כשיהודי מתרגל מדיטציות  – האם אלה מסורות עמו העתיקות או חידושי העידן החדש? מחקר בנבכי המדיטציה היהודית עוסק בשיטות הקדומות, בתולדות הניו–אייג' ובהתחדשות היהודית

מדיטציה יהודית

התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו

תומר פרסיקו

אוניברסיטת תל אביב, תשע"ו, 498 עמ"

עד לפני כמה שנים, ושמא עדיין, בכל דירה עם גג מט ליפול בשכונת נחלאות בירושלים, בירת הניו–אייג' היהודי–ישראלי, אפשר היה למצוא את ספרו של אריה קפלן, "מדיטציה יהודית". היו שם שיטות מדיטטיביות שונות שאותן הוא זיהה בפרקים שונים בהיסטוריה היהודית – בתנ"ך ובחז"ל, בקבלה האקסטטית ובקבלת האר"י וכיוצא באלה. במיוחד זכורה לי הדרכתו למדיטציה, על פי הזוהר לדבריו, של התבוננות בשלהבת הנר. ניסיתיה כמה פעמים עד שהתייאשתי.

כיום, ממרחק כמה שנים מאותם ימי נחלאות, ובמרחק כמה עשרות קילומטרים משם, אפשר לשאול כמה שאלות ביקורתיות על ספרו של אריה קפלן ודומיו – האם אכן יש מדיטציה יהודית "אותנטית" במקורות היהדות (ומהי בכלל מדיטציה), ויותר מכך – מדוע אנחנו כל כך אובססיביים בחיפוש אחר האותנטיות? הדבר מסובך שבעתיים בעידן כמו שלנו, שבו המסורות מעורבות זו בזו עד ללא הכר, וכל מאן דהוא מצהיר כי הוא מצא והחיה מסורת עתיקת יומין של "מדיטציה יהודית". ובכן – עד כמה יהודית היא המדיטציה? בשאלות אלו ואחרות עוסק הספר שלפנינו. המחבר, ד"ר תומר פרסיקו, מוכר לעוקבים אחר רשימותיו בעיתונות, עמוד הפייסבוק שלו והבלוג הפופולרי שלו "לולאת האל", העוסק בשאלות רוחניות מזווית אינטלקטואלית. הדוקטורט שלו עסק במדיטציה ביהדות, והנה הוא מוגש בזאת לקורא.

מדוע‭ ‬אנחנו‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬אובססיביים‭ ‬בחיפוש‭ ‬אחר‭ ‬האותנטיות‭? ‬ מיכאל ‭ ‬יפה‭, ‬מורה‭ ‬למדיטציה‭ ‬יהודית‭, ‬מתרגל‭ ‬מדיטציה‭ ‬בליפתא‭, ‬2016
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

סוּפי, הודי ויהודי

כדרכם של דוקטורטים שיוצאים לאור כספר, הקורא שאינו רגיל בספרי מחקר יתקשה מעט לעקוב אחר כל שורה ושורה. אחד ההישגים הגדולים של הספר הינו הטיפולוגיה המורכבת שהוא בונה על מנת לאפיין את החוויה "המיסטית". טיפולוגיה שיש לה כמובן שלל פנים – יש שמעפילים להאזין לשירת המלאכים ויש שמתכנסים בתוך עצמם; יש שחווים עוררות פיזיולוגית ודפיקות לב עזות, ויש שמחווירים ומתקשים ודומים לגופה חיה; יש ששוכחים עצמם לגמרי ויש שאישיותם ערה וזקופת קומה.

אחד ההסברים הקוגניטיביים המעניינים לחוויה המיסטית שמציג פרסיקו הוא מה שמכונה "העכרת מודל העצמיות". כל אחד מאיתנו טורח מיום היוולדו לבנות לעצמו "מודל עצמיות" – שלל המאפיינים שלנו את עצמנו. טלו מעצמנו את "עצמנו" – היינו מכלול ההגדרות האישיות שלנו את עצמנו – הרי שנהיה כבר חלק מן המכלול, מן היקום, וניסחף לעומק החוויה האוקיינית. "העכרה" זו יכולה להיות באמצעות מגוון רחב של מניפולציות על הגוף והתודעה – יהיה זה ריקוד אקסטטי, חזרה רפטטיבית על מנטרה, ריכוז בעצם מסוים או להפך, שחרור התודעה מכל אחיזה. תהא התוצאה אשר תהא, מצב התודעה המתקבל הוא שמכונה בספר זה מדיטציה.

הבחירה להבין את החוויה המיסטית על היסוד הקוגניטיבי–פיזיולוגי שלה מאפשרת לפרסיקו דבר נוסף, שנוי במחלוקת בעולם המחקר, והוא – השוואת חוויות מיסטיות של אדם בקצה אחד של הגלובוס לאלו של אדם אחר מן הקצה השני: לכולנו, הרי, בסופו של דבר, מבנה קוגניטיבי ופיזיולוגי דומה. ואם כן, מיסטיקן סוּפי, עמיתו ההודי ועמיתם היהודי יכולים למעשה להבין זה את זה. לאמור: החוויה המיסטית אינה רק תלוית הקשר, שלפיו יהודי יחזה במרכבה ואילו הודי יחזה בשיווה, אלא מאפייניה היסודיים הינם דומים, ועל כן חוקר ישראלי בן המאה העשרים ואחת יכול להעז ולהשוות בין מקובל בן המאה שלוש עשרה ובין מיסטיקן הודי מן האלף הראשון לפני הספירה.

פרקיו הראשונים של הספר, כמאה עמודים, מוקדשים לשיטות מדיטטיביות קדם–מודרניות יהודיות. פרסיקו ממפה לראשונה באופן סיסטמתי את הגישות המדיטטיביות ביהדות העת העתיקה וימי הביניים: ספרות ההיכלות, הרמב"ם (!), המקובלים והחסידים. אין ספק שהיה ניתן להצביע על מקובלים נוספים שנפקד מקומם (כגון רמ"ק), אך די באלה שדן בהם המחבר על מנת להיווכח שאכן היו קיימות שיטות שונות שניסו להוציא את האדם ממצב התודעה הרגיל שלו אל עבר חוויה פרא–נורמלית. אלא שניסיונות השחזור שלהן חלשים מאוד. פרט לרבי אברהם אבולעפיה – מקובל בן המאה השלוש עשרה, שבחייו נרדף והוחרם, אך כיום, לא מעט בזכות המחקר האקדמי (!), זוכה לרנסנס מופלא הן ברחוב החרדי והן בעולם הניו–אייג' – שהשאיר כתבים מפורטים כיצד לעשות מדיטציה, המקובלים האחרים לא ממש מפרטים, וגם פרסיקו לא מצליח לשחזר את השיטות המדוברות עד תום.

משיחיות צרכנית

החלק המשמעותי ביותר של הספר, לטעמי, הוא זה הנמצא בלבו – בין סקירת ה"מדיטציות" הקדם–מודרניות לבין המדיטציות הנטועות עמוק בניו אייג'. כאן זוכה הקורא לתיאור מפורט ומוער למופת של תולדות "העידן החדש" – בארצות הברית ומשם לישראל. לאורך כמאה עמודים מתאר פרסיקו את שורשיו הנוצריים של העידן החדש, את חיבורו העמוק לצרכנות הקפיטליסטית הבוטה, ולבסוף מתאר את גלגולו היהודי, ה–Jewish Renewal. מדובר בתופעה מרתקת – יהודים שרובם באו מתוככי בית המדרש אימצו במידה רבה את הניו–אייג' על קרבו ועל כרעיו. קרי, תחושת המשיחיות וחזרת הנבואה, השילוב העמוק עם דתות המזרח, העמדת העולם הערכי כולו על הסובייקטיביות והחוויה האישית – כל אלה קיבלו לבוש יהודי–אמריקאי מובהק, וספרים, כתבי עת ומרכזים הוקמו לשיווק העניין.

חלקו האחרון של הספר בוחן כמה מקרי מבחן של ההתחדשות היהודית בארה"ב ובארץ: משנתו של אריה קפלן, משנתו של זלמן שחטר שלומי, מי שהיה חסיד מובהק של הרבי מלובביץ' הקודם (הריי"ץ) ונשלח על ידו, יחד עם שלמה קרליבך, להחזיר בתשובה את הסטודנטים היהודים בקמפוסים; ובארץ – משנותיהם של הרב ארז משה דורון, הרב בזנסון והרב יצחק גינצבורג.

הקורא בספרו של פרסיקו – בעיקר בפרקים המאוחרים יותר העוסקים במדיטציות יהודיות מן המאה העשרים ואילך – תקופה שבה מזרוח המערב כבר החל ואין כמעט מי שיכול להימלט ממנו, כדאי לו לשאול עצמו במהלך הקריאה כמה שאלות. הראשונה היא עד כמה החוקר מצליח לעמוד במשימה שנטל על עצמו במבוא – לאפיין את הטכניקה המדיטטיבית בשורת הקריטריונים שנטל על עצמו. הקורא רואה בנקל שהדבר קשה עד מאוד, לפי שכל מדיטציה בעצמה מורכבת מעקרונות סותרים, המתאחדים להם בדרך לא דרך בסתריה של תודעת המעמקים.

שאלה מעניינת אחרת לבחון בה את הממצאים היא האם "המדיטציה היהודית" היא אכן מסורות יהודיות שהולבשו בשפה ניו–אייג'ית על מנת למשוך אליהן את הקהל היהודי המרוחק או להפך, אלו מסורות מזרחיות שהולבשו בשפה יהודית על מנת לגרום להן להיראות ישנות–נושנות, מימי אברהם אבינו לפחות. מן הספר של פרסיקו אני למד את העובדה המדהימה הבאה – דווקא שחטר שלומי, חסיד חב"ד שהפך לכהן דת הניו–אייג' האמריקאי, הלך (בתחילת דרכו לפחות) בדרך הראשונה, ואילו מנהיגי ברסלב בארץ, המתהדרים בפאות וזקנים, מציגים מדיטציות מזרחיות למהדרין, שאותן תרגלו בגלגוליהם הקודמים במזרח, אך בשפת בית המדרש.

רוחניות נטולת מצוות

מילת מפתח במחקרו של פרסיקו הינה "הפנמה". מושג זה מתאר תהליך שבו אובייקטים הופכים למושגים פנימיים. העידן המודרני, שבו הוסר הקסם מן העולם, אינו יכול כבר לתקשר עם העולם הא–לוהי שמחוצה לנו, כפי שיכול העולם הקדם–מודרני. הא–לוהות כבר לא יכולה להיות אובייקט, על כן הא–ל יכול להימצא רק בפנים. בהתאמה, "המדיטציות היהודיות" הקדם–מודרניות שונות קטגורית מאלה שמן המאה העשרים ואילך: האחרונות עוסקות באינטרוספקציה ובמציאת הא–ל שבלב וממדים אלה נעדרים לכאורה מאלה הקדם–מודרניות.

דווקא בשל כך צורם לאוזן לכנות את הפרקטיקה של "יורדי המרכבה", אותם מיסטיקנים יהודים מסביבות האלף הראשון לספירה, שבתודעתם העפילו אל המרכבה הא–לוהית, בשם "מדיטציה", שהיא בעלת ניחוח מזרחי–אינטרוספקטי, הפונה פנימה. ואכן, כותרת המשנה של הספר היא "התפתחותן של תרגולות בנות זמננו", ואין ספק שעיקר כוחו של הספר הוא בפרקים העוסקים במדיטציות המודרניות יותר. מסקנתו של פרסיקו ברורה מאליה: בעוד פעם יהודים ביצעו מדיטציה על מנת להיכנס אל מסתרי הא–ל, כיום המדיטציה משרתת אותנו על מנת להגיע אל מסתרי התודעה. ברם, טענה זו עצמה נסתרת על ידי דוברי "המדיטציה היהודית" הנחקרים בספר – הם עצמם טוענים בלא הרף שמטרתם היא להגיע אל הא–לוהות, ולא להתבוסס בחקירת העצמי. דומה שהמחבר לא לוקח את דבריהם ברצינות יתרה ורואה בהם אפולוגטיקה ריקה.

ה"הפנמה" טומנת בחובה עניין נוסף, שפרסיקו חוזר ומעיר את תשומת הלב אליו – המתח בין מעשים (מצוות) לבין הפעולות המדיטטיביות. הרוח הנוצרית חדרה עמוק אל תוככי התודעה היהודית, בטענתה היסודית שהדת היא עניין פנימי בלבד ואין למעשים פיזיים כמעט שום חלק בה. דווקא משום כך פורחת "המדיטציה היהודית", שאינה תלויה ואינה קשורה במצוות: היא עומדת בפני עצמה ואת פירותיה מקבל האדם מיד, כבכל צרכנות טובה.

דבר זה מביא אותי למחשבה הבאה. פרסיקו מציע זיהוי של אחד ממקורות ההשראה של המדיטציה שלימד האדמו"ר מפסיאסצנה – הקדוש קלונימוס קלמן שפירא שנרצח בגטו ורשה – בכתבי הבודהיזם (עמ' 200). ברם, עצם ההכללה של האדמו"ר, כמו גם של ארז משה דורון או של הרב בזנסון – שניים מהמנהיגים הבולטים של חסידות ברסלב, שניסחו את הוראת ר' נחמן להתבודדות בעזרת מאפיינים שאולים מן המדיטציות המזרחיות – בספר החוקר בעיקר ניו אייג', יש בה כדי לטשטש גבולות. ישנו הבדל עמוק, לדעתי, בין אדם השומר תורה ומצוות, מעיין בספרי הלכה, שולח את בנו לתלמוד תורה ושלוש פעמים ביום מתפלל תפילת שמונה עשרה, לבין חסיד ניו אייג' השומע ביטלס, מעשן מה שמעשן, ובוחר ביום ג' האם ללכת לתרגול מדיטציה יהודית או יוגה מזרחית בלבוש מערבי. לטעמי, המבדיל עולה על הדומה, על אף שייתכן בהחלט שהשניים ימצאו הרבה עניין זה בעולמו של זה.

על כן, הביקורת שמפעיל פרסיקו בכישרון רב על תופעת הניו אייג' – על שורשיה הכלכליים ואופייה המפונק – ספק אם היא רלוונטית כלפי אותו חסיד ברסלב, גם אם הוא מתרגל מדיטציה שחייבת את חייה לניו אייג'. גם אם המחבר נזהר שלא ליפול בבורות ההכללות הסוציולוגיות, לא כל קורא זהיר דיו על מנת שלא לחשוב שקהילת הרב בזנסון בדרומה של תל אביב אינה אלא חבורת היפים המחוברים לאמא גאיה דרך ההתבודדות המגניבה שלהם. פרסיקו מצדו, כך נראה, סבור שהדמיון הולך וגדל, היות שחסיד ברסלב עצמו רואה במדיטציה שהוא עושה ("התבודדות") את עיקר העולם הדתי שלו – ולא את שמירת ההלכה. ועל כן, לא רק שהאופקים של שני האנשים נפגשים, אלא יום יבוא והם ייפגשו ממש וכבר לא יהיה הבדל ביניהם. כל זה אינו גורע מהספר שהוא עבודה מופתית המשלבת ידע וכלי מחקר של המסורת היהודית עם ידיעות נרחבות בניו אייג' ובדתות המזרח, ופותחת פתח למחשבות על אודות יהדות זמננו ועל אפשרויות רוחניות הרובצות לפתחו של כל אחד.

רועי הורן הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן–גוריון בנגב

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד' ניסן תשע"ז, 31.3.2017