שמות ואין סימנים, והם כמובן אסורים. אלא כדי שהמבנה יהיה מושלם, הוצגו שמות וסימנים בשרץ העוף, אף שאחד מהם יכול להספיק. כמו כן, בבהמות לא הובאו שמות הבהמות הטהורות, אף שרשימה כזו קיימת בספר דברים. חשיבות ההבדלה גרמה ליצירת מערך מושלם של אמצעי ההבדלה.

מרכיב בקדושה

בהמשך הספר התורה מביאה פסוקים הדומים לפסוקים שלנו בלשונם ובתוכנם:

אֲנִי ה' אֱ–לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (כ, כד–כו).

פסוקים אלו מבליטים את הפער בין השרצים לשאר החיות. בחלקו הראשון של פסוק כה ההבדלה היא פנימית בתוך הבהמות והעופות. הבדלה מעין זו לא קיימת בשרצים, ולכן הם לא הוזכרו. בחלקו השני של הפסוק ההבדלה היא בין כל בעלי החיים הטמאים לטהורים, וכאן אכן הוזכרו השרצים. זאת ועוד, התורה משתמשת כאן דווקא במונח "לטמא", כיוון שבו שייכת הבדלה גם בשרצים.

פרשה זו מבארת מדוע יש חשיבות גדולה כל כך להבדלה. משמעות השרש קד"ש היא "נבדל", "פרוש". בשל כך, ההבדלה מהווה מרכיב מרכזי במושג הקדושה. כשם שה' קדוש, והוא יצר הבדלה בין העמים, כך עם ישראל הקדושים אמורים ליצור הבדלה. פסוקים אלו מבארים מדוע הותר לנח לאחר המבול לאכול את כל בעלי החיים, ואילו לבני ישראל נאסרו רובם. לאחר המבול לא הייתה הבדלה של עם מסוים, ולכן הותרו כל בעלי החיים. כאשר הובדל עם מסוים מכל העמים, אותו עם נדרש להבדיל בין בעלי החיים השונים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017