מחסידות קטנה שצמחה באוקראינה הפכה ברסלב בימינו לתנועה שרוב חסידיה הם ממוצא מזרחי. מסע סוציולוגי–רעיוני בין אישים וחוקרי התנועה וגם ריאיון בלעדי עם הרב מאיר שלמה, אחד מחשובי רבני ברסלב

מדי שבוע, בימי רביעי בערב, מתקבצים תלמידיו של הרב שלום סבג, מן הדמויות המעניינות והצבעוניות בחסידות ברסלב כיום, בקבר שמואל הנביא הסמוך לירושלים. התכונה בחדר הפנימי של הקבר מתעוררת בסביבות השעה שש בערב, אז נאספים אל המקום חסידיו ואוהביו הוותיקים של הרב, ופותחים באמירת תהילים ותיקון הכללי. כשעה לאחר מכן מגיע הרב סבג עצמו – לבוש כובע קסקט שחור ומעיל, אוחז בידו של מלווה נאמן.

בשלוש השעות שלאחר מכן שרים החסידים באקסטזה, ובניצוחו של הרב, את התיקון הכללי – עשרת פרקי התהילים שהתקין רבי נחמן מברסלב לומר על מנת לעורר את הנפש העייפה. מלווים בדרבוקות ובגיטרות קופצים החסידים, תוך שהם שרים את התיקון בלחנים קצביים. האזנה מדוקדקת יותר תגלה, מפעם לפעם, שילוב של לחני שירי זוהר ארגוב ו“הפרויקט של רביבו“. בסביבות השעה עשר בערב הציון כבר כמעט ריק; רק חסיד אחד או שניים נשארים לומר עוד פרקי תהילים, לבדם.

הפופולריות העצומה של חסידות ברסלב בישראל כיום נידונה לא מעט, אולם היבט ספציפי של התופעה הזו טרם זכה לדיון מקיף: הקשר בין חסידות ברסלב לבין יוצאי עדות המזרח. ביקור בראש השנה באומן מגלה עשרות מניינים בנוסח עדות המזרח. המרחב הציבורי בעיירה האוקראינית – הרחובות שסביב קברו של רבי נחמן, הכיכר המרכזית ובתי המדרש – מלמד כי החסידות הקטנה שקיבץ סביבו רבי נחמן לפני מאתיים שנה במזרח אירופה הפכה בשנים האחרונות לא רק לחסידות ישראלית לכל דבר, אלא במידה רבה גם לחסידות מזרחית. חוקרי חסידות ברסלב משערים שרוב חסידי ברסלב כיום הם מזרחים. כיצד נוצר החיבור בין תורותיו ועצותיו של רבי נחמן לבין היהדות המזרחית? מה טיב הזיקה הזו, וכיצד היא משנה את אופייה של החסידות?

עשרות‭ ‬מניינים‭ ‬בנוסח‭ ‬עדות‭ ‬המזרח‭. ‬ערב‭ ‬ראש–השנה‭ ‬באומן‭, ‬2013
צילום‭: ‬יעקב‭ ‬נחומי‭, ‬פלאש‭ ‬90

מענה לנגיף ההשכלה

הרב מאיר שלמה הוא מן הרבנים הבולטים כיום בחסידות ברסלב. הרב שלמה, נשיא מוסדות “בית ברסלב“, עמד בראש ישיבת ברסלב במגדיאל, ומשמש כיום כראש ישיבת ברסלב “נחלת אברהם“ בבני ברק. הוא מחברם של ספרים על חסידות ברסלב, ובהם הספר “הסוד שבך“ שעוסק בתורת הנפש לאור משנת רבי נחמן. הרב שלמה נולד בפתח תקווה להורים דתיים, פנה ללימודים במסגרת עתודה, למד בפקולטה לחשמל ולאלקטרוניקה בטכניון בחיפה והתמחה בשדות אלקטרו–מגנטיים. בהמשך למד בישיבת הנגב בנתיבות, המקורבת לעולם הליטאי, ועם השנים התקרב לחסידות ברסלב ולמד מפי גדולי רבני החסידות בדור הקודם.

הרב שלמה אינו מתראיין. הוא נעתר לפנייתנו רק בשל העניין האישי שלו בשאלת הקשר בין ברסלב לבין מזרחיות. “המוטיבים המרכזיים שחסידות ברסלב מאמינה בהם ומשדרת אותם לקהל הם אלו שמקנים לה אהדה ציבורית רחבה“, הוא אומר. “תורת ברסלב מציינת את הצורך לפנות לה‘ בכל מצב, ואת האפשרות לדבר איתו מתוך הלב ובשפה מדוברת. ברסלב מדגישה את ההסתכלות על הטוב שיש בכל יהודי, ואת ההתפעלות דווקא מתמימות ואמת ולא מכישרונות והצלחות. אך הדבר המרכזי שמושך הרבה אנשים הוא ההבנה המוחלטת של רבי נחמן בנבכי הנפש, כפי שהדבר מתבטא בכתביו. אנחנו מוצאים בכתבי רבי נחמן הבנות ייחודיות, לפרטי פרטים, בתחלואי הנפש וברפואה שלה, ויש כאן פלא אמיתי – כיצד בן אנוש שחי לפני מאתיים שנה חזה במדויק כל כך את הקשיים והתחושות שעוברים עלינו היום, בדור הזה“.

את החיבור בין ברסלב ובין יוצאי עדות המזרח רואה הרב שלמה כחיבור טבעי. “לאורך כל הדורות, הציבור הספרדי היה מורגל ביסודות שרבי נחמן דיבר עליהם שוב ושוב: קימת חצות, אמונה בצדיק, הליכה לקברי הצדיקים, לימוד הזוהר. השיחה עם בורא עולם בשפת הדיבור הייתה פרקטיקה מקובלת מאוד בעדות המזרח, בפרט אצל נשים. כל אלה יצרו חיבור טבעי בין הציבור הספרדי השורשי לבין חסידות ברסלב.

“באופן ספציפי יותר, יש קשר בין תנועת התשובה, שמורכבת ברובה מבני עדות המזרח, לבין ברסלב. תורת ברסלב פותחת שער לכולם להתחבר לקב“ה. שיטות אמוניות אחרות קובעות שכדי לתקן את החטאים על האדם להרבות בתעניות ובסיגופים למיניהם. לעומת זאת, רבי נחמן הבטיח שאלו שהולכים בדרכו, שלומדים את ספריו ומקיימים את עצותיו יזכו לתיקון גמור של כל העוונות שלהם, ויזכו להשלים את ייעודם בעולם. הדרך היא ארוכה יותר, אבל היא קלה ואפשרית“.

ובכל זאת, תורתו של רבי נחמן נוצרה באקלים מזרח–אירופי, בסביבה אשכנזית – כיצד התורות הללו מצליחות לדבר על לבם של אנשים שגדלו בעולם דתי שמקורו בסביבה אחרת ובתרבות אחרת?

“לא פעם שואלים אותי מדוע הציבור המזרחי נזקק לתורות של רבי נחמן. כדי לענות על השאלה הזו, צריך להבין את ההקשר ההיסטורי. במאות השנים האחרונות הייתה בארצות אשכנז תופעה קשה של התבוללות. באירופה קמה תנועת ההשכלה, שהפילה חללים רבים מדרך היהדות. בארצות האסלאם, לעומת זאת, רוב היהודים הקפידו על קלה כחמורה, וכלל לא הייתה התבוללות עם הגויים.

“הרמב“ם כותב שהמוסלמים טעו וכפרו בתורת משה, אבל לא פגמו באמונת הייחוד, כי גם הם מאמינים באחדות הא–ל. בניגוד לכך, הנוצרים טעו ופגמו גם באמונה, מפני שדרכם היא עבודה זרה בשיתוף. זו הסיבה שבארצות האסלאם כמעט לא הייתה התבוללות: הארצות הללו היו זכות יותר, פחות חוטאות, ולכן היה קל יותר לעבוד את הקב“ה באמונה זכה ותמימה שלא נפגעה. עבור היהודים שחיו באירופה, שם האוויר הורעל בנגיפים קשים של נצרות, האופציה של סטייה מדרך אבותינו הייתה זמינה יותר.

“והנה, ההשגחה העליונה דאגה לכך שדווקא בארצות אירופה תצמח תנועת החסידות, שהציעה דרכים חדשות לעולם האמונה. בהמשך הגיעו לכאן החלוצים שיישבו את ארץ ישראל, שרובם היו פורקי עול והביאו איתם רוח של כפירה, וכשעלו בני עדות המזרח, גם הם ספגו בקרבם את אותם נגיפים ותחלואים. כיום, בארץ ישראל, כשכולנו יחד, לאחר שהתרחקנו שנות דור מהתמימות ומהזַכות שהיו לאבותינו, כולנו סובלים מהנגיפים שהיו באירופה, וכולנו נצרכים לתרופה שההשגחה העליונה יצרה באירופה, ונועדה לעזור ולרפא את כל הנשמות בדורות שלנו. מה גם שרבי נחמן אמר בפירוש שהוא לא מתערב בנוסחי התפילה ובפסיקת הלכות – כל אחד יכול להישאר במקומו ובמנהגו, ומשם יתחבר לספרים הקדושים ולעצות“.

בזכות ההסתכלות הפנימית

האם הדומיננטיות של חסידים יוצאי עדות המזרח בברסלב יוצרת מתח בין הפלגים השונים בחסידות? האם ישנה התנשאות כלפי מזרחים בברסלב, בדומה למציאות הרווחת בחלקים מן החברה החרדית? לדברי הרב שלמה, מבט על התפתחותה של חסידות ברסלב במאה העשרים מראה שמלכתחילה היא אופיינה כחסידות אקלקטית. הליבה המרכזית של החסידות נכחדה בשואה, והיא נבנתה מחדש בשנות השישים והשבעים על ידי מגוון חסידים שהגיעו מקהילות דתיות שונות. ממילא, הוא טוען, לא מדובר בחסידות שיש בה גרעין ותיק ומיוחס אל מול חסידים שזה מקרוב באו, אלא חסידות ברסלב כולה מורכבת מחסידים שהצטרפו אליה עם השנים.

“החל משנות השישים החלו להגיע גלים של אנשים לחסידות ברסלב – מהציבור החסידי והירושלמי, מהציבור הליטאי ומקרב בעלי התשובה“, הוא מסביר. “כך שבפועל, רוב רובה של חסידות ברסלב הורכב ממגוון רחב של אנשים. כיום, התנועה ההמונית של חסידות ברסלב מונה מגזרים רבים שכולם נמצאים תחת המטרייה של ברסלב. הרבגוניות הזו לא קיימת בשום תנועה בעולם. כל ניסיון לצייר רגשי נחיתות, כביכול חסידים מקרב עדות המזרח חשים נחיתות אל מול חסידים אשכנזים, נובע מהסתכלות מתנשאת ולא אובייקטיבית, ומחוסר ידע היסטורי בסיסי של האופן שבו נוצרת הרמוניה בין קבוצות שונות.

“העיסוק בהגדרות חיצוניות הוא בעייתי כשלעצמו“, מוסיף הרב שלמה. “רבי נחמן מברסלב אמר שעניינו הוא ‘תיקון נשמות ישראל‘, ולכן ההסתכלות החיצונית על לבוש, מנטליות ועדתיות – אין לה מקום. כשמסתכלים על מהות האדם ולא על הלבוש והחיצוניות רואים שכל יהודי שמקיים את עצותיו של רבי נחמן והולך בדרכו, נקרא חסיד ברסלב, וכולם קשורים יחדיו. מעבר לכך, חסידות ברסלב איננה חסידות הומוגנית כמו כל החסידויות, אלא תנועה רבגונית, שיש בה חתכים מגוונים וקבוצות אתניות שונות. אין אחד שיוכל להכיל את כל היקף התנועה הגדולה הזו, ובהכרח אין קשר קרוב בין קבוצה אחת לחברתה, ואפילו אין היכרות בין רוב הקבוצות“.

שאלת הקשר בין ברסלב לבין הציבור המזרחי נידונה בכנס ברסלב, שהתקיים לאחרונה במכון ון ליר ובשיתוף הקתדרה לחקר החסידות ע“ש ר‘ לוי יצחק מברדיצ‘ב באוניברסיטת בר אילן. פרופ‘ צבי מרק, חוקר חסידות ברסלב וראש הקתדרה, קובע בהערכה גסה שרוב חסידי ברסלב כיום הם יוצאי עדות המזרח – וכך גם דמויות בולטות הנהגת החסידות. “חסידות ברסלב, בניגוד לחסידויות אחרות, פתחה את שעריה לעולם הספרדי“, אומר מרק, “לאו דווקא מתוך החלטה מודעת, אלא כתוצאה מכך שלברסלב אין רבי, אין לה ממסד מסודר. חסידות ברסלב היא החסידות הנגישה ביותר: כל מי שרוצה ללמוד את הספרים ולהתחבר לתורה הזו – יכול לעשות זאת. בברסלב הכול פתוח. אין מערך של חתונות מקורבים ומשפחות שמונע מחסידים שאינם חלק מהמעגל הוותיק להתקרב. כל מי שרוצה יבוא וייטול“.

מעבר להיבט הזה, מרק מציין זיקה בין יסודות בחסידות ברסלב עצמה לבין אלמנטים בעולם המזרחי. “חסידי ברסלב מזרחיים שדיברתי איתם אמרו לי: ‘סבתא שלי הייתה חסידת ברסלב לא פחות ממני‘. היא אמנם לא הכירה את רבי נחמן, אבל היא הייתה אישה פשוטה והאמינה בצדיקים“.

מרק מסביר ש“התכנים והסגנון של רבי נחמן מתחברים ליסודות שיוצאי עדות המזרח גדלו עליהם: הדיבור בשבח הפשטות, החשיבות של לימוד הבקיאות, האמונה בצדיקים. הכבוד לאדם הפשוט מצוי כבר בדברים שרבי נחמן עצמו אמר – שחובה על כל אדם לשמר את הפשטות שלו. התביעות האלה התיישבו על לבם של אנשים שגדלו בעולם הספרדי יותר מאשר על לבם של אנשים שבאו מחברה דתית ליטאית, נניח. משהו בחוסר הפורמליות של השפה של רבי נחמן מושך אנשים. כשאדם קורא ‘שפת אמת‘, הוא לא מרגיש את הפנייה האישית. אצל רבי נחמן, לעומת זאת, אתה מרגיש אותו מדבר אליך; הוא קורא לך ‘אחי‘“.

איך התופעה הזו מתקבלת בקרב החסידים השמרנים יותר? כשמסתובבים באומן אפשר לראות את הפער בין החסידים הירושלמים לבין חסידי ברסלב המזרחים.

“בעבר הייתה בברסלב חשדנות כלפי תופעת החזרה בתשובה, כמו בכל החברה החרדית. לא ידעו איך לעכל את זה, וכמו שאתה אומר זה קיים במידה מסוימת עד היום. מה שקרה עם הזמן הוא שבני קהילות הספרדים בכלל והחוזרים בתשובה בפרט מקימים להם מרחבים מיוחדים משלהם – גם בגלל שהחברה החרדית לא קיבלה אותם עד הסוף, אך גם מתוך הבנה שהם נמצאים במקום מיוחד, והם רוצים לפתח אותו. הם לא רוצים להפוך לחרדים מן השורה, אלא לייצר משהו חדש.

“יש גם מקרים שבהם מתקיים שילוב בין המסורות בלב לבם של המעוזים הוותיקים של ברסלב. במניין של הרב אלעזר שיק, הצדיק מיבנאל, היה עולה חזן אשכנזי בחלק אחד של התפילה, ובחלק אחר היה עולה חזן ספרדי, והציבור כולו – ובתוכו לא מעט אשכנזים – שר פיוטים ספרדיים. התפילה התנהלה כשילוב של מנהגי עדות המזרח ומנהגי החסידים האשכנזים. גם זה קשור לאופי הייחודי של ברסלב: כאשר יש לחסידות רבי מוגדר והנהגה מוגדרת, אין מקום לגמישות ולגיוון, ולכן קשה יותר להכיל קבוצות שרוצות לשמר את הזהות הספרדית שלהן. בברסלב, לעומת זאת, זה מתאפשר. במונחים ישראליים אפשר לומר שברסלב איננה כור היתוך“.

‭"‬תורת‭ ‬ברסלב‭ ‬פותחת‭ ‬שער‭ ‬לכולם‭ ‬להתחבר‭ ‬לקב‭"‬ה‭". ‬הרב‭ ‬מאיר‭ ‬שלמה
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬בית‭ ‬ברסלב

דיאלוג בין זהויות

“מזרחים לא מגיעים לברסלב כ‘מזרחים‘, אלא כאנשים שמחפשים תשובות לשאלות שלהם“, אומר הסוציולוג ד“ר נסים ליאון מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר–אילן. “כשמסתכלים על האופנים שבהם קהילות דתיות מקבלות אל תוכן ציבור מזרחי, ניתן להצביע על כמה דגמים. יש קהילות כמו חב“ד, שמוכנות לקלוט אנשים מזרחים באופן מלא, אך במחיר של מחיקת התרבות שלהם. אתה רוצה להיות חלק – בכבוד, אבל אני, חסיד חב“ד, קובע את סדר היום, את הספרות ואת ההלכה ואת הסידור. גם חב“ד הפכה במידה רבה לחסידות מזרחית, אך המחיר היה היטמעות מלאה. הדגם השני הוא הדגם הליטאי – אתה יכול להיכנס לתרבות שלי, אבל אתה לא חלק ממני. אתה לא יכול להיקשר בתרבות שלי. העולם הליטאי קובע מרחק בינו לבין האדם המזרחי שרוצה להיכנס פנימה, בשונה מחב“ד שמקבלת אותו.

“ברסלב מציגה דגם שלישי, שאומר – אני מאוד מעדיף שתיטמע בתוכי, אבל יש טווח שלם של אפשרויות, של משחק זהויות. יש קהילות שמאיינות את הרקע המזרחי, ויש קהילות שמנהלות דיאלוג עם העולם הזה – מוציאות סידורי תפילה בנוסח עדות המזרח, משלבות פיוטים וסגנון לימוד. הסיפור הגדול כאן איננו ברסלב, אלא העולם היהודי שיש בו מפגשים מרתקים, שהוא יותר פתוח מבחינת יכולת התנועה. צריך לזכור שחלק מהכניסה של מזרחים לברסלב איננה כניסה לתוך קטגוריות ברסלביות מובהקות שצמחו באופן רציף ממזרח אירופה ועד הנה. היזמים הגדולים של ההתחדשות הברסלבית מגיעים מחוץ לברסלב, ולמעשה מדמיינים ברסלביוּת. לא מדובר בחסידות אחת מובהקת, אלא בחסידויות ישראליות או יהודיות שהפכו את ברסלב לכלי עבודה לבנייה של חוויה דתית חדשה“.

כדוגמה ספרותית לתיאור המפגש בין החוויה הדתית המזרחית לבין האופציה הברסלבית מזכיר ליאון את ספרו של הרב חיים סבתו, “כעפעפי שחר“, שבו נתקל גיבור הרומן, עזרא סימן–טוב, בחסיד ברסלב מקפץ. “עזרא סימן–טוב שומר מצוות ולא עושה מזה סיפור“, אומר ליאון. “האופציה הדתית שלו איננה אופציה מאורגנת, קוהרנטית, והיא גם לא מרתקת את הילדים שלו. זו מין אופציה נוסטלגית, זמינה כל כך ומובנת מאליה, עד כדי כך שהיא לא מצליחה לסחוף אחריה את הדור הבא, והיא לא מדברת אל החסיד הצעיר שהוא פוגש. צריך להבין שלברסלב מגיעים בעיקר צעירים שמחפשים לטלטל את עולמם. הם מחפשים חוויה דתית להתחבר אליה, וברסלב מציעה את זה. אולי בעוד עשרים שנה הם יסתכלו אחורה וירצו לחזור לבית אבא, שם היו ניחוחות שבת וכיבוד הורים, אבל בנקודת הזמן הנוכחית, הנוסטלגיה הזו משעממת אותם, היא לא רומנטית.

“האופציה הברסלבית הרבה יותר סוערת, תובענית, פרפורמטיבית, והיא מגיעה עם נינוחות מסוימת, עם אינדיבידואליות שנעדרת באופציה הליטאית, שהיא הרבה יותר קולקטיבית וחמורת סבר. היהדות המזרחית נמצאת מול גוון נוסף של יהדות, שהיתרון שלו בכך שהוא מציב חוויה וטקסט שהוא נגיש יחסית. הטקסט התלמודי הוא לא הכי נגיש בעולם, בוודאי בהשוואה לטקסט הברסלבי“.

אתה מציין כאן את הפנייה לברסלב אל מול האופציה המסורתית של דור ההורים. האם זה יוצר מתח בין הדורות?

“כן, מכיוון שזו חוויה צעירה, שיש בה אלמנט מסוים של הליכה לכיוון אדוק. אנחנו מוצאים ניסיון להיפרד מהמניינים הוותיקים של ההורים, ולהקים קבוצות חדשות ונבדלות יותר. המתח הזה קיים בעיקר אל מול דור ההורים המזרחי שאינו רק מסורתי, אלא גם שומר מצוות. עזרא סימן–טוב, בניגוד למסורתי המזרחי, מגיע עם מטען דתי, עם מסורת פעילה, והברסלביות מאיימת עליו. מתח נוסף יכול להתקיים בין הדגם הליטאי–מזרחי לבין הדגם הברסלבי המזרחי, שיכול להיתפס כפחות רציני מבחינה דתית. ברסלב מעודדת אותך לצאת לשדה, לאו דווקא להישאר בין כותלי בית הכנסת המזרחי המסורתי. בית הכנסת המזרחי יכול להכיל את החוויה הקולקטיבית של לימוד ההלכה, אבל לא את חוויית הריקוד וההתבודדות“.

דת הסלבריטאים

הקרבה בין ברסלב לבין ציבור יוצאי עדות המזרח מתבטאת בתופעה נוספת – החיבור בין ידוענים ישראלים לבין החסידות. סלבריטאים ישראלים רבים מגלים בשנים האחרונות קרבה לברסלב, חלקם גם נוסעים לאומן ומאמצים את שפתו של רבי נחמן. “הרבה סלבים חשים סוג של אכזבה מהחלום הישראלי, והאכזבה הזו מוליכה אותם לברסלב“, אומר אסף ליבוביץ, תלמיד מחקר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. “הם מרגישים שמכרו להם שקרים, שהחלום הישראלי הליברלי הוא פיקציה. זה מתחיל בדרך כלל במעין חיפוש רוחני של אמנים שמרגישים שהם חשפו סוג של שקר, שהם הגיעו לפסגה וגילו שאין שם כלום. במסגרת התהליך הזה הם מגיעים גם לרבי נחמן, ופתאום הם מרגישים תהליך של הארה, גילוי, שמעניק להם ממד של מציאות שהם לא הכירו“.

מה מושך את הידוענים האלה דווקא בברסלב?

“יש בברסלב יסודות מאוד חזקים של אינדיבידואליזם – זו חסידות ללא רב וללא ממסד. אתה יכול להיות חסיד ברסלב מבלי להשתייך לקבוצה מסוימת. יש בה גם מרכיב חשוב של אותנטיות, וזה מדבר במיוחד לידוענים שמרגישים שהם לא אותנטיים, שחשים שהדימוי הציבורי שלהם הוא לא מה שהם באמת. ברסלב מאפשרת להם להתקלף מכל מיני קטגוריות ודימויים חיצוניים“.

הסלבריטאים הישראלים שמתקרבים לברסלב מתחברים בדרך כלל לפלגים ה“רכים“ יותר של החסידות, שם הם מוצאים את מקומם בין חוזרים בתשובה אחרים ובין רבנים שמבינים את שפתם. “הדגש הוא פחות על חזרה בתשובה“, אומר ליבוביץ. “רוב הידוענים שמתקרבים לברסלב נמצאים על רצף מסורתי רוחני, עם טוויסט ניו–אייג‘י. הם גם לוקחים חלק בפרקטיקות של החסידות – כמעט כל הזמרים המזרחים נוסעים לאומן בראש השנה. אומן עבורם היא סוג של מקום מפלט, מרחב שבו אפשר להיות אחר, ואחר כך, עם החזרה לארץ, הם מאמצים שוב את התדמית התקשורתית. אבל ככלל, רוב הסלבריטאים הללו נעים ונדים בין העולמות – ויש בכך אמירה פוליטית. הם לא מקבלים את הקטגוריות הבינאריות של דתי וחילוני, הם מעבר לקטגוריות הללו“.

זה מתחבר למסורתיות המזרחית, שגם היא מערערת על הבינאריות הדתית–חילונית.

“נכון. המזרחי נבוך אל מול החלוקה הבינארית של דתי וחילוני, שהיא חלוקה אשכנזית ממוסדת. בברסלב הוא מוצא חסידות שלא מחויבת לחלוקה הזו. זמר מזרחי, מסורתי ומאמין מחפש מקום שמבטא את המזרחיות שלו. הוא לא יכול לשוב הביתה, אל העולם המסורתי הישן; הוא כבר לא שם מבחינה מנטאלית. אז הוא נוסע לאומן.

באומן לא שופטים אותו, ובה הוא יכול לממש את המסורתיות שלו. אומן היא מעין כור היתוך ישראלי לא–ציוני. היא אקס–טריטוריה ישראלית שלא מחויבת לקטגוריות הישראליות הנוקשות. אתה יוצא מחוץ לגבולות ישראל ויכול להמציא את עצמך מחדש, במקום שבו לא שואלים אם אתה דתי או חילוני. בישראל מיד ישאלו איך אפשר לעשות גם וגם – גם להנחות תוכנית ריאליטי, וגם לנסוע לקבר של רבי נחמן. אבל באומן השאלה הזו לא עולה, ומכאן הקסם שלה. יש כאן מעין קונצנזוס ישראלי שחורג אל מעבר לחלוקות הרגילות“

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט  טבת תשע"ז, 27.1.2017