אומרת שירה 1024

השירים הגנוזים

דליה רביקוביץ

עורך: גדעון טיקוצקי הקיבוץ המאוחד, 287 עמ'

עיזבון שירי לא ייאמן בהיקפו ובאיכותו השאירה אחריה דליה רביקוביץ. במשך חייה ראו אור בספריה כמאתיים שירים; לאחר מותה נמצאו כמאה וחמישים שירים שלא פורסמו. שירים שכאלה בכלל, ושירי ביכורים בפרט, נוטים להיות חלשים משמעותית מאלה שפורסמו בשנות הבגרות השירית והנפשית של המשורר, ומסיבה זו פרסום עיזבונות שיריים הוא בדרך כלל מעניין יותר ביוגרפית (הצצה לחדר העבודה של המשורר) מאשר פואטית, ועשוי להיות מביך מאוד לו היה המשורר חי.

אלא שהכלל הזה אינו תקף לגבי שירתה של דליה רביקוביץ: השירים שבעיזבונה, בעיקר אלה שנכתבו בשנות הנעורים שלה, מגיל שש עשרה עד עשרים שלוש (אז פורסם ספרה הראשון "אהבת תפוח זהב"), הם זהב טהור: שירה עמוקה, בשלה, עזה ומרוממת נפש. כמעט כל השירים בחלק הזה, שנכתבו בשנים שבהן נערות מתבגרות כותבות את רחשי הלב הענוגים שלהן, הם שירים מפעימים בגובהי השפה שאליהם הם מגיעים, בעומקם הלשוני ובצלילות החוויה הרגשית שבהם. כמו אתנה שבקעה מתוך ראשו של זאוס כאישה, נראה שדליה רביקוביץ נולדה כמשוררת בוגרת מתוך הטרגדיה של מות אביה בילדותה. ניסיונות הבוסר שלה יעוררו קנאה מוצדקת בקרב משוררים שיכולים בבגרותם רק לייחל לעוצמה השירית של רביקוביץ בנערותה.

כל משורר כותב, אולי, את אותם חמישה שירים כל חייו. יש משהו תמים עד כאב בשירים של רביקוביץ הצעירה, שעוסקת בנושאים המוכרים לקורא משיריה המאוחרים: געגועים עזים לאב ושיח עם המתים, ייסורי נפש ובדידות, זעקה מול עוול חברתי ותחינה נואשת לאהבה. נושא נוסף שמופיע בהצנעה מסוימת בשירתה הבוגרת הוא התשוקה לא–ל, שלפחות בשנות נעוריה עומדת בעוצמה שווה לתשוקה שלה לאהבת גבר. וכך היא כותבת בשיר בשם "אהבת א–להים": "וְאִם יָדַי הָיוּ פְּצָעִים, פְּצָעִים / וְאִם גּוּפִי לֹא הָיוּ בּוֹ מְתֹם / לִבִּי שֶׁלִּי פָּרוּשֹ וְנָכוֹן / לֶאֱ–לֹהִים. // נִפְלְאָה לִי יָדְךָ בְּהַשׂכֵּל וּבִינָת / וּדְרָכֶיךָ לֹא שִׁעֲרוּם חֲכָמִים. / תְּנַשֵּׂא אֶת לִבִּי וְאֵלֶיךָ תַּצְמִיד / בְּתַבְנִית יָד".

כל אותם נושאים שרביקוביץ הבוגרת תעסוק בהם בעתיד מופיעים כאן בעמקות וביופי שעומדים בכבוד מול שירתה המאוחרת. החידה הגדולה היא מדוע החליטה לגנוז אותם ולפרסם רק חלק מהם, ואולי החלק היפה פחות, בספר הביכורים המופלא שלה "אהבת תפוח זהב". את התשובות לכך ייתנו אולי הביוגרפים; לקורא העומד נפעם מול שירתה, כמקבל לחישת אהבה מן המתים – לחישה שלה השתוקקה המשוררת כל חייה – נותר רק להודות על הפלא הגדול הזה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו אדר תשע"ז, 24.3.2017