יהדות אישית | יונתן ברג

אני בעד לימוד תורה אך איני מוכן להיכנע לאף סמכות רוחנית, מאמין בנישואים מאוחרים כתנאי מוכרח לבחירת הזהות ובשוויון מלא של כל בני האדם. קווים לדמות היהדות הפרטית

הצטברות מפגשים עם בני הציבור הדתי לאומי (בעיקר) שבחרו בעיצוב עולם רוחני אישי, נטול הגדרה קהילתית–דתית סגורה, גרמו לי לכתוב את המילים הבאות. מפגשים אלו הציגו בפני מרחב הולך וגדל של יחידים המצטרפים יחד לקול היחיד אשר מסוגל להקים את היהדות מהריסות השמרנות וההתכנסות שבהן היא מצויה היום. ואולם, עד שקבוצה זו לא תציג סדר יום ותפיסת עולם מגובשים ותשרטט את תעודת הזהות הרוחנית שלה, הוא לא יוכל לעמוד במשימה זו.

ייתכן כי תכנים רבים מתוך מאמר זה, דוגמת היחס להלכה, הרחבת שדה לימוד התורה ועיצוב מסלול החיים, כבר מצאו להם ביטוי בתוך הדיון היהודי בעשור האחרון, אולם אלה הגיחו מתוך עמדות שונות בתכלית. הדיון הגיע או ממה שנקרא "היהדות החילונית" או לחלופין מהמתח שבין יהדות הגולה (ארה"ב בעיקר) לבין יהדות ארץ ישראל. החידוש בדיון הנוכחי הוא שהוא צומח מתוך נקודת מוצא אורתודוקסית (עם דגש על הציבור הדתי–לאומי).

אני עצמי גדלתי ביישוב פסגות אשר במטה בנימין, התחנכתי בבית הספר חורב ולאחר מכן בישיבת נתיב מאיר. בגיל שש–עשרה, לאחר סדרת עברות משמעת שנבעו מתוך סקרנות ותשוקת חקירה של המציאות, סולקתי מהישיבה. אירוע זה היה הרגע המכונן בחיי, ובו עברתי למרחב חדש בעולם הנפשי–דתי שלי. הסיבות למעבר זה, ולפעולה של הממסד החינוכי מולי, כרוכות כולן במבנה האישיותי שלי, ומייצגות את התכונות הניצבות בבסיס השותפים ליהדות הפרטית: סקרנות, דרישה לחופש מחשבה, רתיעה מסמכות וקהילה, צורך עז בבחירה וצורך בשינוי מתמיד.

מאותו מפץ הנעורים נוצרה תנועה הולכת ונמשכת במערכת היחסים שלי עם העולם היהודי, במובנו ההלכתי, ההגותי, החברתי והאמנותי. תנועה זו הולכת ומשתנה בכל עת. אם אפשר לחלץ מבנה מסוים, חלקי, של גרף תנועה זו, הרי שמדובר בתחילה, בגיל הנעורים או בשנות הבגרות המוקדמות, במרד משפחתי ודתי, שלאחריו הפניית עורף קצרה לעולם ההלכתי כולו או רובו, ולאחר מכן שיבה איטית לעבר תפיסה שונה לחלוטין ומערכת ערכים והתנהגויות שונה לגמרי בתוך המרחב היהודי. כעת אשרטט קווים ראשוניים של תנועה זו. בוודאי יהיו שיסכימו רק לחלקים מסוימים וידחו חלקים אחרים. לשון הרבים שאשתמש בה כעת אולי באה בהפתעה מול הכותרת שנתתי לדרך שבה בחרתי – "יהדות פרטית", אולם יש צורך ברטוריקה בעלת משקל.

איור: נעמה להב

איור: נעמה להב

הלכה מתוך בחירה

ראשית, איננו מקבלים שום מרות רוחנית, ציבורית ודתית, מלבד חשבונו הפנימי של האני ושיחתו עם הבריאה. עיקרון זה הינו מרכזי והוא יוצר מאמץ רב ביצירת קהילה מגובשת, מכיוון שלא רק שאיננו מקבלים מרות אלא אנו חושדים בכל מרות כזו, הפועלת פעמים רבות בשמה ובמקומה של הפעילות הרוחנית האישית של האדם. היעדר קבלת מרות אין פירושו שאיננו מושפעים, נעזרים ומבקשים מפגש עם דמויות שבכוחן לעורר את הנפש והלב ולהשפיע השפעה מבורכת על חיי האדם. להפך, אנו תרים אחר דמויות כאלו ללא הגבלה של שפה, תפיסה דתית, מראה או לבוש. אי קבלת המרות נובעת מתוך הכרה בהירה בערך הבלתי משתנה של הבחירה האישית, עיצוב העולם הפרטי, והמאבק מדי יום לעצב את חייך בעצמך על פי אמות מידה מוסריות, ערכיות ורוחניות.

קבלת המרות בעולם היהודי של הרבנות הפכה לכלי שרת לשליטה, גידור, התכנסות וביטול כוחו ועצמאותו של היחיד, וזהו המשבר החריף ביותר של היהדות בת–זמננו. איננו מוכנים לקבל כהנחה מוקדמת את קדימותו של אדם כזה או אחר במפגש הבלתי אמצעי עם הבריאה, ועל כן איננו מקבלים, למשל, את מושג הצדיק בחסידות ואת ההתבטלות מולו.

שנית, בהמשך לדברים הקודמים, יחסנו למערכת ההלכתית שונה באופן מהותי מכל זרמי היהדות. המערכת ההלכתית מבקשת להועיל לאדם בצמד דרכים (לפחות): בתיחום ובנייה של אורח חיים מוסרי כדי לעצב פעולות המבקשות להועיל עם הסביבה והנפש, וביצירת מערכת כוונות המאפשרת לאדם ערוּת במהלך היום. המוסר והכוונה מכריחים בחירה אקטיבית ופעילה של האדם. קבלה של רוטינה קבועה, ללא מהלך של התלבטות והשתנות, מכחידה את מהותה העקרונית של ההלכה. על כן התפיסה כלפי ההלכה היהודית דומה לתפיסה כלפי כל קודקס טקסטואלי או תרבותי אחר, ללא הבדל של שפה ומיקום גיאוגרפי: סקרנות והתעמקות, בחירה אישית בתכנים המתאימים לאדם, ושילוב של מנהגים, פעולות ועקרונות מתוך אותו קודקס ללא מחויבות לכלל הקודקס.

בעינינו, קבלת ההלכה ללא בחירה וללא מעורבות נפשית של היחיד נתפסת כחולשה, קלות דעת ועצלות. קל יותר לחזור על פעולות בסדר קבוע מאשר לברוא כל פעולה בזמנה. למרות דברים אלו אנו מקבלים את העובדה כי עולם התוכן הקרוב ביותר למי שנולד לשבט היהודי וגדל בתוך השפה העברית הוא היהדות.

תקופה של בדידות

שלישית, בדיון העיקרי המצוי מתחת לפני השטח של החברה הדתית – המתח שבין עיצוב האישיות לבין בניית בית – יש לדחות את האפשרות לעצב את העולם הפנימי ואת המערך האישיותי ללא תקופה של התלבטות ובדידות. חתונה מוקדמת ובניית בית בגיל צעיר הן מנגנון חברתי שנועד להשאיר את האדם בתוך גבולות החברה הקיימת, ובמובנים רבים הן מנצלות את התמימות המחשבתית בגיל המוקדם. פעולה זו מייצרת, פעמים רבות, בחירות מוגבלות באופי החיים, בתחום התעסוקה ובהחלטות לגבי המתח שבין החיים הפרטיים לציבוריים. יש להתייחס לתקופה זו של שנות העשרים והשלושים כתקופה קריטית ומוכרחת של עיצוב האישיות האינדיבידואלית.

יתר על כן, היעדר תקופה של בדידות מבטל באופן משתנה את תוקפה של בחירתו של האדם באורח החיים הדתי. חיים דתיים אינם דבר הנמסר מאב לבנו באופן שרירותי, אלא בחירה אישית של כל אדם מול דמותו הפנימית. ללא תקופת בחירה, החיים הדתיים הינם חברתיים ולא רוחניים. חיים חברתיים מבקשים להגן על האדם מפני בדידות ופקפוק, ואילו החיים הרוחניים מבקשים מן האדם את הבדידות ואת חקירת המציאות, על השאלות הרבות שבתוך חקירה זו.

רביעית, אנו מוצאים בלימוד תורה ערך משמעותי, אך רק בתנאי שהוא בא לאחר סדר יום מלא במימוש הכוחות היצירתיים בעולם הכלכלי, התרבותי והחברתי. זהו הפירוש המלא של האמירה "דרך ארץ קודמת לתורה". לימוד התורה אינו מוגבל לקאנון היהודי. על כן, הספרות העברית או תכנים מדתות אחרות, כמו פילוסופיה למשל, נחשבים בעינינו ללימוד תורה באופן מלא. גישה זו נובעת מתוך התייחסות ליהדות כתפיסת עולם יותר מאשר קודקס חוקים מעשי, ומהכרה כי יש צורך במפגש רב–תרבותי כדי להיענות לעולם הפנימי של האדם.

לימוד תורה זה מלווה בגישה המעודדת ספקנות וערעור על הכתוב, ויכוח עמו, וחיכוך של טקסט בטקסט. יתר על כן, לימוד התורה חייב לבוא במגע עם העולם, כלומר עם תפיסות הגותיות וערכיות אחרות, עם תרבויות שונות ובוודאי עם תפיסות העולם הנוכחות בתוך המרחב הישראלי, כלומר הדתות המונותיאיסטיות והחילוניות. היעדר של מפגש כזה מסרס את יכולת ההתפתחות של החשיבה היהודית ומכיוון שהיהדות בנויה על התפתחות לאורך הזמן, התעצבות ושינוי תמידי, הרי שלימוד תורה שאינו בא במגע עם תכנים אלו אינו מייצג את היהדות בהווה, והופך את היהדות ללא–רלוונטית לחיי ההווה.

חמישית, אנו רואים בתפילה (ובמובן זה גם, לעתים, בבית הכנסת) מרחב חשוב של שיחה פנימית ועידוד של הכוחות החיוביים במפגש עם המציאות: חמלה, הכרת תודה ובעיקר בקשה לתיקון האדם והעולם. אולם, כפי שכבר כתבתי, גם התפילה מכריחה בחירה אקטיבית הנטועה ברגע. אין תפילה ללא כוונה ולכן אין תפילה ללא רצון ובחירה. כלומר, התפילה אינה מחויבת אלא נתונה לבחירה. האדם יכול להתפלל פעם ביום או שלוש פעמים ויכול שלא להתפלל כלל. הוא יכול להתפלל רק בשבת או רק תפילה מסוימת בשבת, במניין או ביחידות. התפילה יכולה להתרחש בכל מקום שהוא, אם כי בית הכנסת (או כל בית תפילה אחר) מעניק סעד נכון לריכוז, חיבור לקהילה וניקיון מחשבתי.

אין ליהדות עליונות

שישית, וזוהי נקודה משמעותית ביותר, היחס לאומות העולם ודתות העולם הוא שוויוני באופן מלא. אין ליהדות עליונות על כל דרך מחשבה דתית אחרת, ובוודאי שאין עליונות על שום עם, שבט או לאום אחר. עם זאת, ללא ספק ישנו שוני בין האומות והלשונות. איננו כופרים בלשוננו ואיננו מבקשים להפוך לבני כל לשון ושום לשון. אולם אנו מבקשים ללמוד מכל שפה את דרכה בפענוח מופעי העולם ואנו מקבלים כל לשון כעדות על הבריאה.

הדת היא תוצר של אופי גיאוגרפי ואתני, כמו גם התאמה תרבותית ואסתטית לנפשו של כל שבט ונפשו של כל יחיד. על כן, עולמנו הנפשי הינו יהודי, אך הוא מכיר בתשוקת האמת ובלהט החקירה והמחשבה של כל דרך רוחנית ומחשבתית. דברים אלו עולים בקנה אחד עם תפיסתו של הרב קוק, שהוא, עבורי, וכאן אני שב לדיבור בלשון יחיד, מבשר היהדות הפרטית. בכתביו ניתן למצוא את העקרונות הרוחניים והדתיים של מאמר זה. הרב אינו שייך ואינו קרוב לניאו–שמרנות ששוטפת את הציבור הדתי, וודאי היה מתנגד בכל תוקף להתכנסות והתבדלות של הציבור הדתי.

שביעית, אנו מקבלים לקהילה כל אדם בכל זמן. כל אדם עומד מול הבריאה כיחיד, וככזה הוא בא חשבון עם עצמו ועם המציאות סביבו. אין מדובר בגישה הנושקת לתפיסה הפוסט–מודרנית מכיוון שיסוד היהדות הוא בעשרת הדיברות, כלומר בקוד מוסרי כלל–אנושי, שהוא הבסיס לקיום חיים חברתיים מתוקנים. אולם, מנקודת מוצא זו יוצא כל אדם לעשיית דין וחשבון פרטי על מבנה חייו. במובן זה, שינוי מרחיק לכת בגישה זו הוא קבלה של כל אדם הרוצה להצטרף ולהתקרב לדרך החיים היהודית.

הדרך היהודית היא הצעה בעלת עומק ותבונה רבה ביחס לחיי האדם, חיי כל אדם, מכל לשון. על כן, אדם אשר יבקש לבוא באוהלה של תורה ולשלב בחייו מנהגים והגות הנובעים מהיהדות יתקבל בברכה, לא שום פקפוק והערמת קשיים. עם זאת, איננו מוצאים שום טעם בניסיון לשכנע בצדקת היהדות או בעליונותה. דברים אלו נכונים ודאי לכל אדם מישראל המבקש מפגש עם תוכני היהדות בחייו. הנטיות האישיותיות והמיניות, אורח החיים וצורות המשפחה, כולם מקובלים ללא שום דחייה. אין לאף אדם קדימות ואין לאף אדם כתב בעלות. תפילה היא תפילה, מצווה היא מצווה.

*

לסיכום, נדמה כי המסקנה הצומחת מעקרונות אלה היא שהיהדות הפרטית אינה רק מגמה ההולכת ומתפתחת בתוך גבולות היהדות אלא היא המענה לאתגרי השעה בחיים הדתיים והרוחניים ובכוחה להוביל שינוי בחברה הישראלית ובעולם היהודי במובן הפוליטי, התיאולוגי והערכי גם יחד. כמובן שישנו צורך בקביעת עמדות כלפי מושגים חשובים נוספים ביהדות, דוגמת סוגיית השבת והחינוך למשל, ואולי אלו יבואו במאמרים נוספים.

מאמר זה הוא הצעה בלבד לדיון ושיחה הנובעים מחוויית חיים בודדת, הבאה במגע עם חוויות חיים של חברים ובני–דור. כולי תקווה כי אלו אשר יקראו מילים אלו ויחושו כי חלקם עם תפיסת עולם זו יכתבו גם הם את דרכם הפרטית, ויחד נוכל לעצב קול משותף אשר יבוא להועיל לכלל הבריות, לקרב בין רחוקים ולפתוח פתח לחיים בעלי משמעות.

יונתן ברג הוא ביבליותרפיסט. ספר שיריו "היסטוריה" ראה אור לאחרונה בהוצאת קשב לשירה. ספרו "פסגות: סיפור עזיבה" יראה אור בקרוב בהוצאת אפיק

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בפברואר 2017, ב-גיליון בא תשע"ז - 1017 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. יונתן שלום,

    המאמר שלך היה מהמם ומאיר עיניים בעיניי. הוא הרגיש כאילו מישהו מצליח למפות בדיוק את העמדה שלי לגבי היהדות. תודה.

    אני עונה לקריאה שלך להרחיב את היריעה והנה כמה רעיונות משלי:

    היהדות האישית ממקמת עצמה בין אברהם אבינו לאלתרמן. הוא קוראת לכל אדם לקום מארצו וממולדות וללכת למצוא את האלוהים הפרטי שלו. היא יודעת שכמו אצל אלתרמן הניגון יחזור שוב ושוב ותמיד נעמוד בצל הבחירה לעוזב – כל ממימד בחיים שלנו הוא ביחס למקום אותו עזבנו אך הניגון מתנגן ופועם.

    הספק הוא הבסיס. לא האמת. ברור לנו שהאמת היא סובייקטיבית וכל אדם תופס אחרת את האלוהים אך הספק תמיד אמיתי. אותו אנחנו מקדים ואומרים תמיד שרב הנסתר על הגלוי וכל מה שיש לנו זה ללמוד ולהחכים בעצמנו במגבלותינו. הספק הוא שמניע את החקירה ולא רדיפת האמת.

    אשמח להתכתב עוד בנושא במידה ותרצה.
    שבוע טוב

    שוב תודה

    דותן ברזלי

  2. קצת מוזר.

    המאמר כולו אינו מתייחס לשאלה שהיא על פניו השאלה המרכזית שאמורה להבדיל בין אדם דתי לאדם חילוני, קרי, האם מערכת המצוות או ההלכה כפי שהיא נוהגת היום משקפת את רצון האל.

    על פניו, תשובתו של אדם דתי לשאלה כזו צריכה להיות באופן כללי חיובית, ותשובתו של אדם שאינו מתייחס להלכה כאל נורמה מחייבת אמורה להיות שלילית (כמובן שלשלילה יתכנו צורות רבות, החל מכפירה במציאות האל וכלה בפקפוק על הפרשנות ההלכתית, אבל סוף סוף זו אמורה להיות הטענה).

    מאמר זה, כולו, נראה כבנוי על הנחת יסוד שונה לגמרי: הוא מניח שאין ויכוח על כך שחיים של שמירת מצוות נועדו ל"תרגל" את האדם ולהביא אותו לאיזה מצב נפשי/רוחני יותר טוב, ולא נחלקו החזונאישניקים עם מפעילי אתר "חופש" אלא בשאלה מה באמת עובד יותר טוב: אלו מאמינים בחכמתם עתיקת היומין של הקדמונים ודבקים בנושנות, וכנגדם יוצא מחבר המאמר ומבקש לבור לו את אותם אלמנטים מן המסורת שאכן תורמים למה שנראה בעיניו כמצב חברתי ונפשי חיובי ולבטל את אותם אלמנטים שנראים לו מזיקים.

    הכל טוב ויפה, אבל הויכוח הוא כמובן על הנחת היסוד, לא על אף אחת מן המסקנות.

    • לנדב שנרב :
      אני חושב שאכן נגעת בנקודה מהותית –
      האם אכן ההלכה היא אשר מגדירה את היותו של אדם יהודי , או שמא ההלכה היא מעטפת חיצונית של מעשים המסייעים ל"מהות היהודית" לבוא לידי ביטוי.

      אני אישית היום בגישה השניה.
      אין לי ספק כי אם היה בא ריבונו של עולם היום ונותן מחדש את התורה , אז מצוות "מתנות עניים" למשל , הבנויות לחברה חקלאית , היו נראות שונות לחלוטין – פשוט כי רובינו לא חקלאים.
      וכנ"ל חלקים נרחבים אחרים בתורה היו נראים אחרת לגמרי.

      ברור לי שהתורה היתה צריכה "להתעדכן" בנבואה מעת לעת – אך חז"ל חסמו אפשרות זו (מסיבותיהם שלהם) והפכו את מי שיעשה כך ל"נביא שקר".
      (חז"ל אומנם יצרו מנגנונים מסוימים של "התאמה למציאות" , אך מרוב התאמות על התאמות וטלאי על טלאי במשך 2000 שנה , כיום כלום אינו מתאים).

      אני מאמין כי קיים בהחלט רעיון אחד לכל התורה כולה.
      רעיון שההלכות הן הקליפה החיצונית שלו.

      אנסה לכתוב זאת כאן בקצרה :

      ראשית , גם לפני מתן תורה היו אנשים בודדים קדושים :
      חז"ל כותבים (והרמב"ם בעקבותיהם) כי הנבואה חלה על "חכם גיבור ועשיר" (זה מקביל למימדים השכליים , הרגשיים והפיזיים כמובן).
      כאשר אדם שלם בכל המימדים הללו (שכלי , רגשי , פיזי) חלה עליו נבואה.
      הנבואה היא שפע הנשפע מאת האלוה על האדם , וכאשר האדם ראוי , השפע הנבואי יורד עליו.
      (גם זו הגדרה של הרמב"ם).
      וזה היה גם לפני מתן תורה , וכנראה קיים גם היום אצל בודדים באומות העולם.

      אך מתן תורה זהו עניין אחר :
      מתן תורה זהו נסיון להחיל את השפע האלוהי על עם שלם !
      בהקבלה מליאה ל"חכם גיבור ועשיר" באדם הפרטי , יש בתורה מצוות לכל חלקי האדם – הפיזיים , הרגשיים והשכליים.
      כאשר העם מקיים את המצוות ושלם במימדיו – הנבואה חלה על העם.
      דהיינו : השפע האלוהי יורד על העם ומשם לכל העולם כולו.
      (כמובן שיש גם מרכזים כמו "בית המקדש" המיועדים גם כן לשם כך).

      וזהו.
      זה להבנתי הרעיון של התורה , והמצוות וההלכה אמורים לשרת אותו.
      אך כיום הן רחוקות מאוד מכך.
      ההלכות הפכו לקליפות ריקות ללא תוכן רוחני וללא התאמה למציאות.

      לכן לדעתי עלינו לנקות את השולחן :
      לחזור למצב של אברהם אבינו , לחפש את ה' כמו לפני מתן תורה (בהשלמת חלקינו הפיזיים , הרגשיים והשכליים) ולבקש את הנבואה ואת ההדרכה מה' מה לעשות.

    • פרופסור שנרב הנכבד, אתה כמובן מיתמם. המצוות הן אכן רצון האל, אבל פרשנותן היא כולה מעשה בשר ודם. אם כך, אני מניח שכותב המאמר מאמין שפרשנותו הפרטית אינה נופלת מכל פרשנות אחרת, ואדרבה, לגבי דידו היא עולה על האחרות, באשר היא שלו, וסמכותה חלה רק עליו.

  3. אני רואה לנכון להציג תובנה משלי שעשויה להשלים את דרכם של יונתן ברג וחבריו- הנחת היסוד העומדת בבסיסה של היהדות היא שהאל גומל לאדם כפי מעשיו. והשאלה היא כמובן האם קיים גמול בעולם הזה, ומהו הגמול בעולם הבא?
    לגבי הגמול בעוה"ז עלינו להפנים שעלינו לראות את עצמנו כתאים ברקמה חברתית.
    רווחתה של ריקמה זו ושגשוגה קשורים ברווחתם ושיגשוגם של תאיה.
    אך קורה שבעתות מצוקה חייבת הריקמה להקריב חלק מתאיה על מזבח הישרדותה.
    לגבי הגמול בעוה"ב , אני מציע שנראה בדורות הבאים ,את העולם הבא שלנו.
    רווחתם של הדורות הבאים תלויה במידה רבה מאד בהתנהלותנו כיום עלי אדמות .
    אני חושב שאימוץ דרך ראיה זו, תמנע הרבה אכזבות ותיסכולים הנובעים מהעובדה שהקב"ה לא פועל בשרותנו…

    עזריאל נתיב
    ניר דוד

    • זו עצמה שאלה גדולה האם "עולם הבא" הוא יהדות ….
      בתורה שבכתב אין זכר לכך.
      בחלק מהנביאים המאוחרים יש , בקוהלת נראה שדעתו שאין , אצל חז"ל כמובן יש.

      אני היום חושב שבכוונה התורה שבכתב לא התייחסה לשאלה זו , ואני חושב שגם אם קיים "עולם הבא" כזה , מוטב לנו לא להתייחס אליו.

      פשוט להיות מוכנים גם לאפשרות שאין כלום אחר כך , ושכל החיים שלנו הם בסך הכל ריקוד קטן וריגעי.
      החוכמה היא פשוט לחיות היום חיים כאלו שראויים לחיותם היום – לפי ערכים טובים שאנו מאמינים בהם.
      גם אם לא ישאר מאיתנו כלום אחר כך , וגורל האדם וגורל הבהמה גורל אחד להם , בסופו של דבר בשנות חיינו יש לנו את האפשרות לבחור – לבחור האם לחיות כאדם או כבהמה.
      וזה הכל.
      גם אם אין משמעות לכלום , אני בוחר לחיות לפי ערכים טובים של חסד צדקה ומשפט ככל יכולתי.

      ולכן :
      אם יתברר בסופו של דבר שיש עולם הבא – מצויין.
      זה לא ישנה את דרכי בכלום.

      ואם יתברר שאין עולם הבא – אז אני מקווה שלפחות ברגע האחרון לחיי אסתכל לאחור בהרגשה של סיפוק , ואז אתפזר לכל עבר.

  4. מעניין. מעמיק חשוב ומסמן דרך ליחיד החושב.
    קצת דמיון יש לדרכו של בובר על יחס 'אני מול אתה' בין האדם לאלהיו. בין האדם לפרטי הבריאה.
    בעיקר יש תחושה של אי נחת קשה מיהדות ימינו שתש כוחה ליצר מתח רוחני אמיתי בבית הכנסת הדומה יותר למתנ"ס שוקק שאיש את אחיו פוגש ולא את אלהיו. האל כנוכח-נעדר שם. זו הרגשתי שלי מכל מקום.

  5. קצת קשה לי הקריאה. אני מאוד מסכים עם הכותב על רוב הנקודות, אבל איך אפשר לדבר על פתיחות ומרחב בשפה כל כך מוחלטת והכרחית.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 1018 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: