תופעת הדתל"שיות קיימת בממדים גדולים, ואם איננו רוצים שהדור הבא שלה יגדל כחילוני לכל דבר, עלינו להושיט להם יד. ההצעה המסורתית–מזרחית היא הסיכוי שלהם

די להתבונן בשמו של הדתל"ש כדי לעמוד על ייחודיותו. אין הדתל"ש קרוי על שם מי שהוא כעת, אלא על שם מי שהיה בעבר. וכיצד יכולה זהות מן העבר להגדיר את זהות ההווה? כיצד יכול אדם להתכנות על שם מי שהיה פעם ועתה אין הוא כזה?! כאן, כמדומה, אנו נוגעים בלב לבה של הזהות הדתל"שית.

השם דתל"ש משדר מסר של זהות שעברה מהפכה, הארה או התפכחות. אבל מדובר במהפכה ייחודית. אם בדרך כלל מהפכות נועדות למחוק את העבר שכנגדו יצאו ושאותו עזבו, מהפכתו של הדתל"ש לא נועדה למחוק את הזהות שעל ברכיה גדל. אדרבה, לרוב הדתל"ש נותר שמח וגאה במי שהיה ובאופן שחי בקטנותו, רק שכעת הוא איננו מוכן להשתייך למעמד הבוגר של חברה זו. לכן הוא ממשיך לשאת על עצמו את המטען הדתי, תוך ציון העובדה שזה "לשעבר", שהוא כבר איננו כזה.

תפיסה זו מנהירה את ההבדל בין הדתל"ש לחילוני. על אף שדומים הם באורחות חייהם, אין הדתל"ש מזהה עצמו כחילוני לכל דבר ועניין. בעולמו של הדתל"ש, השלב הדתי לא נמחק מזהותו אלא הוא עדיין נוכח, רק בצירוף העובדה שהוא "לשעבר". ממילא מי שמעולם לא היה דתי לא יכול להידמות לו. חסרה לו אותה "גרסא דינקותא" שאותה הדתל"ש עזב.

כל עוד הדתל"ש חי לעצמו, הוא מסוגל להכיל מורכבות בלתי פתורה זו. הבעיה צומחת כאשר הוא בא לשאלת חינוך הילדים. באופן טבעי, הדתל"ש מעוניין שילדיו יהיו כמותו, דתל"שים. אך כיצד הדבר אפשרי? הלא להיות דתל"ש משמעו להיות דתי בנערותך/צעירותך ולאחר מכן למרוד ולעזוב את העולם הזה. וכיצד אפשר להוריש את המסלול הזה לילדים? לחינוך חילוני לא ניתן לשולחם, שכן חסר שם הבסיס הדתי. מצד שני, שליחתם לחינוך דתי גם לא תפתור את הבעיה, שכן מי ערב לכך שבבוא העת הם ימרדו, כפי שעשו הוריהם? בנקודה זו מגיעה אפוא הזהות הדתל"שית לפרדוקס בלתי פתיר, ובלית בררה ברוב הפעמים הכף נוטה לכיוון החילוני. כך נמחקת לה הזהות הדתל"שית דור אחד בלבד לאחר שנוצרה.

בשורות הבאות אבקש להציע מודל שיעזור לזהות הדתל"שית להחזיק את הראש מעל פני המים. וכבר אבהיר: איני מעודד את התופעה בשום פנים ואופן. אני מעוניין שכל קהל ישראל ישמור אמונים לדרך התורה והמצוות. ואף על פי כן, סבורני שחשוב להטות אוזן קשבת לתופעת הדתל"שיות, וזאת משתי סיבות: ראשית, לצד החומרה הרבה שבה אנו מתבוננים על מי שזנח את דרך התורה והמצוות ומחנכים לדרך ההפוכה מכך, לא ניתן להתעלם מן העובדה שיש מבנינו הבוחרים בדרך זו. תופעת הדתל"שיות קיימת בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ובממדים גדולים, ואם איננו רוצים שהדור הבא שלהם יגדל כחילוני לכל דבר, עלינו להושיט להם יד. שנית, בדומה לכל תופעה שמתרחשת, מחובתנו לא רק להילחם בה אלא גם לרדת לשורשיה ולהבין את הבעיה שבגינה היא נוצרה. התעלמות ממנה לא תועיל לאף אחד, ובמיוחד לא לעולם הדתי. אם מיטב הבנים עוזבים את הדרך, משמע שיש איזו בעיה שזקוקה לפתרון, ולכך אנו צריכים להתייחס בכובד ראש.

הדתל‭"‬ש‭ ‬דורש‭ ‬את‭ ‬המודל‭ ‬המסורתי‭ ‬שרווח‭ ‬בחברה‭ ‬הדתית‭ ‬הספרדית‭. ‬מערת‭ ‬אליהו‭ ‬הנביא‭, ‬2009
צילום‭: ‬מתניה‭ ‬טאוזיג‭, ‬פלאש‭ ‬90

תופעה אשכנזית

אז מיהו, אם כן, הדתל"ש? ראינו למעלה שמדובר באדם שהזהות הדתית שלו מצויה במקום פרדוקסלי. מצד אחד הוא חי כחילוני אך מצד שני הוא מסרב למחוק את השורשים הדתיים שלו. האם ניתן להתגבר באיזשהו אופן על התסבוכת הזו? טענתי היא שכן. הפתרון לכך איננו מצוי רחוק מאיתנו אלא הוא נוכח כבר בחברה הישראלית, ופשוט צריך לאמץ אותו.

סבורני כי לא תהיה זאת טעות לזהות את תופעת הדתל"שיות בעיקר בחברה הדתית האשכנזית. בחברה הדתית הספרדית ביטוי זה אינו רווח. הסיבה לכך היא שיהדות אשכנז – בשל גורמים שונים, ובראשם המלחמה בהשכלה וברפורמה – עושה שימוש יתר בכותרות ושמות כדי להגדיר את עצמה. אצל האשכנזים קיימת דיכוטומיה ברורה בין דתי ללא–דתי, וממילא כל אחד צריך לבחור ולהחליט לאיזה מחנה הוא שייך. תפיסה שכזו איננה רווחת כלל ועיקר בעדות המזרח. בהן אין חלוקה ברורה בין דתי ולא–דתי, וכל אחד מזהה עצמו כמצוי בנקודה אחרת על הרצף שבין דתיות אדוקה יותר לדתיות אדוקה פחות. כפי שעולה רבות מן הפסיקה הספרדית, רבנים ומנהיגי קהילות לא פסלו או שללו את מעמדם של אנשים שפחות הקפידו על מצוות. היחס היה יותר סובלני ומכיל, וממילא אף אחד לא חש מנותק מהיהדות. והדברים ידועים.

דומני שהמודל הספרדי הצליח ליצור בכך זהות יהודית, שאליה הדתל"שים האשכנזים חותרים. המדובר בזהות המסורתית. כיום, הנטייה היא לחלק את הזהות היהודית לשלושה מרכיבים – דתי, חילוני ומסורתי. ואולם, למעשה יש כאן עירוב של מין בשאינו מינו. דתי וחילוני הם זהויות בעלות מטען אידיאולוגי מוצהר. הדתי מצהיר על נאמנותו וזיקתו למסורת ואילו החילוני מצהיר על השתחררותו ממנה. המסורתי שונה מהם. הוא איננו מצהיר על דבר; לא קושר עצמו באופן אידיאולוגי למסורת וגם לא מנתק עצמו ממנה.

זהותו הייחודית טמונה בכך שהוא לא שומר תורה ומצוות בגלל מסכת תובנות ועקרונות מסוימת. הנאמנות שלו לתורה, ברמה כזו או אחרת, נובעת מכך שזו נוטלת חלק בבניין הזהות שלו. כשם שהוא שומר אמונים למשפחתו, לשפתו ולסגנון התרבותי שלתוכו גדל, כך הוא שומר אמונים לעולם הדתי שעל ברכיו התחנך. הוא לא צריך להצדיק ולנמק מדוע הוא שומר מסורת וממילא גם לא עולה בו הצורך להתווכח איתה. הוא שומר אותה כי זה מי שהוא.

אמת, שוברה של תפיסה זו עלול להיות בצידה. קיום דתי שאיננו נובע מאידיאולוגיה ולא מגובה בתפיסת עולם רחבה, עלול להיות שטחי ועממי, ולא לעלות לגבהים שהוא יכול להגיע אליהם. אבל מצד שני, יש בקיום הזה משהו מאוד עמוק. הזהות הדתית לא נכפית בו על האדם, לא מגיעה אליו מבחוץ, אלא צומחת מתוכו. באופן זה, האדם חי בשלווה עם מה שהוא מקיים, ואין הוא סובל – לפחות לא באותה רמה – ממאבקי היצר שאליהם נקלע הדתי מתוך אידיאולוגיה.

חיים מעבר לאידיאולוגיה

אם נשוב אל הדתל"ש, נוכל לזהות כי הוא למעשה דורש את אותו מודל מסורתי שרווח בחברה הדתית הספרדית. את הזהות שלו ניתן להגדיר בצורה הבאה: הדתל"ש מורד באידיאולוגיה הדתית אך לא מעוניין לוותר על הזהות הדתית. גורמים רבים עשויים לגרום לו למרד באידיאולוגיה הדתית. ייתכן שהדבר נובע ממאיסה בממסד הדתי ובנציגיו, ייתכן שהדבר נובע ממחשבות פילוסופיות כאלו או אחרות, וייתכן שהדבר צומח מתוך ביקורת על עולמה של ההלכה – על כך שהיא רדומה, שהיא איננה מצליחה להתמודד עם אתגרי העידן המודרני, או שהיא עול גדול מדי על האדם. ואולם, בה בעת הדתל"ש מסרב לוותר על המסורת הדתית כמרכיב זהות בסיסי בחייו. הוא חש עדיין קשור לרוח הדתית, נזכר בערגה בימי הנעורים בתנועת הנוער, באווירת השבת בבית הכנסת ומסביב לשולחן השבת, ומוצא ערך רב בהיכרות שלו עם ספרות הקודש – התנ"ך, ההלכה והמנהג – הגם שלעתים היא נלמדה באופן מעיק ולא–ידידותי.

במסגרת הדתיות האשכנזית, שמדברת בשפה של כותרות ואידיאולוגיות ויודעת רק את קיומן של זהות דתית ולא–דתית, אותו דתל"ש מוצא עצמו במבוכה. שכן מצד אחד הוא כבר איננו מוכן להחזיק בשרביט הדתיות, אך מצד שני איננו מסוגל להזדהות כחילוני. לכן הוא נזקק להגדרה כל כך מוזרה ופרדוקסלית, המתבססת על זהותו מן העבר. אבל לאור דברינו, ההגדרה הזאת ברורה: הדתל"ש אומר באמצעותה שהוא איננו דתי במובן המקובל בחברה. הוא לא אידיאולוג ולא מכתיר עצמו בשם. ובכל זאת הוא דתי, לשעבר. הוא מחזיק בדתיות מסוג אחר, שעדיין אין לה שם, ושהייתה קיימת אצלו בשורש.

כפי שראינו, את השם למה שהוא רוצה ניתן למצוא בזהות המסורתית הספרדית. הזהות הזו מורידה מעליה כותרות, שמות ואידיאולוגיות, וחיה את עולמה הדתי מתוקף זהות ולא מתוקף חוק או אידיאולוגיה. זהו קיום שאיננו מדבר במונחים של "חובות" ושל "עול" אלא מתבונן על עולם התורה והמצוות באופן רך וקיומי. ממילא, אין מי שמזהה עצמו כך מתחייב לקיום מערכת מסוימת של הלכות או מצוות. הוא גם לא מקבל על עצמו בכך אמונות או תפיסות עולם מסוימות. הוא פשוט ממשיך לחיות בהתאם לאורח החיים שהשתרש בו – לא כי הוא חייב ואפילו לא כי הוא רוצה, אלא משום שזה מי שהוא. זוהי המסורת שאליה הוא צמח.

באופן זה, הוא יכול להרגיש נינוח להסתובב ביומיום ללא כיפה, אך להגיע בשבת לבית הכנסת; לא ללבוש ציצית אך כן להניח תפילין; לא לצום את כל הצומות אך כן לאכול כשר; וכן הלאה. עמדה קיומית שכזו משחררת אותו מכל הקונפליקטים ומכל התסבוכות הפנימיים, ומעניקה לו בית. ומעל כול, זוהי עמדה שניתן להעבירה הלאה לדור הבא. פשוט צריך לשנות את מערכת המושגים – אל תאמר דתל"ש אלא מסורתי.

היהדות הספרדית חייבת להתעורר

אם הניתוח שעשינו עד כה נכון, הרי שיש בו כדי להעיד על חיסרון גדול בעולמה של האורתודוקסיה האשכנזית. הדתל"שים בעצם קיומם מעידים על כך שהעולם הדתי הזה מדבר יותר מדי בשיח של חובות. המצוות מוגדרות כ"עול" ואורח החיים הדתי מוגדר כ"עבודת ה'". מושגים אלה, במובן הפשוט ביותר שלהם, מחצינים את אורח החיים הדתי וגורמים לו להיראות מלאכותי. במקום זאת, על העולם הדתי להתחיל לדבר במונחים רכים וקיומיים יותר, של זכות ושל זהות. אם הוא יתחיל לדבר בשפה הזו, יחשוב בה, וגם יפסוק הלכה לאורה, ייתכן שפחות נהיה עדים לתופעת נטישה המונית של צעירים דתיים.

במילים אחרות, טוב יהיה אם האורתודוקסיה האשכנזית תדע לאמץ מהיהדות הספרדית את המודל המסורתי, את תפיסת היהדות וההלכה כזהות ולא (רק) כחובה, ותשריש זאת בתפיסת עולמה. זהו הרווח הגדול שעשוי לצאת מהמפגש הפלאי שבין העולם האשכנזי והספרדי בימינו.

דא עקא, שלמרבה הצער נראה שהתהליך ההפוך מתרחש. במקום שהאשכנזים ילמדו מהספרדים כיצד להכיל מגוון רחב של זהויות דתיות, הדתיות הספרדית בשנים האחרונות הולכת ומתדמה יותר ויותר לדתיות האשכנזית. אותה דתיות שבעברה ידעה להפגין יחס עדין ומכיל כלפי כל יהודי מאמצת יותר ויותר את השיח המתלהם והמדיר כלפי מי שלא הולך בדרך שהיא חושבת לנכון, עוטפת את זהותה הדתית באידיאולוגיות וכותרות, ובכך שמה חיץ בינה ובין ציבורים אחרים בחברה הישראלית.

האשכנזיות תאמץ את המסורתיות והספרדיות תאמץ את האידיאליזם, והיהדות כולה תועמק ותועשר. למרבה הצער, בינתיים נראה שהמיזוג הולך בכיוון הפוך, כשכל אחד נדבק בחסרונות של חברו. אם היהדות הספרדית מעוניינת לשמר את כוחה והדרה, ראוי שתתעורר בזמן לפני שיהיה מאוחר מדי.

הרב עידו פכטר הוא רב קהילת "ישראל הצעיר" ברמת פולג, נתניה. דוקטורנט למחשבת ישראל  באוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017