שיירת הורי הל"ה | ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר

הוריהם של חללי הל"ה התמסרו להנצחת בניהם בדרכים יוצאות דופן, וראו בעצמם משפחה של ממש. מסע היסטורי בעקבות ה' בשבט, 69 שנים לנפילת מחלקת ההר שהפכה למיתוס

"סיפור הל"ה הוא המיתוס המובהק של מלחמת תש"ח", כתב פעם מרדכי בראון. מספר האבדות הגדול (יחסית לתקופה שעד אמצע ינואר 1948), הכחדתה של יחידה שלמה, מגוונת בהרכבה, המסתורין שנכרך בסיפור, השלכותיו על אפיון מוסר הלחימה של הצבא היהודי, פרשת זיהוי החללים והקבורה והיצירות הספרותיות והאמנותיות שנתלו בסיפור – כל אלה יצקו תשתית למיתוס הל"ה כבר מעת נפילת השיירה.

הנצחה היא בעיקרה פעולה מודעת של הזכרה באמצעים שונים. במקרה הנדון היא ניזונה מכוחו הממגנט של המיתוס, גובתה מלמעלה ולובתה מלמטה, בעיקר מצד ההורים. אכן, קשה למצוא קבוצות ששימרו את זיכרון נופליהן בצורה כה משמעותית כפי שעשתה זאת משפחת הל"ה.

המיתוס‭ ‬המובהק‭ ‬של‭ ‬מלחמת‭ ‬תש‭"‬ח‭. ‬טקס‭ ‬אזכרה‭ ‬בהר‭ ‬הרצל‭ ‬לחללי‭ ‬שיירת‭ ‬הל‭"‬ה‭ צילום: פלאש 90

המיתוס‭ ‬המובהק‭ ‬של‭ ‬מלחמת‭ ‬תש‭"‬ח‭. ‬טקס‭ ‬אזכרה‭ ‬בהר‭ ‬הרצל‭ ‬לחללי‭ ‬שיירת‭ ‬הל‭"‬ה‭
צילום: פלאש 90

קהילה אחת של שכול

בתש"ח כבר בלטה השפעת הורי נופלים בהנצחה הלא ממוסדת, ואחת הדוגמאות החשובות לכך הייתה קבוצת הורי הל"ה. כך ראה שמעון קושניר (אביו של טוביה) את ההורים בחלומו: "חלום שחלמתי בלילה הראשון לאחר שקיבלתי את הידיעה על נפילתם של בנינו. בחלומי והנה אני רץ אחרי שיירה של הורי הל"ה היוצאים בדרך הזאת אל המקום [מקום הנפילה] בליווי צבא בריטי, ואני רץ ואינני מספיק להדביקם". בין שהתיאור מציאותי ובין שהוא ספרותי, חשיבותו בסמליותו. על פי תיאור זה כבר בלילה הראשון תפקדו ההורים כגוף מלוכד (שיירה), שיצר קהילת זיכרון, וזו התמקדה בפקידת מקום הנפילה. הייתה לכך אחיזה במציאות. הקהילה הלכה והתגבשה זמן קצר אחר הנפילה, אם כי קושניר עצמו שהה בשנה שבה החל התהליך בשליחות בחו"ל.

בפעם הראשונה נפגשו רוב ההורים או נציגיהם – עשרים וארבעה אנשים – ב–1 בספטמבר 1949, כדי לדון ב"העברת הגוויות לירושלים", בספר הל"ה וב"קביעת יום השנה לזכר החללים" – כדברי היושב ראש ראובן מס בפתיחת הדיון. ישיבה זו יועדה גם להיכרות ראשונית; הובע בה צער על שלא הכול נכחו, הועלתה הצעה להיפגש תדיר בענייני הנצחה ולבסוף הובעה תקווה להעמקת ההיכרות. כבר בישיבה זו דווח להורים על התוכניות ליישב את בית נטיפה (כך במקור), והוצע השם בית הל"ה. בישיבה הראשונה של "ועד הורי הל"ה", כשבועיים לאחר מכן, התברר כי העיסוק בנושאים דלעיל הוא גורם מדרבן להתקשרות בין ההורים; הוצע להמשיך את תנופת איסוף החומר לספר הל"ה ו"לפנות בחוזר להורים שיודיעו על החומר שיש בידי כל אחד ולדאוג לכך שבידי כל ההורים יימצא כל החומר".

מהלכי גיבוש הקבוצה נשאו פרי, אם כי לעתים הם מצטיירים כקיצוניים במידת מה. כך היא, למשל, ההצעה שצוטטה מפי "אחד האחים" במכתב שכתבו מס ויצחק פרסיץ בשם הוועד ב–6 ביוני 1950:

כל משפחה ממשפחות הל"ה תצרף לשמה שם נוסף, אשר עליו לסמל את השתייכותה של המשפחה למשפחות הל"ה. לדוגמא נניח כי קִבלנו את ההצעה וכי החלטנו להוסיף לכל משפחה את השם – "בית הל"ה", כי אז יהיו השמות כדלהלן: אלוניבית הל"ה / אנגלבית הל"ה / בוגוסלבסקיבית הל"ה / כהןבית הל"ה / שמואליבית הל"ה וכו'.

ההצעה לחוט מקשר כה הדוק בדמות שם משפחה משותף לא צלחה, והשמות לא שונו. אך בהתכתבויות של גורמים אחרים שהיו קשורים בשכול של משפחות הל"ה, למשל ארגון "יד לבנים", רווחה התפיסה שמדובר באחים, במשפחה כמו–ממשית של שכול.

ההורים הקפידו על שיוך הנופלים לקבוצה, והדבר בא לידי ביטוי בדיון בכתובת על המצבות בהר הרצל; ההורים תבעו את הניסוח "נפל עם הל"ה בדרך לגוש עציון". בתחילת 1951 כתבו אל בן–גוריון ואל יוסף דקל, ראש המחלקה להנצחת החייל: "לפיכך אנחנו מבקשים ממך לתת הוראה לממונים על הקמת המצבות לציין ליד הטקסט הכללי המקובל 'נפל עם הל"ה בדרך לגוש עציון'". הנוסח הזה לא התקבל, אך רוחו ליוותה את מהלכי ההנצחה בכל הקשר אפשרי. תחושות כאלו פיעמו בקרב מנציחי מלחמת העצמאות, אך בקרב הורי הל"ה, שהפכו לאחים כביכול, הן אופיינו כעין מעשה בנים סימן לאבות – תפיסת הבנים כקבוצה מלוכדת השתקפה בהתנהלות הוריהם.

במהלך השנים הפן המיוחד הזה השתלב גם בטקסי הזיכרון; ב–26 בדצמבר 1961 נוסף לאתרים הרגילים אתר חדש: "בגמר הטקס בבית הקברות הצבאי יצא אוטובוס אחד לבית הקברות בגבעת שאול לביקור בחלקת הקברות של הורי הל"ה". האבל על הבנים נמסך באבל על ההורים.

אכן, המסמכים מציגים תמונת קהילת זיכרון מלוכדת. גם אם לא כל ההורים נטלו חלק במלאכת הזיכרון במידה שווה, ניתן לדבר על קבוצה תומכת ומסייעת בעלת מנהיגות טבעית שצמחה מתוכה. בלטו בה חברי הוועד מס ופרסיץ, שהובילו את העשייה השוטפת לאורך זמן, ובצדם השתתפו הורים נוספים. שמעון קושניר, מלבד שותפותו בעשייה, ליווה את הקבוצה בכתיבה פובליציסטית בסוגיות הקשורות בזיכרון הל"ה.

שיירה‭ ‬בדרך‭ ‬לגוש‭ ‬עציון‭, ‬שנות‭ ‬ה‭-‬40 צילום: אוצר תמונות הפלמח

שיירה‭ ‬בדרך‭ ‬לגוש‭ ‬עציון‭, ‬שנות‭ ‬ה‭-‬40
צילום: אוצר תמונות הפלמח

אנדרטת זיכרון פשוטה

עד שנת 1953 נחשבה החורשה הסמוכה לקיבוץ נתיב הל"ה למקום הכינוס לזכירת הנופלים. כעבור שנתיים נוספה לשם אנדרטה שעיצב האדריכל יעקב פינקרפלד, אחיה של אנדה פינקרפלד – ראיה נוספת להובלת תהליך הזיכרון על ידי משפחת הנופלים. הקיבוץ עצמו לא היה מעורב רשמית בבניית האנדרטה. סכום הכסף שנדרש, 2,500 לירות, נחשב כסכום גדול ונאסף מתרומות ההורים.

האנדרטה פשוטה במבנהָ; צורתה כטרפז שזוויותיו אינן חדות, ספק עמוד ספק קיר זיכרון, ועליו לוח שיש שבראשו מובלטת התיבה "ל"ה"; בשורה הבאה נכתב: "אשר נפלו במלחמת השחרור בחושם לעזרת גוש עציון הנצור ביום חמישה בשבט שנת התש"ח". בהמשך באה רשימת הנופלים, ובסוף נכתב: "בנתיב זה בעמק האלה התחוללה מערכתם האחרונה תהיה נשמתם צרורה בצרור חיי עם ישראל". הנה כי כן, בהדגשת עמק האלה המקראי, מקום הקרב המובהק של החלש בחזק, ובתוספת המילה המנחה נתיב, עוצב זכר הנופלים.

הסרת הלוט הייתה ביום השנה השביעי לנפילת השיירה. האישיות המרכזית בטקס הייתה יגאל אלון, אשר נשא דברים בחדר האוכל של הקיבוץ לאחר הטקס. בעיתונות התקופה הקפידו לציין כי האנדרטה נבנתה מאבן ירושלמית רבת סמליות. הדבר נכתב, בשפה נמלצת, גם ב"נטפים", עלון הקיבוץ: 'מצבת אבן ירושלמית מתנשאת בגאון כלפי שמיא. כאילו זינקה מבין סלעי המדרון". אבן המסמלת את ירושלים – המטרה הגדולה של המאבק על גוש עציון.

מקום חשוב בתוכניות ההנצחה של ההורים היה מחנה צבאי, מחנה סטף, לא הרחק מעין כרם. היוזמה להנצחה שם עלתה בשלב מוקדם. המחנה, שהוגדר "מחנה צבאי חדש", נחנך מעט אחרי יום הזיכרון השלישי. שנה נקפה ובבסיס הוקם בית תרבות. בהזמנה לחנוכת הבית, שנשלחה מטעם הוועד למען החייל, דובר על "פתיחה חגיגית של בית–התרבות במחנה על שם ה'ל"ה", והטקס התקיים בערב יום הזיכרון הרביעי. אחד מקירות בית התרבות עוטר בפרסקו של האמן הידוע משה טמיר שכונה "לוחמי הל"ה".

במכתב משנת תשי"ט (1959) לענף תרבות במטכ"ל, הזכיר מס שתרם 200 ספרים לספרייה בבסיס, ואגב כך סיכם בקצרה את תולדות ההנצחה במקום:

יום השנה [השלישי] לנפילת הל"ה חנך הרמטכ"ל דאז, רב אלוף יגאל ידין, מחנה צבאי על שם הל"ה. המחנה שנקרא קודם לכן "סטאף". השתתפו בטקס באי כוח הצבא, הממשלה, הורי הל"ה ואורחים רבים. בבית התרבות של המחנה הוקם חדר זיכרון נאה והונח היסוד לספריה מעולה. ההורים העמידו את עצמם לרשות הספריה ואספו מאות ספרים למטרה זוהיינו מאוד מעוניינים לדעת מה גורלו של המחנה, אם עדיין השם "מחנה הל"ה" קיים, ומה גורלה של הספריה ומה גורלו של חדר הזיכרון (מכתב מוועד הורי הל"ה ליחידת ועדת תרבות בצה"ל, ארכיון כפר עציון).

בחירת ההנצחה במחנה הסטף הייתה ביודעין. ההורים, שהכירו כל פרט בעלילת הל"ה, ראו את הקשר בין הל"ה לסביבת המחנה. בלילה הראשון ניסתה המחלקה להגיע ליעדה דרך עין כרם אך הסתבכה בניווט בהרים שבסביבה, ובלחץ הזמן חזרה לירושלים. בתחילת שנות החמישים הבסיס הצבאי הקרוב לשם היה בסטף. זאת, כפי הנראה, הסיבה לכך שהוצע לכנותו על שם הל"ה ולהוסיף בו ספרייה ופינת הנצחה, יסודות מקובלים בתרבות ההנצחה הישראלית.

יוזמות הנצחה נוספות של ההורים שניתן להזכיר הן המחשבה להקים אכסניית נוער במבנה שממנו יצאו הל"ה במושב הרטוב, ובקשה מצד ההורים לציין את מקום קבורתם הראשון של הנופלים, בבית הקברות המחודש של קיבוץ כפר עציון, בשלט קטן וצנוע. מכל זאת אנו למדים כיצד עיצבו הורי הנופלים את מלאכת ההנצחה של שיירת הל"ה. כיום, שישים ותשע שנים לאחר המאורע, ממשיכים בכך הדור השני וגופי חינוך המובילים בדרכם רבבות בני נוער ומבוגרים כדי ללמוד את דרכם ולהנחיל את מורשתם.

פרופ' ישראל רוזנסון מלמד במכללת שאנן;  ד"ר יוסי שפנייר מלמד בתוכנית למורשת וזיכרון במכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 בפברואר 2017,ב-גיליון בא תשע"ז - 1017. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: