כולם רוצים שחקירת הרצח של שגריר נורווגיה בבנגקוק תגווע והשערורייה תימנע. הספר השני בסדרת הבלש הארי הולה מפגין בוסריות לצד חידוש ורעננות

התיקנים

יו נסבו

מנורווגית: רות שפירא

בבל, 2017, 377 עמ'

כמעט עשרים שנה אחרי שיצא לאור בנורווגיה, יצא לאור בעברית ספרו השני של יו נסבו, שגיבורו הוא הבלש הקשוח והמבריק, האלכוהוליסט בעל הנטייה להרס עצמי, הארי הולה. האיחור הגדול בתרגום אינו המצאה ישראלית. גם התרגום לאנגלית התעכב בחמש עשרה שנה. ספריו הראשונים של הולה, "העטלף" ואחריו "התיקנים", תורגמו שנים רבות לאחר שספריו המאוחרים יותר הפכו לרבי מכר עולמיים. עד כה יצאו לאור עשרה ספרים בסדרה של הארי הולה. ספר נוסף, "הצמא", אמור לצאת לאור השנה. במקביל מנפק נסבו סדרות נוספות – הסדרה על דוקטור פרוקטור, והסדרה על אולב יוהנסן, עבריין המשרת את אחד מראשי המאפיה של אוסלו.

נחזור לתיקנים. גופתו של שגריר נורווגיה בתאילנד מתגלה בחדר מלון מפוקפק בבנגקוק, כשסכין גדולה נעוצה בגבו. השגריר הוא ידיד קרוב של ראש ממשלת נורווגיה, וקרבה זו בשילוב הנסיבות הסליזיות של הרצח מחייבות טיפול עדין במיוחד, מחשש לשערורייה פוליטית גדולה.

הארי הולה נשלח לתאילנד, לכאורה כדי לסייע לחקירה, אך בתקווה כמעט לא מוסתרת של בכירי משרד החוץ הנורווגי ושל בכירי משטרת אוסלו שייכשל בתפקידו, שהחקירה תגווע ושהסקנדל לא יפרוץ. הולה נמצא במצב נפשי וגופני רעוע, ושולחיו בחרו דווקא בשל כך לשלוח אותו למשימה האמורה מבחינתם להיקלע לדרך ללא מוצא.

דבר אחד הם לא לקחו בחשבון: את הנחישות הבלתי מתפשרת של הולה, את עקשנותו, את הבוז שהוא חש לגורמי סמכות ואת האמת הפנימית המניעה אותו. מאפיינים אלה מעצבים את הולה בדמותם של הבלשים הפרטיים האמריקאיים מז'אנר ה–hard boiled המככבים בספריהם של דשיל האמט וריימונד צ'נדלר, גברים קשוחים ופגומים, עצמאיים, בודדים, הגונים ומוסריים בדרכם, נכונים לסבול, לחטוף, להמשיך הלאה, נאמנים רק למצפן הפנימי המנחה אותם.

הקור‭ ‬והקרח‭ ‬של‭ ‬נורווגיה‭ ‬מפנים‭ ‬את‭ ‬מקומם‭ ‬לחום‭ ‬וללחות‭ ‬של‭ ‬תאילנד‭. ‬בנגקוק‭, ‬תאילנד‭, ‬2016
צילום‭: ‬הדס‭ ‬פרוש‭, ‬פלאש‭ ‬90

לחות וזוהמה

את הבלש שלו, הולה, שתל נסבו בתוך ארגון גדול, המשטרה, ובכך הכניס טוויסט מסוים לז'אנר, אך בעיניי יש זיקה ברורה של דמותו לאותם אנטי–גיבורים אמריקאים קשוחים ואינדיבידואליסטים שפעלו החל משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת במרחק אלפי קילומטרים מנורווגיה. במקביל, ספריו של נסבו הם גם חלק בלתי נפרד ממכלול ספרי המתח הסקנדינביים, החוקרים דרך עולם הפשע את התופעות והזרמים האפלים, המושחתים והאלימים ביותר המבעבעים מתחת לפני השטח של מדינות השפע והרווחה בצפונה של אירופה.

באופן מעניין חוקר נסבו בספריו הראשונים את חוליי החברה הנורווגית דווקא דרך עלילות המתרחשות באוסטרליה (בספרו הראשון, "העטלף") ובתאילנד ("התיקנים"). הקור והקרח של נורווגיה מפנים את מקומם לחום וללחות הכבדים של תאילנד. המעבר בין אוסלו לבנגקוק הוא מעבר מהמם ביותר ממובן אחד. בטיסה של אחת עשרה שעות אתה יכול לעבור טווח של חמישים או שישים מעלות. מי שיצא מאוויר צלול וקפוא ומינוס חמש עשרה או מינוס עשרים מעלות אל אוויר מזוהם ורטוב וארבעים מעלות בצל רק מתחיל להבין שהגיע לעולם שונה מאוד.

אחת מגיבורי "התיקנים" אינה דמות אנושית אלא עיר: בנגקוק. ישראלים רבים מאוד ביקרו בה ומכירים אותה באופן בלתי אמצעי, אם כי, כמובן, רק כתיירים שאין להם שום מושג על רוחה האמיתית. גם למי שלא ביקר בבנגקוק יש דימוי של העיר, המערבב בין שמעה כעיר חטאים שבה אפשר לקנות בכסף ולממש כל פנטזיה וכל סטייה אפשרית ועד לאיקונוגרפיה העתידנית של הסרט "בלייד ראנר", שלפחות אני מזהה בו את העיר העצומה והמסתורית הזו.

חוליים נורווגיים

בנגקוק של "התיקנים" קצת מיושנת, והדבר אינו מפתיע, כי הספר נכתב ופורסם בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. לפחות מבחינה חיצונית, היא השתנתה מאז. עמודי הבטון הגדולים שבספר נמצאים רק בשלב יציקתם נושאים כיום כבישים מהירים ורכבת עילית החוצים את העיר לאורכה ולרוחבה; קו הרקיע של העיר נעשה גבוה וצפוף עוד יותר; בתי דירות מפוארים חדשים משובצים כמו תכשיטים ראוותניים במרקם העירוני המשתנה תמיד; ואם הדבר ייתכן, העיר הפכה לקוסמופוליטית עוד יותר ממה שהייתה בעבר. ועדיין, התיאורים המסתוריים והמרהיבים של העיר המופיעים בספר נכונים גם לימינו, אולי אפילו ביתר שאת:

הוא הביט בתנועה שזרמה אליהם ומהם. הדרך השתרעה עד גבול שדה הראייה שלו, ופנסי המכוניות והאופנועים והטוק–טוקים היו כמו נהר של לבה שהצטופף לכדי פס צהוב בקצהו המרוחק. 'זה נראה כמו נחש מתפתל עם דגמים מאירים על גבו, אתה רואה?'… 'אתה מרגיש את זה? את הרטט? זאת האנרגיה של כל האנשים סביבנו. היא באוויר' (עמ' 153–154).

אבל מעבר לאווירה המיוחדת, יש גם פרשת רצח שצריך לפענח. בנגקוק מלאה זרים. המונים שמגיעים אליה כתיירים ורבים שנשארים בה, בין אם משום ששהותם התמשכה באקראי יותר ויותר, ובין אם תכננו לעשות זאת, כי אין להם לאן לחזור. באנגלית קוראים להם expats, פטריוטים לשעבר, שהיגרו והתחברו לבני ארצם שמעבר לים. יש בבנגקוק קהילות קהילות של זרים, החיים בעיקר בקרב מהגרים אחרים: אמריקאים, גרמנים, אוסטרלים, ישראלים. הולה מכוון את חקירתו אל קבוצת הנורווגים החיים בעיר ומהר מאוד הוא מגלה בקרבה תופעות מעוררות בחילה: פדופיליה, רדיפת בצע, שחיתות, החיבור הבלתי נמנע בין הון ושלטון. כאמור, גם במרחקים נסבו עוסק בחולייה של נורווגיה.

חוסר הבנה מערבי

"התיקנים" הוא ספר מעניין ומושך בעיקר בגלל שאנו נחשפים בו אל הארי הולה בתחילת דרכו. דמותו עוד מתגבשת ומתעצבת, ולצד בוסריות מסוימת בעיצוב הדמות והעלילה ניכרות בספר רעננות וחדשנות. אלה יגיעו לשיא ב"אדום החזה" וב"איש השלג", ואחריהם יתחילו ספריו של הולה, בעיניי, להיות ארוכים, מסורבלים וכבדים מדי. אבל ב"התיקנים" אנחנו נמצאים בתחילת הדרך, ומתלווה לכך התחושה של יציאה להרפתקה.

זרים המגיעים לתאילנד מתקשים מאוד לפענח את הארץ המורכבת והמסתורית הזו. גם נסבו הוא אורח לרגע. הדמויות התאילנדיות בספרו משמשות בעיקר כניצבים. קצינת המשטרה שאיתה הוא עובד, ליז, היא דמות חריגה: בת לאם תאילנדית ולאב אמריקאי, חייל שלחם בווייטנאם, הביא את אשתו ובתו לארצות הברית ואחר כך נטש אותן. ליז גדולת גוף ונטולת שיער לחלוטין בגלל מחלה. לא ברור מדוע עיצב נסבו את ליז דווקא כך. הדבר אינו משרת דבר, למעט האמירה שבתאילנד כל דבר ייתכן וכל מוזרות היא בעצם חלק מהנורמה.

לנהג השגרירות הנורווגית, תאילנדי מבוגר ומרשים, יש פוטנציאל להוות צוהר להיכרות עמוקה יותר עם התעלומה שתאילנד מהווה עבורנו, הקוראים הזרים, אבל נסבו אינו מפתח את הדמות ומותיר אותה כעוד קצה חוט לא מפוענח. מכל הסופרים הזרים הכותבים על תאילנד, נתקלתי רק באחד שמצליח לתאר לעומק את חוסר ההבנה המערבי של תאילנד ושמציע גם תחילתו של פתרון: שמו הוא תימוטי האלינאן, סופר אמריקאי המחלק זמנו בין לוס אנג'לס ובנגקוק. יש לקוות שספרי המתח העמוקים, המשעשעים ומעוררי המחשבה שהוא כותב יתורגמו לעברית.

משהו על עטיפת "התיקנים". עטיפות הספרים הקודמים בסדרה שיצאו לאור בעברית – "איש השלג", "המושיע", כוכב השטן", "נמסיס", ומעל כולם "אדום החזה" – זכו לעטיפות עוצרות נשימה ביופיין. לעטיפה של "התיקנים" הייתה אפשרות להיות יפה כמוהן, אבל בהפקה הלא מושקעת של עטיפת הספר יש מידה של דלות חומר ותחושה זולה שגרמו לי לגעגוע לעיצוב ולהדפסה הכה איכותיים שליוו את הסדרה בתחילתה. אני מניח שהשיקול הוא כלכלי, הרי העטיפות הקודמות היו יקרות יותר לייצור, ויש בכך כנראה כדי להעיד על מצבו של עולם ההוצאה לאור בכללותו, על הרווחיות הגבולית ועל כך שכל שקל קובע. דווקא מול העטיפות הנפלאות שהעניקה הוצאת "בבל" לספרי נסבו בעבר, השוני בולט ומכאיב.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד' ניסן תשע"ז, 31.3.2017