מלחמה ללא שדה קרב | רבקה שאול בן צבי

טבעי שהסיפורת הישראלית תעסוק במלחמות, אך היא בעיקר מתארת את החיים בצִלן. מחקר מבריק דן בספרות מלחמה וביצירות עגנון, קנז, עמיחי, עוז, עמיר ועוד

3חיי מלחמה

על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית

ניצה בן–דב

שוקן, 2016, 396 עמ'

לפעמים אני תוהה על טיב הקשר בין החוקר לבין הנושא שבחר. כל מי שעסק אי פעם במחקר רציני מכיר את הלפיתה ההדדית של החוקר ועבודתו; ואין זה דבר קל כל עיקר כאשר הנושא טעון, כאוב וקשור למעגלים קרובים ורחוקים. לא קל להפליג ב"ים הייסורים" הספרותי של מלחמות ישראל.

וכאן עולה שאלת היחס בין הספרות לחיים. האם יצירות ספרות הן רק נייר ואותיות ותחבולות צורניות, או שיש בהן מהוויית החיים עצמה, מעין מציאות שנייה. תשובתה של ניצה בן–דב עולה מכל פרקי הספר, וגם מספריה האחרים, באופן שבו היא ממחישה את עוצמת העיצוב האמנותי, ומראה את הקשר החי שבין התחבולה האמנותית לבין עומק היצירה.

 ב"חיי מלחמה" בולט מאוד היחס הרגשי של החוקרת אל הספרים המהווים את מוקד הדיון, ואל הנושא בכללותו. הביטוי "חיי מלחמה" הוא אוקסימורון המביע שני קטבים של קיום במדינת ישראל, ומשמעותו חיים בצל המלחמה. ביטוי עז לנושא בתמונת השער של האמנית הילה לולו לין, שמשום מה נפקד שמה מפרטי הספר. בתמונה נראים מתרחצים שאננים בחוף תל אביב, על רקע בתי המלון הרמים והמפוארים, ומעליהם שמים אדומים בדמות בשר חי. בפרק המסכם מנתחת המחברת את משמעות התמונה כביטוי לדואליות שבחיינו.

הספר עוסק ברישומה של המלחמה על הסיפורת העברית. אבל הדבר המעניין הוא, כפי שמדגישה הכותבת, שבסיפורת זאת אין כמעט ספרי מלחמה! מתוארת בעיקר ההשפעה של המלחמה על חיי האדם, ללא גלוריפיקציה. נראה שהסלידה משפיכות דמים היא מרכיב בדי–אן–איי של העם היהודי. המלחמה שנואה ונתפסת ככורח, בלי קשר להשקפה הפוליטית, ולכן לא המלחמות עצמן עומדות במרכז היצירות.

מתוארת‭ ‬בעיקר‭ ‬השפעת‭ ‬המלחמה‭ ‬על‭ ‬חיי‭ ‬האדם‭, ‬ללא‭ ‬גלוריפיקציה‭. ‬חיילי‭ ‬צה‭"‬ל‭ ‬בסיני‭, ‬מלחמת‭ ‬ששת‭ ‬הימים צילום‭: ‬רפי‭ ‬רוגל

מתוארת‭ ‬בעיקר‭ ‬השפעת‭ ‬המלחמה‭ ‬על‭ ‬חיי‭ ‬האדם‭, ‬ללא‭ ‬גלוריפיקציה‭. ‬חיילי‭ ‬צה‭"‬ל‭ ‬בסיני‭, ‬מלחמת‭ ‬ששת‭ ‬הימים
צילום‭: ‬רפי‭ ‬רוגל

מלחמה, חלום ולחם

הספר בנוי ממסגרת של מבוא וסיכום, ובתווך אחד עשר פרקים הכוללים דיון בעשרה סופרים ופרק של דיון מגדרי. סדר הדיונים מושתת על הכרונולוגיה של המלחמות: מלחמת העולם הראשונה ב"עד הנה" לעגנון; הבריגדה היהודית בצבא הבריטי על רקע מלחמת העולם השנייה והשואה ב"פצעי בגרות" של ברטוב; השואה ומלחמת העצמאות ב"לא מעכשיו לא מכאן" של יהודה עמיחי; טירונות טראומטית על רקע המיתולוגיה של פעולות התגמול ב"התגנבות יחידים" מאת קנז; מלחמת סיני ברקע "מיכאל שלי" של עוז; מלחמת ששת הימים ב"יסמין" של אלי עמיר; מלחמת יום הכיפורים ב"אישה בורחת מבשורה" שכתב דויד גרוסמן; האינתיפאדה הראשונה ב"יונים בטרפלגר" מאת סמי מיכאל; מלחמת לבנון הראשונה ב"אם יש גן עדן" מאת רון לשם, שהוא הספר היחיד ברשימה שמתקרב מעט לסוגת ספרי מלחמה, ולפני האינתיפאדה השנייה "אש ידידותית" של א"ב יהושע.

 אתעכב מעט על המבוא רב ההיקף, המעניין והמרתק במיוחד, שהוא בעיקר דיון אינטלקטואלי מזהיר המעניק רקע מקיף על ספרות מלחמה, ומתייחס גם לסופרים שאינם נכללים במחקר כגון רימרק, המאירי, יהודית הנדל, ס. יזהר ואחרים.

רעיון מעניין ומיוחד הכלול בסקירה עוסק בקשר האטימולוגי והספרותי בין מלחמה–חלום–לחם–מחלה שמופיע ברומנים הנחקרים. מוטיב זה מופיע כבר בתנ"ך בסיפור מלחמת גדעון במדיינים, וגם למרבה הפלא ב"מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס. הדיון העשיר מאוד, שאין כל אפשרות לשחזרו בסקירה קצרה זאת, נוגע לעניות דעתי במופלא שבתופעה הספרותית: לא רק תמה או מוטיב שמתגלגלים לאורך הדורות והספרויות, אלא גם קשרים עדינים בין מילים ותופעות שבאים לידי ביטוי בכל כך הרבה יצירות.

בן–דב מעלה טענה מעניינת שמקורו של אתוס המלחמה הישראלי הוא בתנ"ך, בין השאר אפיונים כמו מעטים מול רבים וצבא קטן וחכם. תובנה חשובה אחרת עניינה ספרות המלחמה כמסמך היסטורי. הסיפורת כידוע היא בדיון, גם כאשר היא עוסקת באירועים שהתרחשו וידועים לכול או בדמויות ידועות, וגם כאשר היא אוטוביוגרפית. ומרכיבים אוטוביוגרפיים בולטים אכן מופיעים בחלק גדול מהרומנים שבספר.

הבדיון כעדות היסטורית

הסיפורת היא מציאות מדומיינת גם כשהיא נראית לנו כפיסת חיים "אמיתית". בן–דב טוענת בצדק שהעוצמה הספרותית כרוכה דווקא בבדיוניות ובעיצוב האמנותי. כאשר מדובר בספרי מלחמה, הופך הספר למסמך רלוונטי לא רק לחוקר התרבות אלא גם להיסטוריון. דווקא הממד האמנותי מאפשר את ההעצמה ואת שיקוף המציאות "כזיכרון ארכיטיפי או קולקטיבי" או בצורות אחרות. אני שומעת כאן הדהוד של הפילוסוף המשפיע וילהלם דילתיי, בן המאה התשע עשרה, שאמר שהספרות אינה "פחות חיים" אלא "יתר חיים", כלומר שהסיפורת יותר אינטנסיבית מהחיים עצמם. הרעיון של בן–דב הוא חדשני: הבדיון כעדות ממשית.

רכיב חשוב של המערך הפואטי הוא עיצוב הזמן. בן–דב מתייחסת להבחנה הידועה בין זמן סיפר לזמן סיפור. זמן סיפור הוא הזמן שבו מתרחשת העלילה, ואילו זמן הסיפר הוא הזמן שממנו מתוארים הדברים, כגון רטרוספקטיבה של אחרי עשרים שנה, כמו ב"פצעי בגרות" של חנוך ברטוב ובניגוד ל"פנטסיה צרפתית" (2004) של אירן נמירובסקי, על אודות ההתקפה הגרמנית על פאריס במלחמת העולם השנייה. רומן שיש בו צמידות רבה מאוד בין האירועים לבין הכתיבה עליהם, כפי שמפרטת בן–דב. ההבחנות הללו בין זמן סיפר וזמן סיפור, וגם הבחנות אחרות הנדונות בספר, אינן טכניות, ויש להן חשיבות רבה בהבנת היצירות. המבוא הזה אינו נקרא כמבוא אלא כפרק בפני עצמו, והוא מיוחד במינו גם בעושר הרעיונות וגם בממד הנפשי המודגש ובשאר הרוח שהושקע בכתיבתו.

 עיקר הספר הוא הדיון בספרים עצמם, הניתוח הרגיש, החכם, האינטואיטיבי כל כך ועם זאת המקצועי מאוד. בן–דב מעלה תיאוריות מעניינות, אך הן מובאות כחלק בלתי נפרד מהדיון, ואינן יוצרות עומס רעיוני. דוגמה לכך היא למשל תיאוריית ה"בזות" של ג'וליה קריסטבה המחדדת את משמעות המעשים הקשים שב"התגנבות יחידים". ספר נהדר שעד היום אני מצטמררת מזיכרון קריאתו.

גבר לוחם ואישה מהללת

 "חיי מלחמה" הוא ספר מבריק. עשיר בניתוחים פרטניים רבי דמיון ואינטואיציה. הוא כולל בין היתר גם טקסטים חוץ ספרותיים המובאים כחלק מהנושא ומרחיבים את הבנתו. בן–דב יוצרת מערכת השוואות מרתקת גם בתוך הרומנים וגם בין יצירות, במעין שיח של דמויות, תמות ומוטיבים. המחברת קשובה לדמויות ומיטיבה לנתח אותן ברוב רגישות, אך גם מעמידה אותן בהקשר של תהליכים המתרחשים בארץ או כחלק מייצוג קולקטיבי או כביטוי לתופעה אופיינית בדורנו. כך תיאור הבחור התמים אלון מ"התגנבות יחידים" של קנז, שמחלתו הנפשית קשורה לחולי ומשבר בעולמו הקולקטיבי. וכך גם הדמויות ההיברידיות ב"יסמין" של עמיר, שמגלמות קונפליקטים ודילמות שמעבר לחיי הפרט. והדוגמאות רבות מספור.

הפרק העוסק במגדר מתייחס לכל עשרת הרומנים מבחינת עיצוב היחס הגברי והנשי להוויה הצבאית ולמקומם של גברים ונשים בהיררכיה שמקורה כבר בתנ"ך, בנאום שנושא למך לנשותיו. המחברת מתארת את הארכיטיפ הקדמון המורכב מלוחם גיבור ואישה מהללת ומעריצה, כפי שרואים ביצירות ספרות רבות, וכפי שמתואר ב"התגנבות יחידים" של קנז שמעצים וגם מפריך את מיתוס הגבר הגיבור המתנשא מעל האישה.

עשרת הרומנים מגלמים מורכבויות רבות בקשרים שבין נשים לגברים, שכוללים גם דפוסי עבר, אך גם סדקים הנבעים בהם, ובעיקר שבירת הפרדיגמה של גבר מהולל ואישה מהללת. על כל אלה, ועל מורכבויות אחרות ורבות, כותבת בן–דב בספר עיוני–אינטלקטואלי המעלה משמעויות רלוונטיות לכולנו. ספר על המצב הישראלי, שהקריאה בו חווייתית ומחכימה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"א שבט תשע"ז, 17.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בפברואר 2017,ב-גיליון יתרו תשע"ז - 1019, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: