עקדת עשו | חיותה דויטש

ג'ייקוב הוא יהודי–אמריקאי שחיי משפחתו הולכים ומתפרקים ונמשלים לחורבנה של מדינת ישראל. על הקלות הבלתי נסבלת של ההשמדה כאיור לעלילה ושל השימוש בדרשות מקראיות

1הנני

ג'ונתן ספרן פויר

מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כנרת, זמורה–ביתן, 2016, 653 עמ'

"עם תחילתה של השמדת ישראל התלבט אייזיק בלוך אם להרוג את עצמו או לעבור לבית האבות היהודי". משפט הפתיחה של הספר עצום הממדים הזה מסגיר את אחת הטכניקות האופייניות לו – ניסוח אגבי של בעיות גדולות. השמדת ישראל הופכת בו לפסוקית טפלה לפסוקית הנושא – התלבטותו של אייזיק איך יסיים את חייו. אקספוזיציה תחבירית מרהיבה.

במהלך השורות שיבואו נתוודע לאייזיק בלוך, יהודי שהיגר לאמריקה אחרי השואה, לבדידותו כזקן, שכמובן חמורה פחות מבדידותו הקיומית של גיבור הספר, נכדו ג'ייקוב בן הארבעים וארבע. כמו כן נתוודע לכך שמלבד נכד יש לו גם שלושה נינים, אחד מהם אוטוטו יהיה בר מצווה. אירוע שאייזיק ציין אותו כקו הסיום של חייו. אייזיק טעה. קו הסיום של חייו יגיע קודם.

ארכנות ספרותית וצמצום קבלי

ג'ייקוב בלוך, גיבור הספר ונכדו של אייזיק, הוא תסריטאי, אשתו ג'וליה היא אדריכלית, הוא בונה ספרים וסדרות טלוויזיה ממילים, היא בונה בתים. לזוג שלושה ילדים.

העובדה שאתה מעניק למשהו מילים, כתבה פעם נורה אפרון, לא עושה אותו פחות נורא. אני מניחה שג'ונתן ספרן פויר, סופר יהודי–אמריקאי כמוה, פשוט לא האמין לה. לאורך 653 עמודים, ואלפי מילים, הוא מספר את הדרך שבה מתפרקים והולכים חיי המשפחה של גיבורו. ביד אמן הוא כותב, מלהטט ומדייק ברבדי רבדים של תחושות ורגשות. ג'ייקוב וג'וליה לא מצליחים לדבר, להסתכל זה לזה בעיניים או לגעת זה בזה. מסרון שנשלח לאישה אחרת פוער פער בלתי ניתן לאיחוי בין השניים – מילים מלוכלכות, ולפי ג'וליה גם פחדניות: מי שכותב לא עושה. הייתכן שבעלה הוא פשוט חדל אישים?

על שולחנו של סם, המתאמן על קריאת ההפטרה לבר המצווה שלו, מתגלה פתק בכתב ידו, ועליו מילים גסות ופוגעניות. הוריו נקראים לבירור אצל הרב. האם זה מעשה משובה של ילד מתבגר, או קריאה לעזרה של ילד שמצא את מכשיר הטלפון הסודי של אביו? עיסוקו המרכזי של הנער סם הוא גלישה באתר שנקרא "חיים אחרים", שם הוא לובש דמות בדויה של נערה, סמנתה שמה. הוא מעצב אתרים כאמו, ומשתמש במילים כאביו, ובעזרת כל אלה הוא בונה מציאות בדויה רובד אחרי רובד, מציאות חלופית שאליה הוא בורח מצרות היומיום.

ספרן פויר מיטיב להיכנס לעורו של הנער המתבגר, מתאר את לבטיו הרוחניים והגופניים. עמודים שלמים הוא מקדיש לתיאור מעשה העינוג העצמי של הנער המתוודע לראשונה לגופו. ובה בעת, שואל אותו נער עצמו על קיומו של אלוהים הנמצא בכל מקום ולומד מאביו על עקרון הצמצום הקבלי.

בשבילו‭ ‬נברא‭ ‬העולם‭, ‬וכדי‭ ‬לקשט‭ ‬את‭ ‬הגיגיו‭ - ‬נחרב‭. ‬ג‭'‬ונתן‭ ‬ספרן‭ ‬פויר‭ ‬קורא‭ ‬מתוך‭ ‬ספרו‭ ‬החדש‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬ההיסטורי‭ ‬בוושינגטון‭, ‬ספטמבר‭ ‬2016‭ ‬ צילום‭: ‬אי‭.‬אפ‭.‬פי

בשבילו‭ ‬נברא‭ ‬העולם‭, ‬וכדי‭ ‬לקשט‭ ‬את‭ ‬הגיגיו‭ – ‬נחרב‭. ‬ג‭'‬ונתן‭ ‬ספרן‭ ‬פויר‭ ‬קורא‭ ‬מתוך‭ ‬ספרו‭ ‬החדש‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬ההיסטורי‭ ‬בוושינגטון‭, ‬ספטמבר‭ ‬2016‭ ‬
צילום‭: ‬אי‭.‬אפ‭.‬פי

ראש הממשלה תוקע בשופר

מה שמפריע לקורא, במיוחד הישראלי, לעקוב אחרי הרעיונות, פיתולי הרגשות והסבך המשפחתי הוא האקדח שהניח הסופר במערכה הראשונה ולמעשה כבר במשפט הראשון – גורלה של מדינת ישראל. הקורא המודע לקיומו הופך לחסר מנוחה. יותר משהוא שואל את עצמו באיזו מידה תשפיע השמדת ישראל על חיי גיבורי הספר, הוא מבקש לדעת את כל הפרטים. איך ומה ולמה וכיצד. כמה נורא זה היה. ומה יקרה בסוף.

בערך אחרי כשני שלישים של הספר, מתחיל הקורא להבין שמבוקשו לא יתמלא לעולם. אט אט הוא מגלה שהשמדת ישראל בספר הזה אינה אלא תעלול ספרותי – שיקוף דרמטי לחורבן משפחתו של הגיבור. מעולם לא צעקה מטפורה חזק יותר "הנני!"

מותר לסופר להחריב בדמיונו את מדינת ישראל. למעשה בשנים האחרונות עשו כך לא מעט סופרים, לדוגמה ישי שריד בספרו "השלישי" (עם עובד, 2015). או מייקל שייבון (אף הוא סופר אמריקאי–יהודי) – בספרו המופלא "איגוד השוטרים היידים" (עם עובד, 2007). גם נאוה סמל כתבה אוטופיה על מציאות שבה אין ישראל ("אישראל", ידיעות ספרים, 2005) ועוד. אבל בניגוד לשריד, שייבון וסמל – המטפלים בהעדר הגדול בכבוד ובפרטי פרטים, כראוי לאירוע בסדר גודל כזה – ספרן פויר משתמש בו כאיור רקע דהוי, טפט לשיחות הנרקסיסטיות, האינסופיות, שהוא מנהל עם עצמו ועם קוראיו.

אין פצצת אטום בסיפור השמדת ישראל הנוכחי, אבל ספרן פויר משתמש בנשק יום הדין כדי להסיר יתוש שעמד על חוטמו. בשבילו נברא העולם, וכדי לקשט את הגיגיו – נחרב.

הקטסטרופות מתוארות ממעוף הציפור ולא מצליחות לגעת או לרגש והריחוק הזה מוליד קלישאות: השלטונות הישראליים קוראים לגיוס כללי, ישראל מדברת בקול אחד, מלא פאתוס היסטורי, על שרידותו הנצחית של העם היהודי, שעלולה להגיע אל קיצה ("איפה הפרעונים שהרגו כל בן בכור אבל לא הצליחו לחסל אותנו? איפה הבבלים, שהחריבו את בית המקדש… איפה האימפריה הרומית… איפה הנאצים…"); אם צעירה בתל אביב: "הטילים נוחתים בלי הפסקה"; ראש הממשלה הישראלי בשידור חי תוקע בשופר שנמצא במצדה (!). ומנגד – זעקות ערביות מוכרות להשמדת ישראל מלוות בעקיצה: "גבר שמנמן התקרב למיקרופון: טורבן שחור משחור, זקן צח כשלג, גלימה שחורה כמו בלון שחור מלא צעקות. לא היה אפשר להתכחש לתבונה שבעיניו, לעדינות, אפילו. דבר לא הבדיל בין פניו לפנים יהודיות".

הקול קול יעקב

ל"הנני" יומרה לספר את שני הסיפורים – הישראלי והאמריקאי. הוא מיטיב לספר את הסיפור היהודי האמריקאי, ונכשל כישלון חרוץ בספרו את הסיפור הישראלי. את הסיפור האמריקאי פותח סבא רבה אייזיק שבא מפולין ורוצה להיקבר בארץ ישראל, ובהמשך – ההכנות המרובות לטקס בר המצווה וההתחבטויות הפילוסופיות סביבו וסביב שמירת המסורת בכללותה: כן או לא לאכול חזיר, כן או לא לשמור שבת. הדברים שאין ספק בשמירתם, כמו "שבעה" ויום כיפור.

הספר מלא דרשות מקראיות, קטנות וגדולות. דרשת העקדה היא אחת החשובות בהן, והיא שנתנה לו את שמו: האם יגידו יהודי אמריקה "הנני" ויבואו להילחם ואולי גם למות לצד קרוביהם הישראלים? האם יעשה כך ג'ייקוב בעצמו? ספרן פויר דורש טקסטים מקראיים ותלמודיים, ומהרהר בעזרתם על היהודים ועל תרבותם. לא הכישרון העניק ליהודים את השיעור הבלתי נתפס של הזכיות שלהם בפרסי הנובל, אומר אייזיק לג'ייקוב נכדו, אלא ההתכווננות לכך. הסקרנות, החקר והלמידה הם גרעין היהדות. האם הגרעין הזה ממשיך? ואם כן, האם הוא ממשיך בגרסה האמריקאית של היהדות, או בגרסה הישראלית? השאלה הזו, היא לב הספר.

ג'ייקוב האמריקאי ובן דודו הישראלי תמיר נושאים על גבם את הסיפור הישראלי–אמריקאי. השוואה בין שני בני הדודים היא השוואה גנרית. הישראלים הבאים לביקור הם גברים מרשימים גופנית, נערצים ואמיצים. ג'ייקוב מרגיש מולם חלש, ומקנא בהם על גבריותם, אבל בה בעת חש כלפיהם עליונות שאותה הוא מתאמץ להסביר. בני הדודים מישראל, על פי ג'ייקוב/ספרן פויר, הם גרסה מעוותת של היהדות החכמה והרגישה – שהוא כמובן אחד ממיצגיה. הגרסה הישראלית, שמייצג תמיר הלוחם השעיר (!), עברה מוטציה דרמטית כל כך, שהפכה את יעקב (ג'ייקוב) לעשו.

תמיר השעיר הוא ההפך הגמור מבן דודו הסופר החנון, המתלבט הנצחי, הפחדן. הוא קורץ מחומר של גיבורים עזי נפש. עשויים ללא חת, אבל שטחיים להחריד. הישראלים האלה, טוען ספרן פויר בשבתו כג'ייקוב, יודעים רק להילחם ולכבוש – אדמה או בחורות. אבל ג'ייקוב, הו, ג'ייקוב. הוא הרגיש, החושב, התמים והמתגעגע. כדי לנצח במאבק הבכורה בין שתי גרסאות היהדות הללו העניק ספרן פויר לתמיר וחבריו הישראלים את ערלות הלב של עשו. אני החשוב/החכם/הצודק יותר, טוען ספרן פויר בעטותו את נפש יעקב ואת קולו העדין.

אימוץ הדימוי האנטישמי

הדימוי ליעקב ועשו הוא הברקה, המשרתת היטב את הרעיון המרכזי של הספר, אבל הדבר לא הופך אותה למכעיסה פחות. ג'ונתן ספרן פויר מאמץ את הדימוי האנטישמי הרווח של מדינת ישראל. בעזרת מצג דמיוני שקרי הוא הופך אותה למדינה אכזרית וערלת לב, שביום פקודה, אם חלילה יתרחש, תפקיר למוות אכזר את אויביה הפלסטינים על ילדים ונשיהם ותסגור בפניהם את שערי בתי החולים שלה. כך. כאילו לא ניתן לראות בישראל של היום דוגמאות יומיומית הפוכות בדיוק להתנהלות הזו. בימים הבדויים שבהם לוחמת ישראל על הישרדותה במלחמה הגדולה, הופכת עדיה – הנערה הערבייה שנותרה חסרת טיפול רפואי בשל מדיניות ישראל – לסמל. תמונתה, בעוצמה הרגשית שהיא מעוררת, כמו גם בכעס ובגינוי, ממלאת את התפקיד שמילאה תמונת הקורמורן הגוסס מנפט של מלחמת המפרץ.

במלחמת היהודי הגלותי עם הצבר על הזהות היהודית, ניצח היהודי הגלותי. יעקב האמריקאי מצליח לשמור על יהדותו, על מצפונו ורגישותו, כאשר בן דמותו היהודי הישראלי מאבד בתמורה להישרדותו את חמלתו ואיתה את זהותו.

לסיום, אנקדוטה קצרה הקשורה לתרגום. אחרי שהסופר מתאר בשנינות ובציניות מה לבשו כולם להלווייתו של אייזיק בלוך, הוא מתפנה לתאר את לבושו של המת עצמו (עמ' 393):

אייזיק לבש את התכריכים שבהם התחתן, התכריכים שלבש פעם בשנה ביום כיפור ושעל חזיתם הלם באגרופו: על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתייםעל חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעיםעל חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב. בתכריכים לא היו כיסים כי המתים נדרשים להיקבר ללא מעמסה.

מאחר שאיני מכירה אף לא חתן אחד שעמד תחת החופה בתכריכים, פניתי למתרגמת המנוסה והמוכשרת של הספר, קטיה בנוביץ', כדי להבין את סוד העניין. במקור הופיעה המילה SHROUD – שהמילונים מתרגמים אמנם בפשטות "תכריך", אבל יש המתרגמים אותו גם "מעטֶה". האם הטעות היא של ספרן פויר עצמו? הדיון שלח אותי למסע מעניין בעקבות מנהגי לבישת תכריכים ביום כיפור. האם התכוון הסופר לקיטְל? שאלתי את עצמי, שהרי הקיטל דומה לתכריכים ואמור להזכיר אותם? יש לשער שכן, וייתכן שייכנס התיקון למהדורה הבאה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 בפברואר 2017,ב-גיליון בא תשע"ז - 1017, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. שלום חיותה
    כמי שקורא את ביקורתך על ספרים מזה שנים רבות,הלכתי בעקבות ביקורתיך החיובית ושאלתי את הספר לקריאה.נפלתי לתוך מדמנה של תאורים מיניים מהסוג הנמוך ביותר שלא משרתים את העלילה.היית צריכה לפרסם לפחות הערת אזהרה כדי שנדע שהרבה זבל מעורב ביצירת המופת של ספרן פויר.

  2. ביום כיפור לפני כ70 שנה הסב אבי ז"ל שהיה אתיאסט מובהק, את תשומת לבי לשכננו שהלך לבית הכנסת לבוש בחלוק לבן, ואבי הסביר לי שה"דוסים" נוהגים לעטות על גופם את תכריכיהם ביום הכיפור!

  3. הכוונה כמובן ללבוש קיטל. זה בחינת תכריך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: