נפגשים במרכז הפיצה | רגב בן דוד

דתיים עם חילונים, מסורתיים לצד דתל"שים – בשנים האחרונות מתגבשות קהילות המחברות בין זהויות הביניים שנוצרו בחברה הדתית בעקבות נטישת "מגזר האב". האם לפנינו ראשיתה של מהפכה מגזרית?

החברה הדתית בישראל הולכת ומתגוונת. תהליך זה מתואר ומנותח בהרחבה בגיליונות מוסף זה בשנים האחרונות. תופעה אחת שלא זכתה עד כה למספיק תשומת לב היא החיבור בין כמה מקבוצות הביניים שנוצרות כתוצאה מתהליכים אלה – תופעה שהיא לא רק מסקרנת אלא דרמטית.

חיבור שלאחר פירוד

המסתובב בין בתי המדרש ומנייני הצעירים בירושלים עשוי להיתקל בהשתאות בתופעה הבאה: בקרב קבוצת הצעירים הלומדים יחד, מתפללים יחד או פועלים יחד, נמצאים דתיים (ליברליים), חילונים (מחוברים ליהדות), מסורתיים (פתוחים) ודתל"שים (שאינם "בועטים"). המפתיע יותר הוא שלא מדובר במפגשים במסגרת סמינרי הידברות, שקיימים כבר עשרות שנים, ואפילו לא במסגרות "מעורבות" לכתחילה בין דתיים וחילונים. מדובר בשלב הבא: המשתתפים מקרב ארבע קבוצות–המשנה הללו מזהים שהמכנה המשותף שלהם אלה עם אלה גדול מזה שיש להם עם הקיצוניים ב"מגזרי–האב" שלהם. החיבורים הללו מממשים למעשה את תחזית "מרכז הפיצה" של במבי שלג ז"ל: לשיטתה, אלה הממוקמים סמוך ל"שפיץ" של המגזר שלהם קרובים יותר ל"שפיצים" של משולשים אחרים מאשר לשוליים של מגזרם–שלהם.

את התופעה הזו ליוויתי מקרוב במשך ארבע שנות מחקר שדה במסגרת עבודת התזה שלי. במסגרת המחקר התחקיתי אחר המניע שמביא אנשים לחיבורים אלה, בחנתי מה נוצר במרחב המשותף שלהם, והיכן תוצר זה ממוקם ביחס למגזרים הוותיקים המוכרים בחברה הישראלית.

אחד הדברים הראשונים שבהם הבחנתי הוא שקבוצות הזהות שעליהן אנחנו רגילים לחשוב הן רחבות מדי, ושם המשחק הוא חלוקות המשנה שלהן. אין מדובר רק בהבחנה בין הדתי המודרני/ליברלי לבין התורני, או בין היהודי–הפוסט–חילוני לבין החילוני–הפוסט–יהודי; מתברר שיש אפילו כמה קטגוריות של דתל"שים, למשל. כך מבחינה המרואיינת עלמה (השמות בכתבה בדויים) בין "מי שבעט – הדתל"שים הכועסים – לבין מי שהדת, אורח החיים היהודי נשאר חלק מהחיים שלו בצורה כזו או אחרת". לדבריה, ההבדל בא לידי ביטוי בכך "שאין את ההתרסה, אין את האנטי, אין את ה'אני לא צם ביום כיפור, לא מוכן שיהיה לי סט כלים כשר בבית' – המקום המאוד מתריס. אני חושבת שמה שמאפיין יותר את אנשי 'על הרצף' זה שאין שם את הכעס. יש שם אולי התפכחות הרבה פעמים".

מאפיין בולט של המשתייכים לאותן קבוצות–ביניים הוא נכונות (ונראה שאף רצון) להכיל בתוך עצמם זהות מורכבת, שאינה נכנעת לתכתיבי "הכול–או–כלום'. "כמו שאני הגעתי להבנה הזו שאני מסוגלת להישאר דתייה או להישאר בדיאלוג עם הזהות הדתית שלי גם אם אני לא מאמינה בא–לוהים," מציינת עלמה, "אז אדם חילוני מסוגל להגיד לעצמו 'וואלה, אני יכול להתפלל, או להגיע לחוויה רגשית–רוחנית ולהיות בקבלת שבת ולשמור שבת לצורך העניין, מבלי שזה מחיל עליי את יתר החבילה הזו של להיות אדם דתי'".

רובם ככולם מצויים בתחושה שלמגזר שבו גדלו "אין בעלות על האמת", שיש להם מה ללמוד ולקחת מהאופן שבו עושים דברים גם במקומות אחרים, ושהם מרגישים מוּפְרים מהמגוון.

מרחב‭ ‬ש‭"‬מתחשב‭ ‬כלפי‭ ‬מתחשבים‭". ‬לימוד‭ ‬במדרשת‭ ‬עין‭ ‬פרת‭ ‬שבאלון‭ ‬ צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

מרחב‭ ‬ש‭"‬מתחשב‭ ‬כלפי‭ ‬מתחשבים‭". ‬לימוד‭ ‬במדרשת‭ ‬עין‭ ‬פרת‭ ‬שבאלון‭ ‬
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

פלורליסטים לפלורליסטים

מבחינת התופעות שכבר נידונו מעל דפים אלה, ניתן לומר שבתוך המעגל הזה נמצאים בין היתר דתיים ודתיות מהזן שהוכתר כאן כ"הדתיים המשלבים" או כ"רוקדים חופשיים" (אלחנן ניר ושמואל פאוסט, גיליון 967), אלה שמחזיקים ב"יהדות אישית" (כדברי יונתן ברג, גיליון בא, תשע"ז), אותם דתל"שים שלהם מציע עידו פכטר את הזהות המסורתית–מזרחית (אותו גיליון), וגם חלק מהמסורתיים עצמם. מהצד החילוני מדובר באותם שותפים לרנסנס היהודי ה"תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש", כדברי תומר פרסיקו (אצל רחלי מלק–בודה, גיליון 953).

הפרטים הללו מגיעים מרקעים שונים, ומעניין במיוחד המעבר שלהם מחיפוש נבוך אל מציאת השתייכות וגיבוש תודעה זהותית, כפי שמתאר המרואיין ירון: "אני חושב שבגדול אנו אנשים מורכבים שלא מצליחים למצוא את עצמם לא בשחור ולא בלבן… מקום ששם על השולחן ואומר 'כולנו מורכבים, בואו ניהנה מזה'. זה לא שאתה יוצא דופן – זה כולם יוצאים דופן, כלומר שכולם נורמליים בסופו של דבר, ואתה נורמלי. אני חושב שהשיחות הכי טובות זה היה שאנשים יושבים אחד עם השני וכל אחד מבין שבאמת קשה לו עם המקום שהוא גדל בו, והוא מרגיש מאוד יוצא דופן – ופתאום הוא מרגיש שמישהו אחר, קורה לו אותו דבר".

מתמונה זו עולה שילוב מסקרן של מכנה משותף בין המשתתפים – בדמות החיפוש והמורכבות – לצד הבדלים במרכיבי הזהות הספציפיים שלהם. ירון מגדיל ומוסיף כי "אני מאוד גאה בזה שבבית הכנסת שבו אני מתפלל – אני אומר את זה להמון אנשים – יש גם אנשים שמגיעים בלי כיפה. או שיש אנשים שמגדירים את עצמם חילונים ומגיעים. זה יוצא דופן וזה מהלך שאני מאוד גאה להיות חלק ממנו". ואכן, "אם יבוא אדם שמאוד חשוב לו שכולם יהיו כמוהו", מעיד המרואיין נתן, "מהר מאוד הוא ימצא את עצמו לא שייך. בן אדם שמאוד יהיה חשוב לו… שכולם יברכו על האוכל או ישמרו שבת אחרי שהם יוצאים מקבלת שבת, או כולם ילכו עם כיפות – מהר מאוד לא ימצא את עצמו".

המרחב הזה מצטייר אפוא כסובלני בעיקר כלפי מי שהם בעלי מידה ניכרת של סובלנות בעצמם. כאשר מעמתים אותם עם תמונה זו כביקורת אפשרית על כך שאינם באמת פלורליסטיים, נראה שהם אינם נבהלים, ומכירים בכך שנדרשת בחירה מודעת לגבי גבולות הגזרה, והם בוחרים להיות "פלורליסטים לפלורליסטים", כלשונם. באחת הקהילות אופיין מרחב התפילה כ"מתחשב כלפי מתחשבים. מרחב שמזמין מתחשבים". "לצערנו", הוסיפו במודעוּת ובכנות ראויות לציון, "זה בהכרח מדיר את מי שלא יכול או לא מעוניין להתפשר על נוהגים מסוימים".

אכן בולטות בהיעדרן במרחב זה דמויות קיצוניות מבחינת סקאלת הדעות – בנושאים דתיים, פוליטיים ועוד – וגם מאפיין זה משתקף בדימוי של "מרכז הפיצה". היעדרן מצמצם אמנם את טווח העמדות אך לא מבטל אותו, ובעיקר נראה שהוא מאפשר שיח מתון ופתוח בין העמדות הללו. כך נוצר מרחב שאינו הומוגני ואינו "כור היתוך", אלא מכיל קשת של השקפות, שבעליהן מרגישים מחוברים אלה לאלה בדבק של פתיחות, חוסר–דוגמטיות ורצון להשתחרר מהחלוקה הכובלת למגזרים ולקטגוריות זהותיות דיכוטומיות. כך ניתן לומר שמרחב זה מורכב ממגוון של "שומרים" ו"זוכרים" (בעלי גישות חיוביות שונות כלפי המורשת היהודית), כאשר מחוץ לו ניצבים בקצה אחד "נוטרים" (הנבדלים מה"שומרים" בקנאותם ובהקפדתם לא רק על עצמם אלא גם על אחרים), ובקצה השני "שוכחים" (חסרי זיקה פעילה למורשת היהודית).

מימוש נבואות מוקדמות

דימוי "מרכז הפיצה" הוא הקולע ביותר לתופעה שלה אנו עדים, אך במבי שלג לא הייתה היחידה לחזות או לזהות אותה, וכבר בשנות התשעים הרבה הסוציולוג צ'ארלס ליבמן לכתוב על "המרכז הנשכח" שבין הקצוות החילוניים והדתיים. כמו כן, לפני מספר שנים ניסח זאת יואב שורק כ"מגזר התפר", שבו חברים "חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד" (מוסף דיוקן, ינואר 2010). מיכה גודמן הצביע על תופעה זו במאמר שכותרתו "מפגש נבוכים משני הצדדים" מעל דפים אלה לפני כשנה וחצי, וסביב סערת מצעד הגאווה בשנה שעברה ביטא זאת פעיל חברתי ירושלמי בולט, שלום בוגוסלבסקי, במילים הבאות:

כבר מזמן אין "מגזר". החלוקה של חילוניםדתיים היא פאסה. ירושלמים יודעים את זה כי אנחנו כבר חיים בחלוקה החדשה. ה"מגזר" שלי בעיר הוא המגזר הליברלי, והוא כולל חילונים, מסורתיים, דתל"שים, דתיים ואפילו כמה חרדים. זאת החלוקה שהמדינה הולכת אליה, וכנראה העולם היהודי בכלל. ולא רק היהודי. ליברלים מול פונדמנטליסטים. ירושלים פשוט מקדימה את זמנה כרגיל.

באקדמיה דנים בתופעות הללו בין היתר במסגרת תיאוריות של "פוסט–חילון" (post־secularism), אבל תיאור מדויק יותר שלהן הוא "פוסט–תיזת–החילון", כי הן אינן שוללות את ביטויי החילון השונים, אלא את ההנחה של תנועה ליניארית לעברן. בעוד שלפני כמה עשורים הניחו שהעולם עובר תהליך ידוע של מעבר מדתיות לחילוניות, הרי שכיום מערערים על כך מכמה כיוונים: לא רק שלא ברור שהעולם המודרני הולך ונהיה מה שאנו מכנים "חילוני", אלא שאף לא ברור שהעולם הקדם–מודרני היה מה שאנו מכנים "דתי". במילים אחרות, התיאוריות הללו מרופפות מעט את מוחלטות התפיסות של "דתיות" ו"חילוניות", גם אם אינן באות בהכרח להוציא את המונחים הללו משימוש.

היחס של הצעירות והצעירים הללו לקטגוריות הזהותיות הוא מגוון: חלקם מבקשים להמשיך להחזיק בכותרות הזהות שאיתן גדלו, תוך שהם מרחיבים ומגמישים את משמעויותיהן, בעוד אחרים מבכרים כותרות זהות חלופיות או הימנעות מהגדרות ככל שניתן (כפי שמשתמע במונח "על הרצף"). בבחינה מקרוב ניתן לראות את המגמות הללו כמבטאות השקפות שונות: בעוד שההימנעות מהמונחים מניחה, כדברי מאיר בנאי ז"ל, כי "כל החלוקות האלה, זה נגמר. פָּאסֶה", הרי שהגמשת המונחים הקיימים נובעת מתפיסה שהם לא הולכים להיעלם, אולי מתוך ראיית החשיבות הפסיכולוגית של כותרות הזהות שאיתן גדלו אנשים (ולכל הפחות, היא נובעת מהנחה שבינתיים יש לקיים שיח באמצעות המונחים השגורים).

ראוי לציין שאלו מביניהם שבוחרים להמשיך להשתמש בכותרות הזהות הוותיקות למעשה מבטאים בכך טענה שישנן הרבה דרכים להיות דתי/חילוני/מסורתי/דתל"ש (מחק את המיותר). רבים מהם גדלו במסגרות חינוכיות שבהן הוצג להם "טיפוס אידיאלי" ספציפי שעִמו מעולם לא הזדהו; אך רגע לפני שנטשו בייאושם את כותרת הזהות כליל, גילו שקיים מודל אחר להזדהות – בתוך אותה כותרת זהות עצמה. רק כאשר החליפו מודל להזדהות הבינו, אחרי שנים שבהן הרגישו ברווזונים מאותגרים אסתטית, שהם בכלל ברבורים.

תודעה של גרף קמור

שאלה ראשונה העולה ביחס לתופעה זו היא היקפה. כמו בתהליכים רבים אחרים בשדה הזהויות היהודיות, ניצניה של תופעה זו צומחים בירושלים, ומבחנהּ יהיה בין היתר ביכולת ההתפשטות למקומות נוספים ברחבי הארץ. יש לציין שהצמיחה בירושלים אינה מקרית: בירושלים נפגשים באופן אינטנסיבי הציבורים השונים בחברה. יש המרגישים שהחיכוך המתמיד מוציא מהם את הקיצוניות: בניגוד למי שחי בקהילות הומוגניות ועשוי לצייר לעצמו דמות "אחר" דמונית לגבי ציבורים שונים ממנו, הרי שהמתגוררים בירושלים מוכרחים להיפגש ועל הדרך לגלות את המשותף.

גם את הביקורות המרכזיות עליהם נדמה שהם כבר מכירים היטב. "פירוק החבילות" שהם מבצעים אינו מתקבל באהדה בקרב חלקים מ"מגזרי–האב" שלהם. בשפתה של האנתרופולוגית הדגולה מרי דגלס, מבקריהם חוששים מ"זיהומים תרבותיים". אך אולי אחד השינויים הדרמטיים הוא שכיום הם כבר פחות נבוכים ומתנצלים. את תודעת הגרף הקעור, המציירת את נקודת האמצע כפשרה נמוכה בין קטבים קיצוניים גבוהים, מחליפה תודעת גרף קמור, נאמנה לדרכם של הרמב"ם ושל אריסטו, המציגה את הסגולה הטובה כ"שביל הזהב" בין נקודות קיצון שהן עיוות והפרזה שלה. המאבק הרעיוני הזה רחוק מלהסתיים, אבל כעת יש לפחות מאבק רעיוני.

לסיכום, ייתכן שתופעה זו תישאר בגדר קוריוז, וייתכן שיהיו לה השפעות דרמטיות על החברה הישראלית. יש בה את הפוטנציאל לשנות את שיח המגזרים ולייצר קבוצת הנהגה חדשה באופיה באפיקים השונים של החברה הישראלית. אך לשם כך היא תצטרך להגיע לשכבות רחבות יותר בעם, למצוא את הגשר הנכון בין שפת ההתחדשות היהודית (שהיא בעיקרה אשכנזית–מערבית) לבין שפת המסורתיות המזרחית, ובמידה שאכן נוצר כאן מגזר חדש – לא ליפול למלכודת של דפוס חשיבה מגזרי ואינטרסנטי.

רגב בן–דוד הוא ראש תוכניות בית המדרש בעין פרת – המדרשה באלון. עבודת התיזה שכתב עסקה בזהויות היברידיות באוכלוסייה הטרוגנית, והתמקדה בבוגרי מדרשת עין פרת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בפברואר 2017,ב-גיליון משפטים תשע"ז - 1020. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. התופעה המתוארת במאמר מאפיינת בעיקר את ירושלים וסביבותיה לפחות מצד החלקים הדתיים שבה

    במחוזות הבורגנות הדתית של אזור המרכז על קהילותיה הוותיקות והצעירות יותר התופעה הזו של "הדתיים שמחפשים את עצמם" ו"הדתיות החדשה" והפלורליזם וכוו וכו' כמעט ואיננה קיימת ושם עולם כמנהגו נוהג -יש את הדתיים לייט ש"מנהג אבותיהם בידיהם" והם משמרים אינרציונית את אורח החיים של "בני עקיבא של פעם" ויש את ה"דוסים" שלמדו בישיבות והדגש הרוחני שלהם הוא הישיבתי הסטנדרטי [כל אחד והסגנון של הישיבה שהוא למד וינק ממנה]

    השאלה המעניינת היא באמת השאלה בה מסיים כותב המאמר האם מדובר בקוריוז חולף או במשהו שיהיה לו המשך – דור ההיפים למשל משנות ה60 למניינם שהסעיר וריגש את העולם אז די שבק חיים לאחר שמייצגיו התבגרו והתברגנו והשאלה המתבקשת היא האם גם בתופעת "הדתיות הירושלמית" [שאידיאולוגית אני מתנגד חריף לחלקים ממנה אך סוציולוגית מדובר בקבוצה מרתקת ] מדובר בעצם בסוג של דתיים היפים בשנות ה20 -30 לחייהם שרובם בסופו של דבר יתברגנו וישתוו לאחיהם לציבור בגבעת שמואל ופתח תקווה

    א זה ימים יגידו……

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: