בשבח החממה | יצחק קרומביין

המצדדים בפתיחות רבה לתרבות הכללית מתעלמים מההשפעה הקמאית שיש לרעיונות הנרכשים על מחשבותיו ואישיותו של האדם. הבנה נכונה של תהליך הידיעה מחייבת סינון מקדים שלו

אחד מקווי השבר הבולטים בציבור הדתי לאומי עובר בשאלת הפתיחות לתרבות הכללית. ויכוח עז ניטש סביב היחס הנכון לתחומים כמו פילוסופיה, פסיכולוגיה או ארכיאולוגיה. דיון דומה קיים לגבי שותפות בשיח הציבורי: האם להשתתף בשיח הישראלי מעמדת פתיחות ומתוך מוכנות להשתנות, או מתוך ודאות בצדקת דרכנו? ואולי יש בכלל להימנע משיח כזה? צד אחד בוויכוח ישתדל להימנע מחשיפה לשיח חיצוני או למדעי הרוח. כראיה לעמדתו יצביע על אלו שהתפקרו בשל החשיפה. הצד השני טוען שאם אדם משתנה בעקבות חשיפה לידע חדש הרי זה אות לצדקת עמדתו החדשה, או לחלופין עדות לחולשה שהייתה בו מתחילה.

אני רוצה לטעון שבשורשו של הוויכוח הגלוי הזה, שלעתים נדמה לדו–שיח של חירשים, מסתתר ויכוח שכמעט אינו מונח על השולחן, והוא נוגע לשאלת טיבם של דעות והלכי רוח תרבותיים – עד כמה הם משפיעים, אם בכלל, על האדם.

ידע‭ ‬הוא‭ ‬מוצר‭. ‬אני‭ ‬יכול‭ ‬לבחור‭ ‬אם‭ ‬להשאיר‭ ‬אותו‭ ‬על‭ ‬המדף‭ ‬או‭ ‬לקחת‭. ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬הקול‭ ‬בראש‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

ידע‭ ‬הוא‭ ‬מוצר‭. ‬אני‭ ‬יכול‭ ‬לבחור‭ ‬אם‭ ‬להשאיר‭ ‬אותו‭ ‬על‭ ‬המדף‭ ‬או‭ ‬לקחת‭. ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬הקול‭ ‬בראש‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

הידע כמוצר וכאוכל

"הקול בראש" הוא סרט אנימציה על המתרחש במוחה של ילדה בשם ריילי. אחד מהמיקומים בסרט הוא האזור "זיכרון לטווח ארוך" שבו מאוחסן הידע שלה על העולם. אזור זה מעוצב בסרט כסופרמרקט ענקי והידיעות של ריילי מאוחסנות בו על מדפים אינסופיים. דימוי הסופרמרקט מרמז איך אנחנו תופסים את מהות הידיעה. מבחינתנו אנחנו "קונים את הידע" שלנו. כלומר, ידע הוא מוצר. אני יכול לבחור אם להשאיר אותו על המדף או לקחת, לשים בעגלת הקניות או לזרוק. בתפיסה הזו, החוויה שלנו כלפי הידע היא חווית שליטה מוחלטת.

חווית השליטה הזו מובעת בביטויים כמו "אנו נבחן את העובדות". העובדות עומדות למבחן אצלנו, אנחנו מתבוננים בהן בריחוק כמו מדעי, דרך זכוכית סטרילית. מדען שצופה באמבה נמצא לחלוטין בשליטה: הוא מבין אותה בלי להיות מושפע ממנה. השליטה הזו היא מנת חלקנו גם ביחס לידע.

אם ידע הוא מוצר, הרשמה לאוניברסיטה כמוה ככניסה למרכז קניות. בין אם יבחר לשוטט במחלקת לימודי היהדות או בין המדפים של מדעי החברה, סטודנט אמור לסיים את לימודיו עם עגלה מלאה בידע. ומה יעשה איתו? זו שאלה שתלויה בו, ולא בידע שרכש. הרי מי שרכש מגוון רחב של כלים לא השתנה בעצמו, בטח שלא הושחת. אם הוא ישנה את הליכותיו הרי זה רק משום שיכולותיו התרחבו, והן מאפשרות לו לבטא את עצמו טוב יותר.

ואותם רבנים שהתריעו מפני כניסה לאוניברסיטה? הם ודאי לא רוצים בטובתו, כפי שמי שממליץ לא לקחת מוצר (בחינם!) אינו רוצה בטובתו. יותר מזה, ההכרעה שלהם נגד מדעי היהדות, לדוגמה, באה על גבי חוסר היכרות מעמיקה בנושא. כיוון שכך, דעתם בטלה בפני אלו שכן רכשו את הידע שמציעה האוניברסיטה.

גישה אחרת לידע מוצגת בהקדמתו של רס"ג לספרו "אמונות ודעות":

מילה שאדם שומעה מן הכופרים ותחדור ללבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה, ובהם נאמר "דברי נרגן כמתהלמים והם ירדו חדרי בטן". ואינו חושב שאם לא יגן על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בויאבדוהו וימיתוהו.

על פי רס"ג, עצם הפגישה עם טענה עלולה לפגוע באדם ללא מרפא. בניגוד לשליטה ללא מצָרים שבחוויית הסופרמרקט, רס"ג מדמה את דברי הכופרים לפגעי הטבע. כלומר, אין לנו שליטה מלאה על השפעתן של דעות.

את התיאור של חוסר השליטה שלנו כלפי המחשבה אפשר להבין לאור משל שמביא הרמב"ם: "הושאל לשון אכילה למדע וללמוד… אשר בהם יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון" (מורה הנבוכים א, ל). אם נמשיך את דברי הרמב"ם, נוכל לומר שהידע הוא מאכל וההבנה היא אכילה. בניגוד לחווית הקניה, חווית האכילה איננה אומניפוטנטית. אמנם אני יכול לבחור מה להכניס לפה וכמה ללעוס – אבל מהרגע שבו האוכל בגופי,אני כבר לא שולט על ההשפעות שלו. אם הוא טוב הוא יזין אותי. אם הוא רע הוא יגרום לי להקיא.

על פי תפיסה זו, הרשמה לאוניברסיטה כמוה כהתיישבות ליד שולחן עמוס מאכלים שונים ומשונים. סעודה כזו אינה חיובית באופן קטגורי. באותה מידה, העובדה שרכשת מגוון ידיעות אינה מעידה בהכרח על צדקת עמדתך. השאלה היא אילו ידיעות צרכת.

ממילא לימוד, כמו אכילה, מצריך זהירות. אכלת אוכל מקולקל? תכאב לך הבטן. בלעת רעל? טוס למיון. פגשת מחשבה בעייתית? היא תפגע בך, גם אם כוונתך טובה. לכן, עוד לפני שנסב אל השולחן, עלינו לנקוט אמצעי זהירות. בכל תרבות אנושית ישנם מנגנוני סינון לאוכל. אם זו מסורת בעל פה בחברה השבטית ואם אלו מנגנוני התקינה של החברה המודרנית. לפני שמזון נכנס לפינו הוא כבר עבר מסננים המוודאים שהוא איננו מסוכן. אם אין לנו שליטה מוחלטת על האופן שבו משפיעה עלינו ההבנה, מנגנון פיקוח על הידיעה חשוב לא פחות מפיקוח על המזון.

השיח אינו רציונלי

תפיסת הידע האחרונה מחייבת אותנו לבצע סוג של צנזורה. כמובן, יהיו כבר כעת כאלה שיזדעקו לשמע המילה: צנזורה?! רק חברות פטרנליסטיות, שהמנהיגים שלהן חוששים למעמדם, מקיימות צנזורה כזו. אבל הבה נשאל את עצמנו: מי אמר שצנזורה היא דבר נורא? למה התגובה שלנו כל כך פבלובית? הרי מוצעת כאן פרדיגמה אחרת לגבי מהות המחשבה. אם היא אכן נכונה, "צנזורה מחשבתית" איננה פשע מוסרי או התנהגות פחדנית.

התגובה האוטומטית שלנו להצעת צנזורה על מחשבות, והקפיצה לקונוטציות של שעבוד וניצול, רק מחדדות את ההבנה שמחשבה אכן איננה "מוצר" אלא "מאכל". האדם עיכל את הדעה לתוכו, היא הפכה לחלק ממנו. ממילא התגובה שלו לערעור עליה איננה שקולה ויבשה כמו שאולי היינו רוצים לחשוב. היא אמוציונלית, מעורבת.

נחדד יותר: ישנן שתי רמות של דיון. רמה אחת היא רציונלית, ובה יש טיעונים לכאן ולכאן. רמה זו משתמשת בדעות כמוצרים. העברנו ידיעות ממדף למדף או רכשנו חדשות, ושינינו את דעתנו. הרמה השנייה היא קמאית. המחשבות בה הן בבחינת מאכל. אין בה נימוקים מחשבתיים אלא שלילה או הסכמה. אופן הטיעון היחיד שקיים בה הוא התעוררות רגשות חיוביים כלפי דעתי או רגשי תיעוב כלפי הדעה ההפוכה.

לכל שיטה ישנם תופי טם–טם כאלו, שמזעיקים את מאמיניה להתגייס לקרב: "כופר", "פטרנליסט", "לא מדעי", "ניאו–רפורמי", "חרדי", "אפולוגטיקה". יותר מהתוכן הרציונלי שלהם, יש בהם מטען אמוציונלי שמבהיר לְמה עלינו להתנגד.

אנחנו טועים לפעמים לחשוב שהרמה הרציונלית היא הנכונה יותר, ומי שטיעוניו ברמה הקמאית הנו פרימיטיבי וילדותי. אלא שהאמת הפוכה: ניתן לדון דיון רציונלי רק על גבי הנחות יסוד קמאיות. אם ברור לכולנו שזכויות אדם הן האידיאל העליון, אפשר לדון רציונלית כיצד לאפשר כמה שיותר זכויות. אבל אם אנחנו חלוקים האם זכויות אדם הן דבר חשוב, נימוקים רציונליים לא יעזרו. הרמה השנייה, הקמאית, היא הקריטית יותר, כיוון שהיא אינה קובעת מהלכים בתוך המגרש אלא מתווה את כללי המשחק.

"כללי המשחק" אינם אמיתות נצחיות. מה שהיה פסול בעינינו לפני שני עשורים הוא כיום כשר, אולי אף מצווה. עובדה זו מורה לנו שאנחנו משנים הנחות יסוד. איך מתחילים להאמין במה שלא האמנו קודם? ככל הנראה לא בדיון רציונלי.

שיח תרבותי – יהיה זה סימפוזיון בערב תרבות או מאמרים בכתב עת – אינו דומה לשקילת טיעון מול טיעון במאזניים רציונליים. אדם שמביע דעה דומה למי שמקרין אור החוצה. יש פרמטרים שונים לחוזק האור: האם הטיעון ברור; האם הטוען סוחף; כמה אני מעריך אותו; עד כמה דעתו מופרכת בתרבות הנוכחית. קיימים גם פרמטרים רחבים יותר: כמה אנשים מחזיקים בדעה הזו, מה העוצמה של הקבוצה שמחזיקה בדעה – כלכלית, מוסרית, פוליטית וכו'.

אפשר לבחור לעצום עיניים. לא להשתתף בשיח. מי שכן בוחר להשתתף ב"משחק האורות" הזה, אינו יכול להתעלם מהאור. אם אתה פוקח עיניים מול אור חזק הוא גם יסנוור וגם יסחף אותך לכיוונו. זו איננה חולשה אלא נגזרת מכך שאדם הוא יצור חי, לא מחשב. החיים הם לא שכל נשלט ויבש אלא דינמיקה והרגשה.

דעות מוסריות, ואפילו מתודות מחשבתיות, דומות בטיבן לטאבו: אתה מאמין בהן כי אתה מאמין בהן. אין דרך להסביר למה שוויון זכויות הוא טוב, למה חירות עדיפה משעבוד, או אפילו מדוע התער של אוקהם הוא מתודה נכונה יותר. לכן, שינוי של הנחות היסוד עצמן לא מתרחש על ידי דעות כמוצר אלא על ידי דעות כאוכל. לא מהכרת עובדות שלא הכרנו קודם אלא מעצם המפגש עם הדעה עצמה, מהעיכול שלה אל תוכנו.

כשאדם גולש ברשת חברתית מדי יום ושומע טיעונים על כך שהתורה, חס וחלילה, איננה מוסרית (נניח ביחסה לאישה) – עמדתו הולכת ומתערערת. לא העובדות מערערות אותו אלא הנחות היסוד שהוא פוגש על אודות מהות המוסר. עצם המפגש עם קיומם של בני אדם שסוברים אחרת מערער את הטאבו. כשהטאבו נחלש, אי אפשר למצוא לו הסבר רציונלי. מי שצריך להתחיל להסביר דעה מוסרית בצורה רציונלית, כבר נמצא בבעיה.

מפגש מערער

מי שמדבר עם אחרים באופן קבוע, צריך לעמוד בציפיות שלהם. לדוגמה, עליו להשתמש בטרמינולוגיה המקובלת על כולם. אלא שכשהוא מקבל על עצמו את השימוש במושגים, הוא מיישר קו גם עם עולם הערכים שיצר אותם. השאלה האם אני מכנה את מה שקורה בפקולטות ליהדות "מדעי היהדות", "לימודי יהדות" או "לימודי כפירה" משנה מאוד את האופן שבו אני תופס אותן.

מילוי ציפיות נדרש גם בסגנון הדיון. אם תחזור על דבריך שוב ושוב במקום להקשיב ולהגיב, תוגדר כ"טרול" ויתעלמו ממך. אם תהיה גס רוח, יזעמו עליך. אדם נורמלי משתדל ליישר קו. אפילו אם דעותיו קיצוניות, הוא ישתדל למתן את עצמו ככל הניתן. עם הזמן אדם גם נקשר לאנשים שאיתם הוא דן. הם הופכים להיות חלק מעולמו. ממילא הוא מתחשב בהם ומדגיש את המשותף ולא רק את המפריד. מחפש להראות איפה דווקא תהיה אחדות דעים.

יותר מזה: ככל שאדם מאזין לקשת גדולה יותר של קולות, הוא פוגש יותר ויותר דיבורים נגד הנחות היסוד שלו. עצם קיום הקולות האחרים מערער את הוודאות, והערעור עוצמתי יותר אם האדם נתקל במתנגדים בעלי כשרון רטורי או לשון חריפה, או אם הוא נחשף לשיח שגם מניח את ההתנגדות לדעת האדם כמובנת מאליה. ודאי אם בעלי דעה כשלו נתפסים כמטורללים.

מי שסבור שאדם שמשנה את דעתו בשל לגלוג או הפגנת ביטחון הוא אדם חלש שוכח שגם הוודאות בהנחות היסוד אינה פרי מהלכים לוגיים. ממילא, גם ערעור הוודאות בשל אלמנטים אי–רציונליים אינו סימן לחוסר רצינות. ברגע שנפנים שלא הרציונליות משנה את הנחות היסוד שלנו אלא עצם המפגש עם דעות סותרות, נבין שההשלכה הכי בסיסית של שיח זה היא זו: אם אתה משתתף בו, הוא עלול לשנות אותך עד השורש. לא רק על פי בחירתך ולא רק לטובה.

התיאור עד כה מדיף ניחוח פטליסטי. אין לנו שליטה מלאה על ההשפעה של דעות עלינו. אבל האמנם אין דרך להתמודד עם ההשפעה שלהן? האם אנחנו כל כך חסרי אונים? ודאי שיש דרך כזו. אלא שהיא אינה פועלת במישור הרציונלי.

כשלב הראשון ישנה ההתרסה. בנסיבות מסוימות, אמירות מתריסות כנגד הקונצנזוס הנוכחי יכולות להרחיב את גבולות הלגיטימציה של השיח. לא כל "דבר שאינו נשמע" באמת לא נשמע. יש כאלו ששואבים מהדבר–שאינו–נשמע עידוד לדעתם: פתאום מתברר להם שהם אינם המשוגעים היחידים. אחרים מתוודעים לכך שאפשר ולא מופרך לחשוב אחרת.

אבל מנין נגייס את הביטחון הדרוש לעמדה מתריסה? גם את זה מלמד אותנו הרמב"ם: "יש בכל אדם כוח אומץ בהחלט, ואלמלי כך לא היה מתעורר במחשבתו לדחות מה שמזיק לו. וכוח זה בכוחות הנפשיים לדעתי דומה לכוח הפולט בכוחות הטבעיים" (מורה הנבוכים ב, לח). את כוח האומץ מדמה הרמב"ם לכוחות שתפקידם לפלוט פסולת מהגוף. כוחות אלו אינם בחיריים: איברי העיכול מזהים אילו חומרים לסנן בלי צורך בעזרה של התודעה.

ההבדל בין גוף שמצליח לפלוט חומרים מזיקים לגוף שלא מצליח בכך הוא ברמת הבריאות והחוסן שלו. חוסן כזה לא מפתחים בלמידה והבנה אלא באימוץ הרגלים טובים והימנעות מהרגלים רעים. לכן, ככל שגוף נחשף יותר לחומרים מזיקים, הוא יצליח פחות להתמודד איתם. גם במישור הדעות, הדרך המוצלחת להתמודד עם דעות מזיקות היא לא בחשיפה ממושכת אליהן, אפילו אם זו תלווה בהסברה למה הן רעות. עצם החשיפה לדעות פסולות שוחקת את הטאבו ונותנת לגיטימציה לדעה הרעה. דווקא יצירת "חממה" מאפשרת גוף בריא שידע לדחות דעות רעות אם ייתקל בהן.

דרושים מאמינים אמיצים

אם נרד לפרקטיקה, עלינו להסתכל על המציאות בעין פקוחה: הסביבה המודרנית עוינת לדעות מאמינות. לא משום שהיא אוסרת הבעה שלהן, אלא משום שאדם דתי מופגז כל הזמן ברעש רקע של דעות הפכיות. הדעות האלו נפוצות ומגובות על ידי רבים מחברי האליטות החזקות של העולם המודרני: המדע, התקשורת והאמנות. גם מאחורי גבו של הרב האדוק ביותר בישיבה קטנה עומדת החילוניות כרקע. היא הנוף שבו יצפו תלמידיו כל הזמן. הרב יכול כמובן להתנגד לה ולהסביר שהיא בעייתית. באותה מידה הוא גם יכול להסביר לגוף שלו שסוכר הוא רע. עדיין החשיפה שלו לסוכר עצומה.

במצב כזה, פתיחות אינה צעד "שקוף". כשאדם נחשף "לכל הדעות במידה שווה", היתרון המובהק הוא לדעות שמשחקות במגרש הביתי – בזמננו, הדעות שאינן מאמינות. בוויכוח בין שתי גישות איך לומדים תורה, או מהו היסוד המוסרי – הדעה הדומיננטית של התקופה (כלומר הנוטה לחילוניות) תקבל יתרון.

זו גם הסיבה שהניסיון "לחסן" על ידי חשיפה מבוקרת לתרבות נידון לקשיים: אם כוח ההשפעה של דעה הוא בביטחון שבה, המקבילה לחיסון היא הכרת הדעה בצורה מוחלשת, כלומר על רקע הוודאות שהיא שגויה. במצב התרבותי הנוכחי, חולשה כזו היא עניין קשה להשגה. אז נכון, הסתגרות איננה תרופת פלא. כי אין ולא תיתכן הרמטיות. ועדיין, זהו צעד שמעניק תועלת חלקית, שקריטית יותר בילדות ונערות – שלבי גיבוש האישיות, כשהאדם בונה את החוסן שלו.

ההתנגדות לניסיון של התמודדות–מתוך–השתלבות צומחת דווקא מתוך הכרה מפוכחת בכוחה של התרבות בכלל והתרבות המערבית בפרט. דווקא מתוך ההבנה שאדם הוא חי ולא מחשב, אנחנו מבינים שאין להתפתות לאשליית השליטה המושלמת על דעותינו; יחד עם תודעת החיים באה תודעה של ענווה.

האם חוץ מזהירות יש בעמדה זו גם פחד? כן. יש ממה לפחד. אבל פחד אינו היסטריה או ייאוש. הרי "רבים אשר איתנו מאשר אותם". אז איך כן מתמודדים? יש צורך בהסברה תורנית עמוקה וחיה. אבל חוץ ממנה דרוש גם חוסן נפשי ואומץ רוחני. המבוקש אינו דתיים שיודעים להשתלב במרחב אלא כינון מרחב אחר, ולשם כך דרושים מאמינים אמיצים.

יצחק קרומביין הוא תלמיד בבית המדרש בראש פינה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017

Advertisements

פורסם ב-10 בפברואר 2017,ב-גיליון בשלח תשע"ז - 1018. סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. מעשה חדש מהינדיק:

    מעשה מהינדיק שקורין תרנגול הודו שנפל בשגעון והיה מעלה על דעתו שהוא רב ולמדן. והיה ההינדיק הנ"ל לובש פראק וכובע ויושב ג' סדרים בבית המדרש ולומד ספר שלהן שקורין גמרא, מקשה מתוספותים תמוהים ומתרץ קצותים מוקשים וחוקר ביסודי הדינים. והיו אביו וכל משפחתו שבלול מגעגעין אליו בצער ולא הועילו כלום.

    לבסוף בא הינדי"ק הגדול בחכמה (דאקטי"ר) וקיבל עליו לרפאותו.

    עמד אותו דאקטי"ר וחבש כובע ונתעטף בפראק ונטל סטנדר בבית המדרש סמוך לאותו הינדיק (היינו ההוא שנפל בשגעון) ולמד בקולי קולות.

    שאל אותו אותו הינדי"ק, "מי אתה ומה אתה עושה כאן?"

    ענה לו: תלמיד חכם אני ותורה אני לומד, ואתה?"

    והשיבו כנ"ל וישבו ולמדו תרוויהו.

    אמר החכם ההינדיק לאותו שנפל בשגעון: כסבור אתה שרב ותלמיד חכם צריך להתייגע וללמוד כל היום גמרא? הנה כאן בארון ספריו של יהודי שעמד ומצא סימנים לזכור סוגיות לפי מספרי הדפים שבש"ס וילנא. יכול אתה להתעסק בדברים כאלו ואעפ"כ תהיה חשוב תלמיד חכם. ועשו שניהם סדר ראשון בהמצאת סימנים וראשי תבות.

    למחרת אמר הדאקטי"ר לאותו הינדיק, מי יימר שרב צריך לעמול על תוספותים קשים? הנה כאן בארון ספרים מלאים בהתפרטות סגולת ישראל העצמותית במהלך תחית גאולתנו הזרוחה, אפשר לייצר דפים כאלו לאלפים ורבבות בלא טרחא כלל. סבר (הינדיק שנשתגע) וקיבל ועשו שניהם סדר שני בלימוד הנ"ל.

    חזר החכם למחרת ואמר לאותו הינדיק. ומי שאינו חושב, איז מען קיין תלמיד חכם נישט? (היינו מי שאינו חושב, אינו למדן?) הנה כאן ספרים המסבירים שצריך לזרוק את השכל, להגיע למעלה מטעם ודעת או פשוט לצאת מהדעת. קיבל עליו ההינדי"ק שנעשה ת"ח להיות עושה את סדר ג' בלימודים כנ"ל, ויצאו שניהם במחול.

    כך התנהג עד שריפא אותו לגמרי.

    והנמשל מובן למבינים.

  2. תודה על הפוסט המענין , אלא שנעדר הוא , מושכלות יסוד של ממש , ותקצר היריעה , לא נישאר צעירים , אבל , בקצירת האומר :

    תחילה , כותב הפוסט , משוכנע שיש אבחנה ברורה , אובייקטיבית , בין ידע ועובדה , לבין דיעה . ולא כך הם הדברים !! כותב הפוסט מבלבל בין " נתון " לבין " עובדה " . העובדה יכולה להכיל דיעה , הנתון , לא יכול להכיל דיעה . נתון הינו : שולחן , כסא , 500 שח' , מגדלי עזריאלי וכדומה . אלא שעובדה , הינה אוסף של נתונים , עם אבסרקט סובייקטיבי לא פעם , היררכי , שתלויים גם בעיני המתבונן , למשל :

    נניח שבעסק יש קופה קטנה , וסך הכל בה 500 שח' . אחד מעובדי העסק לקח מן הקופה : 50 שח' . כענין שבעובדה , האם יש בקופה : מינוס 50 שח' , או פלוס 50 שח' ? זה תלוי בעיני המתבונן !! בעיני אדם הדיוט , יש כמובן מינוס 50 שח' , אבל , בעיני מנהל החשבונות של העסק , יש בקופה פלוס 50 , שהרי , חייבים לקופה 50 , שהרי נלקחו ממנה 50 , ולא היא ( הקופה ) חייבת . אם כך , ענין לנו בשני עובדות ברורות ומוצקות ומנוגדות , ותלויות בעיני המתבונן :

    מחד עובדה שיש מינוס 50 שח' בקופה , מאידך : עובדה שיש פלוס 50 שח' בקופה .

    עוד המחשה במימד יותר אבסרקטי :

    האם זוהי עובדה שיש סרטן אחד ויחיד שהוא הכי קטלני ? כן : סרטן הריאות !! האם הוא הכי קטלני באמת ? זה תלוי בעיני המתבונן :

    שהרי , אם הוא הכי קטלני , זה בגלל סיגריות ומעשנים . אלא יטען הטוען , שמי שמעשן , הוא מתאבד , ומרצון , אשר על כן , אין להכניסו לסטטיסטיקה , כשם שמי שמתאבד על ידי תאונת דרכים מכוונת , אין להכניסו לסטטיסטיקה של תאונות דרכים יטען הטוען . לכן , הסרטן הקטלני ביותר יטען הטוען , הינו : סרטן המעי הגס , שגם בלי כוונת מכוון להתאבד , מתים ממנו בערימות , הכל כתוצאה מאורח חיים בסיסי וסביר ביותר משותף לרוב בני האדם . אם כך :

    האם כענין שבעובדה : ניתן לטעון שהסרטן הכי קטלני הינו ריאות , שהרי הכי מתים ממנו בפועל , כן , זוהי עובדה !! אבל , גם ניתן לטעון , שהתאבדות , אינה מושא למחקר רפואי בדבר סיבות מוות מסרטן , ולכן , הסרטן הכי קטלני , כעובדה , הינו סרטן המעי הגס ולא סרטן הריאות .

    טוב תכל"ס אחת הנקודות העיקריות שהוצגה בפוסט :

    כותב הפוסט , מסנגר על צנזורה או מניעות מחשיפה , כדרך חיים נכונה , מוסרית ובריאה . ואיך : הוא בבחינת זה השם סייג לחטא . אם אין ביטחון בדבר , יש להימנע מראש , מכל : טריפה , נבלה , חיה טמאה פוטנציאלים וכדומה . אלא מאי :

    שזוהי בדיוק ההשפעה הקשה של צנזורה . לא רק שהיא מדכאת אינסטינקטים בריאים וטבעיים וקמאיים אפרופו , ויוצרת סטיה חברתית לא פעם בגין כך , בבחינת " מים גנובים ימתקו " ( ראה לינק להמחשה ) אלא :

    שכותב הפוסט , לא קולט , שצנזורה הינה מכשיר , שאם משומש הוא באופן גורף , הוא הופך להיות מכשיר כוחני , שלטוני , מדכא ומעוול , למטרות פסולות , אפילו אם כוונתו המקורית של יוצרה היה חיובי מבחינה סובייקטיבית. או כי אז , סקרנות טבעית , ובריאה , לצרכים מוסריים אפילו , מדוכאת מחמת הטיות אינטרסנטיות ושרירותיות , וגחמתיות . אזי , גם כאן , יש לשים סייג לחטא , ואנא אנו באים .

    לינק , מימדים מבהילים , ועדת חקירה ממלכתית , ניצול מיני של ילדים על ידי כמרים באוסטרליה , פה בארץ , לא חסרים מקרים גם , הנה , מה עשוי לקרות כאשר מדכאים יצרים באופן גורף ולא טבעי :

    http://www.abc.net.au/news/2017-02-06/child-sex-abuse-royal-commission:-data-reveals-catholic-abuse/8243890

    תודה

  3. "המצדדים בפתיחות רבה לתרבות הכללית מתעלמים מההשפעה הקמאית שיש לרעיונות הנרכשים על מחשבותיו ואישיותו של האדם. הבנה נכונה של תהליך הידיעה מחייבת סינון מקדים שלו"

    יצחק קרומביין,אתה לא מגלה את אמריקה. אף אחד לא מתעלם מההשפעה הקמאית שיש לרעיונות נרכשים.
    אף אחד לא נזקק להשוואות של הידע למוצרים או לאוכל כדי לדעת שיש השפעה גדולה לחשיפה לידע . ראינו האידאולוגיות הגדולות דאגו שההמון יישאר בבורותו (כמו שכתב אורוול בספרו 1984"בערות היא כוח " או כמו שכתב יצחק קרומביין :"בורות למאמינים אמיצים")

    גם בדורות קודמים החשיפה למקורות נוצריים או מוסלמיים היתה מסוכנת אבל יהודים לא נמנעו מלהחשף אליהם ורק בזכות זה קמו לנו גדולי ההוגים כמו הרמבם ,סעדיה גאון,ריהל ,רשבג, הרב השל והרב סולובייצ'יק ועוד ועוד.
    התרבות היהודית היתה ענייה מאד אילו כל אותם הוגים היו מקבלים את הטענות שבמאמרו של יצחק קרומביין (שאגב באופן אירוני גם הוא נעזר במאמרו בסרט ה"קול בראש" שאף הוא כידוע לא נכתב בתנ"ך.)

    • הרמב"ם דווקא פסק להלכה: "ג [ב] ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה. ציוונו הקדוש ברוך הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה. " (הלכות עבודה זרה פרק ב)
      ויהודים ככלל נמנעו לחלוטין מלהיחשף למקורות הנצרות עד כמה שיכלו. רק הוגים שכבר נתבררו אצלם יסודות הדת היהודית ואמונת הייחוד שלחו ידם גם בחקר הדתות האחרות מדין "מה שתשיב" ולהמון העם הורו חד משמעית שלא לעיין בהם כנזכר ברמב"ם לעיל.

      • ובהלכה ד' שם: "ד ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה–מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב: מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו."

        • אבל בשמונה פרקים דווקא אומר הרמב"ם שכן יביא מדעות אחרות (אריסטו) שהם הספרים החיצוניים, אבל לא יגיד את שמם מהפחד של אולי אותו אדם יראה את האמת הגדולה שבדברים ויעיין בהם ויראה את הדעות שנוגדות באופן ישיר את התורה. ועל זה אמרו כבר חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין.
          אפשר להבין שהרצון של גדולי ישראל היה שכן העם היהודי יראה ויפתח ואפשר לראות כך לאורך הדורות אצל המון חשובי עולם, אבל פחדו מפשוטי העם שמה לעשות לא פנויים לחשיבה מעמיקה על הדברים כל הזמן ויקבלו דברים שיזיקו להם.
          [דוגמה: הדבר הכי יבש שצריך ללכת אחריו בעיניים עצומות כביכול זו ההלכה- אדם רגיל יראה מה כתב הרב וכיצד נהגו הוריו ויעשה. לעומתו אדם שיש לו זמן ללמוד ולהעמיק, יכול לחקור ובגדלות שכלו להקשות ולשאול על הפסיקה ולפסוק לעצמו אחרת ממה שנהגו הוריו אם מצא לנכון (תלוי בגודלו ובהכשרתו כמובן, לא כל אחד יכול לזה)]
          בקיצור היהדות וחכמיה מבקשים מאדם לפתוח וללמוד אבל בזהירות, שידע מה לעשות ומה לא.

          • לחלוטין לא הצלחתי להבין מאיפה אתה אומר את מה שאתה אומר.
            משנה תורה זהו ספר ההלכה המחייב. שם הרמב"ם כותב איך צריך לנהוג למעשה ומגדיר זאת כאיסור תורה של "ולא תתורו אחרי לבבכם".
            השאלה איך הרמב"ם עצמו כן למד אריסטו זו שאלה טובה ואפשר לענות עליה (למשל, לענ"ד כשהרמב"ם פתח את ספרי אריסטו הוא היה במקום כל כך חזק באמונה שלו כך שלא היה בלימוד הזה "מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה–מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו" כי לרמב"ם במדרגתו זה כבר לא היה איום של ממש אחרי שהוא ביסס את אמונתו בסביבה הסטרילית והמצנזרת של בית המדרש של רבותיו)
            אז בשורה התחתונה כמו שאתה כותב בסוף דבריך מותר "לפתוח וללמוד אבל בזהירות" – שזה בדיוק מה שכתוב פה במאמר של יצחק קרומביין. הלימוד צריך להיעשות מתוך חממה שיודעת לסנן את התכנים המגיעם אליה וללמוד כל דבר בעתו ולא להכריז על "קדושת הפתיחות" כערך הכי עליון ולזלזל לכל מי שמנסה להגביל את התכנים בהתאם למדרגה של תלמידיו.

  4. האמת שאני קצת אמבווילנטי לגבי המאמר הזה

    מצד אחד הכותב מתאר באופן מאוד נכון את התחושה של חוסר התוחלת של הוויכוח עם בעלי דעות אחרות שמשוכנעים בקנאות בצדקת דרכם ושהרוח המהפכנית [כביכול או שלא כביכול ] שהם באים בשמה גורמת להם להתייחס באופן מתנשא ובבוז לעמדות שמרניות שנראות להם מיושנות -"עולם ישן עדי היסוד נחרימה" ובחוסר רצון מוחלט בכלל לדון עם מתנגדיהם השמרנים בגובה העיניים ובפתיחות

    כאן בתגובות באתר דנן למדתי את זה היטב על בשרי וכך בבמות אחרות של דיונים שמתדיינים שמתיימרים לפתיחות וליברליזם מתנהלים בוויכוחים כפנאטים גמורים ובעלי עמדות שמרניות נראו להם לא כשווים בשיח אלא כמשוגעים שלא ייתכן שהם אומרים את דבריהם בצלילות הדעת

    בעניים הזה הכותב צודק לחלוטין והוא תיאר זאת יפה ויישר כוחו

    מאידך אני לא חושב שהפתרון שהוא מציע לבעיה הזו הוא הפתרון הנכון – נכון ,להתווכח עם כל מיני אנשים יהירים ונפוחים שבטוחים שהם מבשרי הבשורה של הדור [בהרבה מהמקרים מדובר באינטלקטואלים בחצי שקל ואכמ"ל] ושלא באמת פתוחים להתדיין זה בזבוז זמן משווע ועל בשרי למדתי זאת מצד שני אי חשיפה מודעת לעולם הרעיונות שמחוץ לבית המדרש לא יבנה אלטרנטיבה טובה יותר אלא ההיפך

    זה משדר תורה שבאה מתוך פחד ומתוך חוסר ביטחון -דווקא גדולי הדורות האחרונים שדגלו בשילוב של עם ישראל בכל מרחבי הידע והעשייה האנושית מתוך מבטה של תורה רש"ר הירש הראי"ה הרב סולוביצ'יק ודומיהם לדעה דגלו בכך ש"יכול נוכל לה" ומתוך ביטחון בצדקת הדרך

    מה שהכותב מציע נראה מאוד כתורה שבאה מתוך פחד ותהמני עליו מדוע הוא חושב שזה מה שיגביר את כוחה של תורה בעת הזאת

  1. פינגבק: אין שכל, יש דאגות  | נדב שנרב   | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: