אומרת שירה

שירי תום וניסיון ועוד שירים

ויליאם בלייק

בחר ותרגם מאנגלית: רונן סוניס

עולם חדש, 182 עמ'

כדי לעמוד על איכותו של מבחר שירי ויליאם בלייק (1757 –1827) שהוציא המתרגם המעולה רונן סוניס תחת ידיו, יש לקרוא את הספר מראשיתו ועד סופו. המבחר, הכולל תרגומים מתקופות שונות מחיי המשורר, ניכר בשלמותו רק כשהוא נתפס בכוליותו, כאילו כיוון לכך המשורר עצמו. לא משום ששירתו קשה לפענוח – חלק מהשירים ייראו לקורא המודרני קלים לפענוח ותמימים עד כדי מבוכה – אלא משום שכמו בהבטה בראי המגלה יותר מדמותו של האדם, לשירתו הנאיבית לכאורה של בלייק יש תחתית אנושית כפולה, שהוא טמן אותה על חומריה הנפיצים, במו ידיו.

מבחינת זמנו היה בלייק מראשוני השירה הרומנטית, אך לא ניתן לשייך אותו אליה במובהק. עצמאותו המחשבתית, שמרדה בתפיסות הנוצריות והקלאסיות של תקופתו (במשך כל חייו טען לחזיונות מיסטיים וקשר עם מלאכים), והאמון העמוק שרחש לרוחו של האדם, הניעו אותו בין מרחבים של הערצת היופי והתום לזעזוע עמוק מול העוול והסבל האנושי.

החוויה הזו עומדת בבסיסו של הספר "שירי תום וניסיון", שחלקו הראשון נקרא בעיקר כשירי ילדים תמימים על יפי העולם ומתיקות האמונה בא–ל, וחלקו השני כביטוי כואב ומפוכח לעוול והשבר שבקיום. בלייק מניח את התום כפי שהוא, אך הקורא המנוסה צובע את תמונת העולם הילדית בגוני הכאב המפוכח. דוגמה לכך מצויה בהשוואה בין שני שירים על מנקי הארובות, ילדים שנמכרו למעשה לעבדות בידי הוריהם חסרי האמצעים. ב"שירי התום" נראה הילד כמשלים עם גורלו, ורק לבו של הקורא הבוגר יוצא אל ההשלמה הנוראה הזו עם הגורל: "תּוֹם הֵקִיץ, וְנִגַּשׁנוּ כֻּלָּם לַמְּלָאכָה,/ עִם צְרוֹר וּמִבְרֶשֶׁת, בְּטֶרֶם זְרִיחָה. / הַבֹּקֶר קָרִיר, אַךְ לְתוֹם טוֹב וְחַם,/ הָעוֹשֶׂה חוֹבָתוֹ לֹא יִירָא לְעוֹלָם".

מול ההשלמה הנוצרית עם העוול, עומד "מנקה הארובות" של "שירי הניסיון": "יְצוּרוֹן מַשְׁחִיר פֹּה בֵּין הַשְּׁלָגִים", שהוריו "בַּכְּנֵסִיָּה. בַּתְּפִלָּה. כְּמוֹ תָּמִיד… וְכֵיוָן שֶׁאֶשְׂמַח וְאָשִׁיר וְאֶרְקֹד / הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁשָּׁלֵם אֲנִי כְּמִקֶּדֶם,/ וְיוֹצְאִים לְהַלֵּל כֹּהֵן אֵ–ל וּמַלְכּוֹ,/ שֶׁבּוֹנִים מִסִּבְלֵנוּ לָהֶם גַּן עֵדֶן". באמצעות דיכוי הילדים מעמיד בלייק את הביקורת שלו על הכנסייה הנוצרית ומאמיניה, הרואים בסבל את המפתחות לגן העדן.

אולי משום שנושאי שירתו של בלייק וסגנונו רחוקים מטעמו של הקורא העברי, כדאי דווקא להתמסר לה: "כִּי לֹא אֶחְדַּל מִקְּרַב רוּחִי", כתב בשיר "ירושלים", שמשמש עד היום כהמנון הבלתי רשמי של אנגליה; האמון העמוק שרחש לרוחו של האדם עד כי "יְרוּשָׁלַיִם קוֹם תָּקוּם" נקרא כקריאה לאמונה ומחויבות אנושית הנשמעת עד ימינו אלה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט  טבת תשע"ז, 27.1.2017