חידת גורדון | זיו גורן  

הוא שאף פנימה את כל הייאוש העולמי מחד גיסא, ואת כל האור הגדול של הטבע והאדם מאידך גיסא, וחצב בהם את השביל שלו – את תשובתו לייאוש ואת דרכו אל האור. על הדרך שסלל א"ד גורדון לפרט ולכלל

גורדון היה חידה: חבריו בח"י שנותיו בארץ ישראל מעידים שלא הבינו את התופעה העומדת לפניהם, וגם תפיסתו הדתית ויחסו למצוות נותרו עמומים. יש לגורדון לא מעט אוהדים שרופים, אבל גם להם קשה להסביר מהי בעצם מורשת גורדון. גם החוקרים שהצליחו לנסח את כללי הפילוסופיה שלו תוהים לרוב מאילו מקורות שאב, כי דבריו לא נכנסים בשום מסגרת.

הסיבה לכך היא שהחותם הכי עמוק של גורדון בחייו ובתורתו הוא חותם המקוריות. גורדון היה ידען ומשכיל בתורה ובשיח הכללי לא פחות מחבריו לדור התחייה. הוא קרא הרבה והושפע מהרבה תורות ופילוסופיות, אבל את כולן ברר בשלוש–עשרה נפות עד שהכניסן לתוכו נקיות מכל שביב השפעה חיצונית. הוא שאף לאמת הסובייקטיבית ביותר של העצמי. לא העצמי המצומצם והאנוכי, אלא זה המכיל בתוכו עולם ומלואו, עולם ומעבר לו. הוא שאף פנימה את כל הייאוש העולמי מחד גיסא, ואת כל האור הגדול של הטבע והאדם מאידך גיסא, וחצב בהם את השביל שלו – את תשובתו לייאוש ואת דרכו אל האור.

אבל הייחודיות לא נגמרה רק בדל"ת אמותיו, הוא דרש אותה גם מחבריו לדרך ומקוראיו. הוא היה חבר נאמן ומורה דרך לרבים, אבל השתדל בכל מאודו לא לספק תשובות ובמיוחד לא להיות נערץ. הוא דרש מכולם לחיות מתוך עצמם בלבד, הכי פשוט והכי קשה שאפשר. רק הוא יכול לומר על כתביו: "במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי… ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים" ("רשימות אחרונות"). זו הרוח העיקרית שסופג הקורא של גורדון, והיא המאפיין של חסידיו כפי שנרחיב כעת.

הטבע‭ ‬בשבילנו‭ ‬הוא‭ ‬כמו‭ ‬מים‭ ‬לדג‭. ‬מרדכי‭ ‬אבניאל‭, ‬נוף‭, ‬שנות‭ ‬ה‮–‬70‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬סיפור‭ ‬על‭ ‬ציונות‭ ‬ואמנות‭" ‬המוצגת‭ ‬בגלריה‭ ‬משרד‭, ‬תל‭ ‬אביב‭.

הטבע‭ ‬בשבילנו‭ ‬הוא‭ ‬כמו‭ ‬מים‭ ‬לדג‭. ‬מרדכי‭ ‬אבניאל‭, ‬נוף‭, ‬שנות‭ ‬ה‮–‬70‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬סיפור‭ ‬על‭ ‬ציונות‭ ‬ואמנות‭" ‬המוצגת‭ ‬בגלריה‭ ‬משרד‭, ‬תל‭ ‬אביב‭.

תורה ליחידים

נדבר לרגע בסיסמאות: אם ההדרכה המוסרית של החסידות (לפחות הפופולרית) היא לבינונים (שלא לומר רשעים), וההדרכה המוסרית של הרב קוק היא בעיקר לצדיקים, אזי ההדרכה המוסרית של גורדון היא ליחידים.

יחידים אינם מעטים בהכרח. יחיד הוא מושג מרכזי אצל גורדון שפירושו נאמר לעיל בתוספת הפרופיל שאתאר להלן: בכל דור יש יחידים, בכל שכבת גיל. אפשר לזהות אותם כבר מילדות – הם יהיו לרוב בוגרים לגילם, כאלה שלא נכנסים לגמרי במשבצת של ה"מקובלים" או ה"חנונים". הם פחות נגררים ויותר בוחרים איזה "משחק" לשחק בהתאם לצו מצפונם הפנימי. כשיגיע הזמן שלהם להיות "גדולים", הם כבר יסטו מהמסלול המקובל ויתחילו ללכת בשביל שלהם. הם יכולים לחבוש כיפה או כובע או להיות גלויי ראש מסוגים שונים. הן יכולות להיות נשים, וגם מי שאינם מישראל. העיקר הוא שהם יתאמצו לחיות את חייהם מתוך נאמנות מלאה לעצמם.

לרוב זה יתבטא גם באימוץ השקפת עולם או הגות שתואמת פחות או יותר את מצפונם. הם לא יצייתו לה, הם ילכו איתה, וזו גם תהיה המתנה שלהם לאחרים – איך לחיות בהזדהות עם ערכים מבלי לאבד את העצמיות, אלא להעצים אותה. זו המקוריות שלהם, וזו גם המקוריות של גורדון. יש להודות שגם בזמנו לא היו לגורדון שותפים מקוריים של ממש, ולצערו של כותב שורות אלו, עם השותף האמיתי, הרב קוק, הוא בקושי נפגש. כך או כך, אחרי שעמדנו על החידה, אפשר לדבר קצת על הדרך שגורדון סלל לפרט ובעיקר לכלל.

בשביל ארץ ישראל

אפתח שוב בסיסמאות כדי לגרות את הדמיון. אחד ההוגים הקרובים ללבי, מניטו, תיאר במקוריותו את השיבה לארץ ישראל בתור תהליך מתמשך של החלפת זהות: עזיבת הזהות היהודית הגלותית ושיבה לזהות העברית הארצישראלית. המפגש עם ארץ ישראל הממשית מתוך שאיפה לתחייה לאומית מחייב אותנו להיוולד מחדש בבחינת "חדש ימינו כקדם". מדובר בחידוש הדרך המיוחדת של עם ישראל לחיות את מכלול החיים, למעשה שלוש–עשרה דרכים מרכזיות (כמספר השבטים) ואינסוף דרכים פרטיות.

המפגש של גורדון עם ארץ ישראל הוליד בו שני פירות: התמסרות לחיי העבודה החלוציים, וכתיבה, שהייתה הפירוש להתמסרות. כל כתבי גורדון נכתבו בארץ ישראל ובשבילה, ותורתו תורת העבודה של ארץ ישראל, או כדברי ההוגה שבתי בן דב: "דת בניינה של ארץ ישראל, ובכן קטע מדת ישראל בטהרתה" (סולם למלכות ישראל היעודה, ב, עמ' 64). זהו הנכס שהביא גורדון לעבריות המתחדשת – הרוצה לעבוד ילמד גורדון.

הטבע והחוויה

בקרב ההמון, העבודה של גורדון משמעה עבודת אדמה לצורך חיבור מחודש עם הטבע. זה נכון, אבל לא מקיף את כל משמעות העבודה אצלו. הוא דיבר עליה בתור אידיאל לאומי. כדי להבין מהי העבודה יש להבין קודם כמה מושגים בתורתו, ונתחיל בטבע.

הטבע של גורדון הוא מכלול היחסים האורגני–החי בין כל המצוי. אנו יכולים לראות את הטבע מסביבנו ולהבחינו מיצירת האדם המלאכותית, אך גורדון קורא לנו למצוא אותו תחילה בתוכנו. הטבע הוא מה שמנהל את כל התאים, האיברים והמערכות במסגרת פלאית אחת הנקראת גופנו. הטבע בשבילנו הוא כמו מים לדג, מסביר גורדון, בלעדיו איננו חיים. ולא רק אנחנו, אלא כל שאר החיים. אפשר לתאר אותו במדעי הטבע, אבל הטבע הוא קודם כול המכלול, מעין צ'י ברפואה הסינית או נפש ביהדות.

לכל הרבדים הראשוניים האלה יש חכמה משלהם. בגלות האנושית מהטבע ניסינו לאלף אותו דרך השכל וההכרה. ההכרה לימדה אותנו להבחין בין רוחני לחומרי, טוב ורע, ולדחות את האחרונים. אבל את הטבע אין למחוק, הוא הבסיס, וכעת עלינו ללמוד ממנו. עלינו להקשיב מחדש לשפה ההישרדותית של החושים והרגשות, היא תלמד אותנו הרבה על מה שנעים או לא נעים לנו. אם חפצים אנו להפיק את המרב מעצמנו, הדרך היא דווקא לחבר את התחושות האלה לשאיפות הגדולות שלנו ולא לדכאן. הטבע ילמדנו שלכל הכוחות יש מקום במכלול החיים ועלינו לאזן ביניהם נכונה. החזרה אל הגופנפש תופסת אט–אט מקום בדור המבוגרים שלנו, ונכנסת גם למערכת החינוך. את תוצאותיה נראה בוודאי בעשורים הבאים.

אולם לא כאן מסתיים הטבע של גורדון, הוא כולל גם את כל קומת האדם: השכל, הדמיון והאמונה. גם אלה מופיעים בנו לא מכוחנו, אף שבאמצעות ההכרה והמודעות אנו נהיים לרשות בפני עצמה. הטבע מפעים בנו את ההכרה המבדילה והמסווגת, את יכולת החיקוי הדמיונית ששיאה האמנות, וקצת מעל ראשנו אנו חשים גם ברצון האינסופי המכוון את הטבע כולו. לא "הרצון העיוור" של שופנהאואר, אלא "שכל נעלם" א–לוהי – מקור הדת.

גורדון קיווה שבטבע נחדש במיוחד את ה"חוש" הדתי, וניתן לו ביטוי בהכרה השכלית שפיתחנו. הוא חידש לצורך כך מילה בעברית – חוויה (חיים והוויה). הוא טען שהמקום המושלם לחידוש הזה הוא העבודה בטבע עצמו, במקום שבו ההכרה האנושית עוד לא השתלטה בגסות. אם הטבע בשיאו הוא הסדר הרצוי של א–לוהים, אז העבודה בשדה היא עבודה פנימית של הסרת מחיצות ההכרה והתמזגות עם הסדר של א–לוהים.

התפשטות וצמצום

התמזגות בסדר הטבעי–א–לוהי היא איזון המתח בין שני כוחות: צמצום אגוצנטרי השייך לגוף ולנפש לרוב, והתפשטות אלטרואיסטית המגיעה מהשכל ומעליו. גורדון ביקש חיים של התפשטות, אבל ידע גם את מקומו של הצמצום. הפתרון שלו למתח הוא התפשטות מוחלטת ברעיון ובספֵרת המופשט, וצמצום מוחלט בזמן ובמרחב הממשיים – "הנצח שברגע" בלשונו. למשל: העבודה היא אידיאל אוניברסלי, אבל מימושו המלא יהיה רק במסגרת הלאומית של כל עם ועם על מכלול כוחותיו השונים. נורה אדומה למי שבונה על טראמפ או על האו"ם בשביל לממש את משנתו הלאומית על חשבון חלק מעמו.

קבר‭ ‬א‭"‬ד‭ ‬גורדון‭ ‬בדגניה‭ ‬א‭'‬

קבר‭ ‬א‭"‬ד‭ ‬גורדון‭ ‬בדגניה‭ ‬א‭'‬

העבודה הלאומית

נחזור כעת לעבודה. גורדון בוודאי פילל לחברה חקלאית יותר משלנו, אבל הוא לא חשב שכולם יהיו חקלאים. ואכן רעיון העבודה שלו התרחב לכל סוגי העבודה, לא רק הגופניים הטהורים. העבודה היא מיצוי של ההתאחדות עם הטבע דרך יצירה. היצירה היא קודם כול אידיאל מוסרי של אדם שלא נהנה מהמוכן בידי אחרים, פרזיט בלשונו, ושנית היא הביטוי השלם של ה"טבע" הייחודי שלי. לכן חובה עליונה זו היא חובת האדם בכל מקצוע.

הקושי להתמסר לצמצום של העבודה הוא הפער בין האמצעי לתכלית. ניקח דוגמה לא חקלאית: בתהליך הייצור המוצר הסופי הוא התכלית, אך נדרש מאמץ לייצרו. ובעבודת המידות נדרשת השקעה כדי לשנות דפוס מסוים. רבים נשברים בדרך ולכן פונים לדרכי קיצור או פוזלים לעבודות אחרות. המימוש של רעיון העבודה לפי גורדון הוא הדבקות בתהליך, היכולת לחיות כל כולך כאן, גם ברגעים הקטנים והאפורים. כך כתב למשוררת רחל בזמן לימודיה בחו"ל:

למה זה את מבטת על הזמן שתשהי באירופה כעל זמן של מעבר, של הכנה לחיים, ולא כעל זמן של חיים? בכלל רגילה השקפה כזו על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר כך לחיותהשקפה זו לא נכונה היאלפי דעתי, הכלל ביחס לחיים צריך להיות בדומה לכלל ביחס לדת: בכל דרכיך דעהו! בכל מה שאדם עושה, בכל מקום ובכל זמןהכול הוא צריך לבקש בחיים, חיי עולם (כתבי גורדוןמבחר כתבים, עמ' 352).

בעבודה קיווה גורדון לממש את הגאולה הפרטית והלאומית שלנו, ולהשיב את האנושות כולה לאחדות עם הטבע, עם החיים ועם א–לוהים. זוהי מורשתו הלאומית שלא נקלטה בלבבות, וכדאי לומר כמה מילים מדוע.

תכלית נעלמה

עוד בחייו התפלמס גורדון עם הסופר יוסף חיים ברנר בשאלה מדוע החלוציות לא כובשת את הלבבות ("מכתב גלוי לי"ח ברנר"). לפי גורדון, ברנר חשב שהסיבה היא שההמונים לא מוכנים לאידיאל העבודה. זו מנהיגות הקשובה למצב של הדור והמתקדמת קמעא–קמעא לפי היכולת. שיאה הוא דוד שהולך אחרי הצאן, אך חולשותיה הן התלותיות באחרים וחוסר האמון (הדמיוני לעתים) ביכולתו של העם. גורדון חשב שהסיבה היא שאין מספיק יחידים הדבקים בעבודה. מי שמבין שחייו אינם חיים בלא העבודה, יגשים אותה בכל כוחו ולא יחכה לאישור מאחרים. אם המנהיגים האמיתיים יובילו קדימה, השינויים יתרחשו. אם יישארו רק במידות של הציבור, השינויים יתעכבו.

בהמשך לברנר, יש לדבר על הבריחה הישראלית מחקלאות, על העירוניות והטכנולוגיה ועל השובע מאידיאלים. הדתיים רעננו את תורת הנפש החסידית המעצימה את הפרט והמחייבת את הקטנות כחלק מיראת ה'.

בהמשך לגורדון, יש לדבר על חולשת המנהיגות והאידיאל. כאן אין ביקורת נאמנה יותר לטעמי מזו של הלח"י, שהרי גם יאיר נרצח בתאריך קרוב. למרות חוסר הפופולריות, אביא כאן את הביקורת של שבתי בן דב על גורדון. לפי בן דב, גורדון דייק כשאמר שההתמסרות לעבודת בניין הארץ היא האמצעי היחיד, אבל לא הסביר מה התכלית. גורדון, כמו הציונות כולה, חסר את החיבור לחזון המשיחי של ישראל. כשיש חוסר בהירות בנוגע לתכלית, קשה לעם שלם לדבוק בעבודה לשמה.

אולם בניגוד לציונות שהעמיסה על "העגלה הריקה" ערכים זרים של סוציאליזם, קפיטליזם, ליברליזם ורביזיוניזם, גורדון נשאר טהור בערך העבודה. זו גדולתו של גורדון וגדולתה של החלוציות הישראלית אז והיום: בחקלאות, באקולוגיה, בהתיישבות ובפריפריה. כשנמצא מחדש את מסגרת הערכים העברית התואמת לתנועה זו, היא תפרח מחדש לתנועה לאומית ואנושית שלמה. שנזכה.

זיו גורן הוא בן קיבוץ שער העמקים, עורך לשון ותוכן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017

Advertisements

פורסם ב-10 בפברואר 2017,ב-גיליון בשלח תשע"ז - 1018. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: