קשר אפלטוני אמיץ נרקם בין הסופרת המתחילה למנטור הרוחני שלה והוא מלווה אותה בקרבה ובהתרחקות ממנו. רומן אינטליגנטי שמדגים אמנות ניסוח, איפוק ולשון המעטה

על אהבה אני רוצה להגיד

גילית חומסקי

ידיעות ספרים, 2017, 208 עמ'

לספרה של גילית חומסקי צריך לגשת בקשב עדין והתכווננות, כמו שרוכנים להאזין לנשימותיו של תינוק טרי בעריסה, כמו שצופים בעלי כותרת נפתחים, כמו לשירה.

כבר בשמו מכריזה הגיבורה הראשית עמליה שהניסוח הוא המעשה העיקרי בחייה. כמו בור היונק מחולייתו, המילים הן שמחוללות את הדברים ולא להיפך. הרושם הראשוני שמכה כברק הוא השפה הצלולה והאופן הבהיר והחד שבו פורשת גילית חומסקי את התובנות שמעוררים בה כל הדברים שסובבים אותה.

חוטים דקים

ברומן אינטליגנטי להפליא ובשפה גבוהה, ערטילאית מדי פעם ומדויקת כלייזר, מתארת הגיבורה עמליה קשר מיוחד בינה ובין גבר בשם יושי לאורך שלושה עשורי חיים.

פרופסור יהושע (יושי) ברינגר הוא מרצה לספרות והמנטור של עמליה. נקודת המפגש מתרחשת כשהיא סטודנטית בקורס שלו, והיא מעמיקה בחבירה מקצועית להקמת מכון מחקר לתרבות, יחד עם עוד שניים מתלמידיו. המורה והתלמידה הופכים לשותפים והסימטריה נשמרת כל עוד המאזניים נוטים לכיוונו.

הקשר בין השניים מבוסס על הבנה דקה ועמוקה ועל זיקה אינטלקטואלית חזקה. הם חווים תענוג מהתפלמסות ומפרים זה את זו באופן שבו הם חולקים מבט על העולם. התשוקה הרוחנית של עמליה להגדרות, לפענוח עצמה והעולם סביבה, נענית בקרבתו של יושי. הוא מבין. הוא רואה את החוטים הדקים שקושרים בין הארץ לשמים ומחברים את הדברים אלה לאלה בדיוק כמותה, ובניגוד לשאר האנשים.

הקשר החזק הזה כורך את השניים, אולם רובו מתקיים במרחב המופשט של המחשבה והרעיון. התשוקה הרוחנית של עמליה להיוודע ולהתפענח באמצעות יושי מוצאת אפיקים ספרותיים כדי להתממש. החקירה והכתיבה הן סובלימציה לארוטיקה: כשעמליה כותבת את ספר הביכורים שלה היא מעניקה ליושי את זכות הקריאה הראשונה והוא זה שמעניק לספר את שמו, כאב המסמן בעלות ומעניק לבנו את שמו שילווה אותו בכל פניותיו בעולם.

גבר‭ ‬ואישה‭ ‬מביטים‭ ‬באותה‭ ‬הנגנית‭ ‬ושומעים‭ ‬צליל‭ ‬אחר‭ ‬
צילום‭: ‬שאטרסטוק

תשוקת הרוח

הדרך שבה מצליחה חומסקי לטוות את הקשר הסבוך, מבלי לדלות את המובן מאליו, מבלי להידרש לגוף ולכוחותיו, הוא פלא. באופן הזה היא מקשה על הגיבורים שלה, אבל בעיקר מקשה על עצמה כסופרת שהרי הדבר הפשוט יותר הוא לפנות אל הגוף וקריאותיו ולהמחיש את ההתכה של הנפשות זו בזו. ועדיין היא מצליחה ליצור אגרטל חרסינה עדין ששני הצדדים מחזיקים מבלי לתת לשום דבר לזלוג בין התפרים ולסכן את המשפחה שעמליה בינתיים הקימה, ואת חיי הנישואים של פרופסור ברינגר.

אלא שכמו אלקטרודות המחוברות לפעימות הלב, נדמה שכל תנועה בחלל שמבצעת עמליה מניעה את עצמה ומונעת מהתודעה של יושי: הכנת ספל קפה, תליית תמונה על הקיר, מבט בבתה האהובה, כל אלה עוברים דרך היחס שלה אליו. עמליה מתנהלת בשני ממדים: במציאותי, הארצי, היא רעיה נאמנה לבעלה עמוס, אם מיטיבה לשני ילדיה, חוקרת ספרות וכותבת, ובמקביל עולם הנפש שלה מנהל עם הפרופסור דיאלוג סמוי אבל מרכזי מאוד ועיקרי בהווייתה. בדומה לכתיבה, מדובר בבועה שאליה נכנסים מרצון, וכל פסיעה החוצה ממנה מכאיבה ומסמאת את העיניים: בירוקרטיה, רעש מכוניות, פטפוטי שכנים, הכול תפל ביחס לדבר העיקרי שהוא הקשר המפותל והמעמיק עם מושא האהבה.

הצבת שני גברים זה מול זה – הבטוח מול המסעיר, עמוס מול יושי – היא מיזנסצנה בסיסית בספרות: "קופסה שחורה" של עמוס עוז, "חיי אהבה" של צרויה שלו, רומנים רבים שמים במרכזם אישה שמתלבטת בין שני גברים – אחד מסמל את הביטחון, הבית, העוגנים, והאחר את התשוקה של הגוף וכמיהת הבשר. מה שמיוחד בספר של חומסקי הוא שהיא חרגה מהתבנית הזו והציבה את החיבור הרעיוני–רוחני כהתמלאות שאותה מבקשת עמליה. והצליחה לעשות את זה מבלי שהיא גורעת מעמוס, הבעל: הוא מרשים, חכם, טוב לב וגברי.

עמוס הוא העוגן, החבל שמושך את הדלי כדי שלא יאבד בבאר העמוקה של הקשר עם הפרופסור המתוחכם ורק ראייתו שהולכת ונחלשת מסמלת את מה שנסתר ממנו. כמו בסצנה מכמירת הלב: עמליה ובעלה מאזינים לקונצרט. עמליה נכבשת בדמותה של הצ'לנית המרוכזת בעלת השער האפור, היא מייחסת לה שלמות ושלוות נפש, ואז בעלה רוכן לעברה ולוחש: נראה שהיא הרימה ידיים, ומכוון לשערה המרושל. עמליה חווה אובדן של ממש.

זו אותה הבנה חדה וקרה שאנחנו ובני זוגנו איננו אדם אחד. הסימביוזה הנכספת שגואלת אותנו מבדידות קיומית ומנפרדות לא תמיד מתרחשת. גבר ואישה מביטים באותה הנגנית ושומעים צליל אחר.

אהבת ההמון

המוסיקה היא גיבורת משנה ברומן הזה והיא מתארחת בספר גם בדמותו של בוריס בעל חנות כלי הנגינה שאליה בורחת עמליה מהמולת היומיום ומנשיכתה של המציאות. אולם המוסיקה הנשגבת, כמו הכתיבה, יש בה משהו סטרילי ואילו אהבה לא יכולה להיות מנומסת. תאווה, קנאה, הרס עצמי, ערגה, רגשות המאפיינים קשר סבוך בין פאנטום האופרה וחניכתו חסרים ברומן, ולי כקוראת חובבת דרמה, ההעדר בלט. אבל לחומסקי, אמנית האנדרסטייטמנט החכם והמאופק, זה לא מפריע כדי להוביל את הגיבורה שלה אל ההתפכחות.

וההתפכחות מתרחשת תמיד במקום שבו החניך והרב עומדים על קו הסיום יחד: כשעמליה מקבלת הצעה להגיש תוכנית ריאליטי בנושא ספרות, נפער הסדק הראשון. המורה, איש הרוח המודע, לא מצליח להודות בטינה שלו על הצלחתה. והוא תולה את הניכור שלו בבוז שהוא רוחש למדיום הטלוויזיוני ובמסחור הספרות.

בשלב הזה, בהלימה מרגשת עם הגיבורה, גם הספר תופס תאוצה: אנרגיה חדשה נושבת בין הדפים שלו, הקצב מהיר יותר, והלך הרוח המופשט מקבל זרימה ואדרנלין. ברגע שעמליה חומקת מתוך עצמה ומציבה רגל על האדמה היציבה היא מגלה את התגמול המיידי שיש בוויתור על המופשט לטובת הארצי. הריצות בין האולפנים וחדרי האיפור מעלות סומק בלחייה של הסופרת והיא חשה על בשרה את העונג שבאהבת ההמונים. יש פה שאלה מרכזית על קרב המאסף בין הספרות והטלוויזיה. האם הספרות תוכל לשרוד אם תתעקש להישאר נשגבת ומרוחקת? האם הרצון באהבת ההמון הוא דבר וולגרי? צורך שיש לכבוש?

אלה שאלות שהופכות משניות ככל שדמותו האמיתית של פרופסור ברינגר הולכת ונחשפת בפני חניכתו שהולכת ומתבגרת ובוראת את עצמה, הרחק מצילו של המורה. רק כשנשלם תהליך ההיפרדות מן ההורה הרוחני שלה, בת הטיפוחים יכולה לצמוח ולברוא את עצמה כריבון על נפשה ועל החלטותיה ולבחור באופן צלול במילים שלה ובאהבות שלה.

"על אהבה אני רוצה להגיד" מכריזה גילית חומסקי בכריכת הספר, אולם היא מצליחה לומר על עולם ומלואו. על אהבה, על ילדות, על כאבי הצמיחה, על התבגרות והשלמה עם פצעיו של הקיום, ומילותיה הן כמו שדה חמניות קורן מול נפש עייפה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב אדר תשע"ז, 10.3.2017