מאפה אנטי–תרבותי | מוטי בנמלך

בעולם הקדום, ובמיוחד במצרים, הלחם היווה ביטוי לציוויליזציה חזקה ובטוחה בעצמה. אכילת המצה מסמלת את השחרור מאותו חוסן מושחת, ואת הצעידה לקראת חברת צדק חלופית ומאמינה

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?", שואל בעל ההגדה, ומשיב: "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". בדרך זו הופכת אכילת המצה לאמצעי פולקלורי – בדומה למנהגיהם של בני קהילות שונות להסב לשולחן הסדר כשמותניהם חגורים, או כשצרורות לרגליהם – שנועד לשרת את מטרתו העיקרית של ליל הסדר, הלא היא סיפור יציאת מצרים. ואולם, אם אכן כך, מתברר שלמצה אין חשיבות בפני עצמה; לו היה בצקם של אבותינו תופח במיוחד בדרכם החוצה ממצרים הרי שהיינו אוכלים בליל הסדר לחמניות תפוחות, ואילו היו אבותינו מתקינים לעצמם מאכל אחר באותו הלילה הרי שאנו ובנינו ובני בנינו היינו אוכלים מאותו מאכל מדי שנה בליל הסדר והכול בשם החובה לזכור את יציאת מצרים.

כמובן שדברים אלו אינם מתקבלים על הדעת, שכן הציווי לאכול מצה נאמר למשה עוד לפני יציאת מצרים. אכילת המצה אינה תוצר לוואי מקרי של יציאת מצרים אלא בדיוק כמו קרבן הפסח – ציווי שקדם ליציאה ממצרים.

נוסף על כן, אכילת המצה וההימנעות מאכילת בצק שתפח – חמץ – הן רכיב מרכזי של כל חג הפסח ולא רק של ליל הסדר, שבו "משחזרים" את יציאת מצרים. שמו של החג בתורה הוא חג המצות, כאשר הביטוי חג הפסח נזכר רק בקשר לאיסור הלינה של "זבח חג הפסח". חזרנו, אם כן, לקושייתו של בעל ההגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?"

מצה‭ ‬זו‭ ‬שאנו‭ ‬אוכלים‭ ‬על‭ ‬שום‭ ‬מה‭? ‬נשים‭ ‬מכינות‭ ‬מצות‭, ‬מושב‭ ‬קוממיות‭, ‬2014
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

מאכל שהוא זהות

נראה כי את התשובה לשאלה יש לחפש לא במצה עצמה אלא דווקא בחמץ, או בייצוגו המובהק ביותר – הלחם. הלחם היה המאכל המרכזי במצרים, עד כי יש הסבורים שהמצרים הם שהמציאו אותו. המצרים הקדמונים כונו Artophagoi, כלומר אוכלי הלחם, והקללה המצרית החמורה ביותר הייתה: "הם ירעבו ללא לחם וגופם ימות". במצרים אף הפכה המילה "לחם" לשם נרדף למזון באשר הוא.

הדים למרכזיותו של הלחם בתרבות המצרית מתגלים כבר בספר בראשית. כך למשל הפקיד פוטיפר בידו של יוסף את "כל אשר לו" והתחום היחיד שבו לא הייתה ליוסף דריסת רגל היה "הלחם אשר הוא אוכל". הכנת הלחם הייתה אפוא "סוד" שלא נמסר לזרים. ואכן, כאשר כעבור זמן הגיעו אחי יוסף למצרים וסעדו על שולחנו, מספר הכתוב כי הם הושבו בנפרד מיוסף "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם".

הלחם היה אפוא לא רק מרכיב חשוב בתפריט המצרי אלא גם בזהות המצרית. הכנתו נשמרה בסוד, ואכילתו הבדילה בין מצרי למי שאינו מצרי. עובדה זו מאירה את איסור אכילת החמץ בפסח באור חדש. ההימנעות מחמץ אינה הימנעות "פולקלורית" בלבד, שנועדה להמחיש את אווירת היציאה ממצרים, אלא ביטוי משמעותי ובולט להתנתקות לא רק ממצרים אלא גם מהמצריוּת, מן התרבות המצרית.

דא עקא, חרף כל מרכזיותו של הלחם בעולם המצרי, בוודאי הוא לא היה הרכיב הבלעדי בזהות המצרית. מדוע אפוא נבחר דווקא הלחם להיות הדגל שסביבו נבנה חג הפסח, חג החירות וההתנתקות ממצרים?

מגמה אנטיציוויליזציונית

הלחם איננו נחשב רק כמוצר מזון בסיסי אלא הוא גם ביטוי לקיומה של תרבות מפותחת, של ציביליזציה. הכנת הלחם מצריכה שימוש במכשירים מיוחדים (אבני ריחיים, תנור סגור), פינוי של זמן לצורך הלישה, ההתפחה והטיפוח של השאור, דרישות שניתן להגשים אותן רק במסגרת יישוב קבע מסודר ומאורגן. הכנת לחם אינה אפשרית בחברות של ציידים לקטים או של רועי צאן שבהן לא נוצרים המכשירים הדרושים לכך ואין הזמן הפנוי הדרוש להכנת הלחם.

לכל אורכו של ספר בראשית, המסתיים, כידוע, בירידתם של יעקב ובניו למצרים, מתגלה מגמה אנטי–ציוויליזציונית מובהקת. בפרקים הראשונים של ספר בראשית מתוארים האירועים שהובילו לפרוץ המאבק הנצחי בין האיכרים לרועי הצאן, בין בני התרבות שיושבים ביישובי קבע ויוצרים את התשתית להתהוותה של הציוויליזציה לבין מחריבי התרבות, הרועים שהצאן שלהם משחית כל חלקה טובה. באופן מפתיע מצדד המקרא דווקא ברועי הצאן, ומציג את קין, אבי האיכרים, כרוצח. קין אינו רק האיכר הראשון אלא גם העירוני הראשון: "ויהי (קין) בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", מה שמעמיק את הזיקה בינו לבין יצירתה של ציוויליזציה.

מגמה זו שבה ומתגלה בסיפור האבות. אברהם נוטש במסעו לארץ ישראל את המרכזים העירוניים של הסהר הפורה – אור כשדים וחרן על התרבות והטכנולוגיה המפותחות שלהן – לטובת חיים כרועה צאן בארץ כנען הבלתי מפותחת. בהמשך, בכל המפגשים של האבות עם תרבות עירונית בארץ ישראל ובסביבתה (מצרים), מתגלה העיר כמקום של חטא, שחיתות והפקרות מינית המופנית כלפי נשות המשפחה.

ספר בראשית מתגלה אפוא כמניפסט אנטי–ציוויליזציוני המבטא חוסר אמון ביכולתם של בני האדם ליצור חברה מתורבתת הגונה ומוסרית, ומעדיף לכן את אורח החיים המועדף על האבות – זה של רועי צאן, המנותקים מהחברה ומהתרבות הסובבת. יציאת מצרים, מבחינה זו, ממשיכה את הקו הזה, באשר היא מסמלת את היציאה מאותה תרבות ציוויליזציונית מפותחת.

היציאה ממצרים מבטאת לאור זאת לא רק שחרור משעבוד פיזי אלא גם שחרור תרבותי – חזרה לאורח החיים שאפיין את האבות לפני הירידה למצרים. אלא שסיפורו של עם ישראל לא מסתיים אז. העם לא נועד להיות עם של רועי צאן. מטרת היציאה ממצרים היא לתת לבני האדם, שכשלו בניסיון ליצור ולקיים חברה ותרבות המושתתות על אדני הצדק, את הכללים להקמת חברה כזו, באמצעותם של בני ישראל. עם ישראל נועד להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש – עם המתיישב בארצו, בונה בה ערים וכפרים ועוסק בחקלאות וביצירה. מתן תורה הוא הצגתה של ציוויליזציה אלטרנטיבית וההגעה לארץ ישראל והחיים בה על פי התורה הם מימושה של התוכנית הא–לוהית.

אם נשוב אל המטפורות של החמץ והמצה, ניתן לומר שרק כשתיבנה חברה כזו ניתן יהיה לשוב ולאכול חמץ שנעשה על פי כללי התורה – מדגן שגדל ללא כלאיים, משדה שהותירו בו לקט, שכחה ופאה, ומעיסה שהופרשה ממנה חלה. ואכן, חג השבועות שבו מציינים את מתן התורה עומד בסימן הקרבת קרבן חמץ, שתי הלחם, והכניסה לארץ ישראל מתבטאת באכילה מתבואת הארץ. בעוד המצה שחובה לאכול אותה יום אחד בשנה מבטאת את הממד האנטי–תרבותי, הרי שאכילת הלחם שקוימו בו ההלכות השונות במשך כל ימות השנה מבטאת את המחויבות לתרבות שניתנה למשה מסיני.

ד"ר מוטי בנמלך הוא היסטוריון. ספרו "שלמה מלכו, חייו ומותו של משיח בן יוסף" ראה אור לאחרונה בהוצאת יד בן צבי‎

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א ניסן תשע"ז, 7.4.2017

Advertisements

פורסמה ב-12 באפריל 2017, ב-גיליון צו תשע"ז - 1026 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יישר כח ! מאמר יפה ומלא חידוש. שתי הערות: האם ישנו מקור מחקרי בדבר הסוד של אפיית הלחם במצרים? מקובל להסביר את "הלחם אשר הוא אוכל…לא יכלו לאכול את העברים לחם" כקשור לטומאה הנובעת ממעמד נמוך של העברים,או בשל הגועל המצרי מכך שהעברים אוכלים את תועבת מצרים. כאן חידשת סיבה שונה. סה רעיון שלך?
    ב. הערת עריכה: פתחת את המאמר בכך שאת המצה אוכלים שבעה ימים וסיימת שרק יום אחד. (אמנם לפי פשוטו של מקרא חובת האכילה הינה כל שבעה כשם שישיבה בסוכה שבעה.)

    תודה רבה ומועדים לשמחה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: