קרעכץ כפתרון לשאלות הקשות | צור ארליך

עולם הדימויים הראשוני של היידיש, גם זו המודרנית והחילונית, הוא יהודי מאוד, כפי שניכר במבחר השירים המושקע, המתורגם והמעוטר בהברקה אמנותית. פריעת חוב תרבותית

1גבוה מן הפחד אשיר

אסופה דו–לשונית: מאה שנות שירת יידיש

עורכים: וועלוול טשרנין, יעל לוי, יורם ניסינוביץ

משיב הרוח, תשע"ז, 300 עמ'

שירת יידיש המודרנית היא הרבה יותר מהאנחה היידישאית, הקרעכץ, שאולי נדמה לנו שהיא. המבחר היפהפה של שירת יידיש במקור ובתרגום לעברית, מפעל תרבותי לאומי ואסתטי מן המעלה הראשונה המוגש לנו מבית "משיב הרוח", מוכיח זאת. היטלר חיסל את רוב דובריה וקוראיה של שירת יידיש, סטלין מיקד מאמצים מיוחדים ברצח כותביה, אולם בעשורים שלפני בוא הצוררים הללו, ואיכשהו גם אחרי הסתלקותם, שפתם של יהודי מזרח אירופה העמידה שירה עילאית שהיא בת תחרות לשירותיהן של הגדולות והמתורבתות באומות. יש בה בכול מכול כול, אנחה ונכאה ומחאה ובדיחה וחוויה ואהבה.

"השמים נאנחים שירה"

ובכל זאת, האנחה היהודית. כי גם ממנה ידעו המשוררים האלה לטוות חוטי חיוך. "יְהוּדִי הִתְעוֹרֵר בַּבֹּקֶר, / פָּקַח אֶת עֵינָיו, / אָמַר מִלָּה יְהוּדִית – / וּמִיָּד שָׁמַע אֲנָחָה. // וְהָיָה עַלִּיז יוֹתֵר עִם אוֹתָהּ אֲנָחָה. / כָּכָה – יְהוּדִי נֶאֱנָח, אֱ–לֹהָיו נֶאֱנָח. / הַבֹּקֶר נֶאֱנָח. / הַשָּׁמַיִם נֶאֱנָחִים שִׁירָה לֵא–לֹהִים". כך, בתרגומו העברי של בנימין הרשב, נאמר באמצע שירו של יעקב גלטאשטיין "גאָט פֿון מייַנע אבות", "אלוהי אבותיי". "מילה יהודית" היא במקור "א יידיש וואָרט", ואנחה היא "קרעכץ". "רַק יְהוּדִי יָכוֹל בָּהּ לִשְׁמוֹעַ / אֶת כָּל הַפִּתְרוֹן לַשְּׁאֵלוֹת הַקָּשׁוֹת", אומר עוד השיר, המשוחח עם א–לוהים, על אנחתו היהודית של היושב במרומים עצמו.

שפתו הפשוטה, הרחובית כמעט, שפת שטיבלאך, של השיר, של רוב שירת יידיש בעצם, נשמרה בעברית של המתרגם הרשב. כזו היא בדרך כלל שירת יידיש המודרנית, לפחות על פי המבחר הנרחב שלפנינו. הנה, ראו את ביאליק. גם לו היו קרעכצים. בשירו בשפת יידיש "כ'וואָלט" תוהה חיים נחמן ביאליק מה דמות תהיה למותו. שמא, הוא שואל, תצא נשמתי "מיט אַ שוואַרצן קרעכץ", באנחה שחורה. שירו העברי של ביאליק "לא הראני א–לוהים" הוא עיבוד לשיר היידי הזה שלו, אך שם הקרעכץ נעלם, גם השחור השתכלל, והדבר הקרוב אליו ביותר הוא השורה "וְנִשְׁפְּכָה נַפְשִׁי אָרְצָה בִּמְרֵרָתִי, וּבִדְמֵי לִבִּי אֶפְלְטֶנָּה".

זוהי דוגמה קיצונית אך מאירת עיניים לַשוני בין התכוונותה של שירת יידיש להתכוונותה של השירה העברית בתור הזהב המודרני של שתיהן. שירת היידיש האמנותית מתאמצת לדבר מלב אל לב, יהודי אל יהודי, עמך אל עמך –  גם כשהיא שואפת לגבוה ואפילו אל המופשט, הסימבולי והסימבוליסטי. גם כשהיא, וכזו היא בדרך כלל, חילונית במפגיע, ארצית במוצהר, מהפכנית ואוונגרדית. "הַצּוֹעֲנִים הֵם הַכְּתַב–רָשִׁ"י שֶׁל הַדֶּרֶךְ", מדמה איציק מאנגער בשיר "צוענים" (בתרגום נתן יונתן). זהו עולם הדימויים הראשוני שלה.

זהו עולמה של היידיש, גם בחילונה, גם בעומדה, מודרנית ומרדנית, כתרבות–נגד לדת, למסורת, לעבריוּת או לציונות. גם כשמשה לייב הלפרן כותב בניו יורק שיר שנאה לעיירתו זלוטשוב, לסבו שגירש ממנה את אמו "מִתּוֹךְ הַבַּיִת, בְּעֶזְרַת הַמִּשְׁטָרָה", גם כשהוא כותב לעיירתו "הַגּוֹי עִם גַּרְזֶן זוֹ הַשִּׂנְאָה שֶׁבִּי / אֶל סָבִי, וְאֵלַיִךְ כְּמוֹ אֶל סָבִי", הוא ממשיך מיד וקורא לה "מיַין היים, מיַין זלאָטשאָוו", דהיינו "מולדתי, זלוטשוב שלי"; והמילים "גוי" ו"שנאה" הן "גוי" ו"שנאה" גם ביידיש (כל זאת בשיר "זלוטשוב, מולדתי" בתרגום בנימין הרשב). שירת יידיש כמו נגזר עליה שתהיה יהודית מאוד, בעומק גילוייה המתריסים. מה סמלי הוא שחבורת השירה שנחלצה כיום להושיט לשירת היידיש יד על סף תהום הנשייה, ולהקדיש את מיטב משאביה בכסף ובמרץ ובמאמץ וביצירתיות דווקא לה, היא הקבוצה הדתית, האמונית, "משיב הרוח", במיזם שהוא כמדומה המרהיב בתולדותיה.

"בחר לך עם אחר"

וההתרסה, פנים רבות לה. הנה למשל קדיה מולודובסקי. אדירת ביטוי, הרבה יותר ממשוררת ילדים כפי שהכרנוה. ב–1945 היא מבקשת: "אֵ–ל חַנּוּן, / בְּחַר לְךָ עַם אַחֵר, / לְעֵת עַתָּה"; עתה, כשכבר "אין לנו עוד דם / כדי להיות קרבן" ("קרבן" גם ביידיש), מוטב שייתן לנו בגדי נפחים וחייטים ויעביר בינתיים לעמים אחרים את "די נבואות און די יום–נוראָים". ולבסוף, "און נאָך איין חסד טו צו אונדז: / א–ל חנון, / נעם צו פֿון אונדז די שכינה פֿון גאונות", כלומר "וְעוֹד חֶסֶד אֶחָד עֲשֵׂה אִתָּנוּ: / אֵ–ל חַנּוּן, / סַלֵּק מֵאִתָּנוּ אֶת שְׁכִינַת הַגְּאוֹנוּת" ("א–ל חנון", תרגם וועלוול טשרנין). ישנה גם ההתרסה כלפי השכחה הצפויה ליידיש ולאותיותיה העבריות בגלות אמריקה; מאני לייב, בשירו "הכתב היהודי" (תרגום שמשון מלצר), מצווה שבהגיע יומו "חִרְתוּ עַל הָאֶבֶן בַּכְּתָב הַיְּהוּדִי / אֶת שְׁמִי – לֹא אִכְפַּת לִי אִם הָעֶרֶב–רַב / שֶׁבַּדּוֹר הַשְּׁבִיעִי לֹא יָבִין אֶת הַכְּתָב". "ערב–רב" – גם במקור.

כי אכן, כשם ששירה עברית אינה יכולה לברוח מהמטען התנ"כי, כך כבולה שירת יידיש בחבל טבורה לשפת הקלויז ובית המדרש. ואפילו, בדרכיה המוזרות, למקרא. ה"פחד" שבשמו של הספר שלפנינו, הגזור משורת שיר מאת יעקב גלאטשטיין, הוא במקור היידי "מוֹרָא". "אפשר" היא מילה נפוצה בשירים, כי ביידיש קיבלה המילה העברית הזו מובן שבעברית הוא מובן צדדי שלה: "אולי". למילים העבריות ששובצו ביידיש, שושנים בין חוחי מילותיה הגרמניות ושפיציהן, נודעו בה חיים חלופיים משלהן. כזאת וכזאת תגלגל ההיסטוריה החיה על פני השנים את כדורי היסוד של מורשתנו התרבותית. כזו היא גם, על דרך ההרחבה, חוויית הקריאה באנתולוגיה שלפנינו. קריאת השירים בעברית תוך הצצה מתמדת למקור היידי המוצג מימין, מעין שניים תרגום ואחד מקרא, היא טיסה ביקום תרבותי מקביל. היא ביקור בתיאטרון צלליות שוקק. היא חוויה של חיים חלופיים שהיו עשויים להיות לתרבות היהודית אלמלא השואה.

לחוויה העמוקה הזו ניתן ביטוי מעולה, על–מילולי, בציורים שבחרו עורכי הכרך לעטרו בהם, ציוריו של צייר מופלא ושמו שמואל בק, ניצול גטו וילנה. ציוריו סוריאליסטיים, מדויקים כמעט כתצלומים במסירת המציאות העל–טבעית והאלגורית שהם מעלים. בדרך כלל כמעט מונו–כרומטיים ועל כן בעלי איכות של חלום. על העטיפה מופיע בהגדלה חלק מציור המופיע בספר במלואו: יהודי זקן בעל צורה עומד על גדם עץ ומחזיק בידיו, בנדודיו, את המשכו הפורה והחי של האילן, ועליו ציפורי שירה כחולות. בציור אחר, "מדור לדור", נראים יהודים קשישים לבושי פרווה, מראם כמראה צדיקים חסידיים, בגדלים שונים, סב ובן ונכד ונין, כולם זקנים בני אותו גיל, עומדים ליד גדר עץ דחויה והשכינה בעיניהם העצומות.

ערים מופצצות, עשֵנות, בתוך אגסים בשלבים שנים של התבקעות, נראים בתמונה "זיכרונות ילדות". טלאי צהוב מוצנע כקיפול אסתטי בלבושה ההדור, החום–צהוב כולו, של צעירה יהודייה שבעיניה תוגת היזכרות, ב"דיוקן עם טלאי צהוב". תמונות רבות מציגות חיים שהפכו לאבן – כגון "אנדרטה" שבה שברי אבן יוצרים את לוחות הברית, חֲשוקים בשני מחוגים מעוקמים ניצולי שעונה המטורף של ההיסטוריה; בראש הלוח הימני, במקום המיועד לדיבר "אנכי ה'", מופיעה י' כפולה, ובראש הלוח השמאלי, במקומו של הדיבר השישי, הלא הוא לא תרצח, באה ספרת 6 ענקית.

שירה עושה חסד

ההברקה שבבחירתו של בק כאמן מלַווה לספר הזה מצטרפת לחכמה המאפיינת את כל ממדיו העריכתיים וההפקתיים (בניצוחה של אפרת כהן) – ובכלל זה הסקירה ההיסטורית שכתב העורך וועלוול טשרנין, שהוא גם פרופסור ליידיש באוניברסיטה העברית ומשורר יידיש תושב כפר–אלדד; הסקירות האישיות על המשוררים; העיצוב הראוי לציון של נעה גרינולד עסיס; ההחלטה הקריטית לכלול בספר גם את המקור היידי ויישומה המוקפד; והבחירה המגוונת של השירים והתרגומים. מטבע הדברים, הלב דואב על מה שלא נכנס; וברור גם שנוסף על מגבלת המקום ועל ענייני טעם וריח ישנה המגבלה הטכנית של זכויות היוצרים, שלא תמיד מושגות, גם לא במאמצים; שמעתי שזו הסיבה להיעדרו של אורי צבי גרינברג – אורי צבי גרינבערג, בשבתו כמשורר יידיש דגול. אפשר שזו גם הסיבה להיעדר כל זכר מתרגומי היידיש הרבים והמשובחים של אברהם שלונסקי, ואפשר שזה פשוט עניין לגיטימי של טעם, ושל העדפה למתרגמים שקָרבו בעִבריתם אל יומיומיותו של המקור.

"הוצאת אסופת שירה ביידיש היא כעין מעשה חסד", פותח גב האסופה החדשה, וכוונתו מן הסתם לחסד–של–אמת, אך הוא מסייג מיד: "או אולי מוטב לומר: פריעת חוב ישן". יורם ניסינוביץ, מעורכי האנתולוגיה, לצד פרופ' טשרנין ויעל לוי, חש בערב החגיגי לציון הופעתה צורך להסתייג באופן מובהק יותר, ואמר שלהרגשתו ההפך הוא הנכון: את החסד עשתה שירת היידיש איתו, הגורם החוץ–יידי שבחבורת העורכים, כשצלל אליה ואל תרגומיה לעברית. כמוהו ירגיש כל המעיין באלבום יקר ללב זה, שמפיקיו, כמתנה אחרונה, גם דאגו שמחירו הנקוב יהיה סביר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בפברואר 2017,ב-גיליון משפטים תשע"ז - 1020, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: