אמונה בנבואת א–ל חי | שלום רוזנברג

כיצד ניתן לייחס לקב"ה חיוּת? על הא–ל החי מהמקרא ועד רוזנצוויג ועל המענה של קרליבך לניטשה. לזכרו של אלחי טהרלב

כיצד ניתן לבטא את הזדהותנו עם משפחת טהר–לב, את כאבנו על כאבם, הורים שאיבדו את בנם היקר, ואחים שנלקח מהם בשר מבשרם? הדבר היחיד שאני יכול לשים בפניהם הוא מילים. בחרתי לחבר אותן לזכר שם בנם: אלחי. אני קורא את השורות שכתבתי, ומרגיש בחולשתן, שהרי כל המילים מחווירות אל מול האסון. ועל כך אני מצטדק, במיוחד בפני מי שהיה לפני שנים תלמידי והיום הוא מחנך ומדריך נכדתי.

המילה "חיים" בהקשר של תוארי א–לוהים מעוררת בי תמיהה. האומנם יש משמעות לייחס לקב"ה "חיים"? האם ייחוס זה אינו בעייתי מיניה וביה? לדעתי התמיהה הייתה ברורה כבר במקרא, וזאת הסיבה שמשורר ספר תהילים טבע ביטוי אחר (תהילים לו, י): "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר". מקור חיים! ואכן, בכתבי הקבלה והחסידות, ובייחוד בחב"ד ובכתבי הראי"ה קוק, מודגש הביטוי "חיי החיים", המקביל ל"מקור חיים". כאילו השפה מבינה את תמיהתנו ומנסה להעלות אותנו לדרגה גבוהה יותר. לפי המקובלים, ה"חיים" מקשרים אותנו לספירת בינה, ו"חיי החיים" לספירת חכמה, הגבוהה ממנה. מושג החיים בא גם בהקשר של מושגים רבים אחרים. המעניין ביניהם הוא הקשר שבין חיים למים: "וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים". כאן מתייחסים החיים למים הנובעים מן האדמה, מבלי שנצטרך לשאוב אותם.

הבטחה של פיוס

ועתה, מגיעים אנו לממד נוסף של משמעות הביטוי חיים, הבא בהקשר של העמידה בפני אויב והניצחון (או חלילה לא) על השונאים. אחד מיסודות האלילות בא לידי ביטוי באמונה שהאל או האלים "הלאומיים" חייבים לנצח במלחמה. בניצחון הם מוכיחים את אלוהותם. לא כך המקרא. הוא הוסיף תנאי ומתוך כך העמיד את האמונה הישראלית בפני פרדוקס. מצד אחד ה' הוא א–לוהי ישראל, היוצא למלחמה יחד עם עמו ו"חייב" להוכיח את עצמו בניצחון. אך מצד שני הוא מעניש את העם על הבגידות, על חטאי עבודת האלילים וכדומה. הכישלון במלחמה הוא העונש על חטאי העם. לפעמים הקב"ה מוחל לעמו, אך לא תמיד.

הפרדוקס והסליחה באו לידי ביטוי בראשית ההיסטוריה של עם ישראל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ… וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". הסליחה תבוא לידי ביטוי מיוחד בספר יחזקאל, שהדגיש את העיקרון של "חילול השם" שנגרם כשעם ישראל נוצח וגלה בגלל חטאיו. בזמן הגאולה, באחרית הימים, תנצח הסליחה את החטא ואת חילול השם.

בספר הושע נחשפים אנו למשמעות העמוקה של השם אלחי. כאשר ישראל חוטא נאמר עליו: "קְרָא שְׁמוֹ 'לֹא עַמִּי' כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם", כלומר לא אצא אתכם למלחמה. אולם הסליחה תגיע: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם 'לֹא עַמִּי אַתֶּם', יֵאָמֵר לָהֶם 'בְּנֵי אֵ–ל חָי'". "א–ל חי" מתאר את פיוס הקב"ה עם ישראל. במשך הדורות היה עמנו חייב לצפות להבטחת הפיוס ולהתפלל שהפיוס יתרחש. העם האמין בנבואת "א–ל חי" וממשיך להאמין בה גם כעת. וכאשר תבוא הגאולה תתקיים גזרת המלך אשר נרשמה בדניאל (ו, כז) בקשר עם החיים: "אשר בכל ממשלת מלכותי יהיו חרדים ומתפחדים מלפני הא–לוהים של דניאל אשר הוא א–לוהים חי וקיים לעולם ומלכותו היא מלכות אשר לא תושחת וממשלתו עד סוף ימי עולם" (בתרגום מארמית). אך בינתיים לא רצתה האנושות להאמין שעם ישראל עדיין חי, בשבילה עם ישראל כבר לא היה קיים יותר.

עוד אבינו חי

עברו דורות, הנצרות עבדה ל"אלוהים" שמת בשליחות עליונה כדי לגאול את האנושות וקם לתחייה. אך בפועל תורת השליחות של מותו נשכחה ונשארה באופן אבסורדי רק האשמת היהודים לדורותיהם בחטא הנורא – חטא היהודים שרצחו (כביכול) את אותו "אלוהים". בגלל האבסורד הזה, הרבה דם יהודי נשפך.

והנה עברו הדורות והאבסורד התהפך. פרידריך ניטשה נתן למשפט "אלוהים מת" משמעות חדשה, הרסנית ללא גבולות. כן, אלוהים מת, אלא שהאמירה הזאת הינה מעבר לכך שעצם המושג אלוהים הפך חסר משמעות בשביל האדם בן זמננו. לפי ניטשה האנושות עדיין זקוקה לא–לוהים, אך הוא איננו קיים, ולפיכך כל הערכים הא–לוהיים – כחסד למשל – בוטלו! ואנו בני ישראל, מהי תשובתנו לדברים אלו? כשלפני שנים שמעתי את אחד משירי שלמה קרליבך, הבנתי שהוא אחד הנוסחים היפים ביותר של תשובתנו. הטקסט של השיר נוצר מחיבורם של שני קטעים קלאסיים: "עם ישראל חי, עוד אבינו חי". "עם ישראל חי", למרות קביעותיהם של חכמים ופוליטיקאים, משפינוזה ועד סטלין, שלפיהם העם היהודי מת ואיננו עוד. אבל אנו שרים גם "עוד אבינו חי". בפשוטו מדובר על יעקב, אך אנו גילינו שמדובר היה על אבינו שבשמים. כמו שנאמר באחת הכתובות שצוירו ברחוב: "ניטשה מת. על החתום: אלוהים".

מבקש אני לסיים עם הערה משל הפילוסוף יהודה הלוי (פרנץ) רוזנצוייג בספרו כוכב הגאולה. "א–לוהים חיים" – רוזנצווייג העז לפרש ביטוי זה בצורה מיוחדת במינה. הרבה כתבו הפילוסופים היהודים על תוארי א–לוהים. לפי רוזנצווייג, תואר החיים מצביע על מתח מסוים בתארים. כך, אצל הקב"ה ישנם שני "תארים" יסודיים שביניהם יש מעין ניגודיות: "כול יכול" ו"רב חסד". ארשה לי להוסיף ולומר שניצוצות מתארים אלו ירדו גם לעולמנו, לנוער המבורך שלנו. כך התורה היא הניצוץ של החסד, והגבורה – ניצוץ של כול–יכולתו של הקב"ה. שני הניצוצות האלו התאחדו ונתנו משמעות לדרכו של אלחי, שימשיך לחיות בממד אחר כששמו ילווה אותנו תמיד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 באפריל 2017,ב-גיליון שמיני תשע"ז - 1028, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: