רומן יומן פירומן | צור ארליך

 

שיפוט מהיר

2לרַגֵּל עבור מקום אחר

אוריָן מוריס, דביר (סדרת רוח צד), 362 עמ'

הסמליל של סדרת ספרות האוונגרד החדשה "רוח צד" הוא שרוול רוח של מסלולי נחיתה והמראה, עטור פסי רוחב ונושב כמובן אל הצד – אך על דעתי מתעקש מראהו להעלות דווקא את מצנפתו של חתול תעלול.

יאה הדבר לספרו של אוריָן מוריס, מחלוציה של הסדרה הזו. אכן, רוח צד נושבת בו, לא מסוג הרוחות הדוחפות קדימה את הנוסעים על דרך המלך. וליתר דיוק, לא רוח צד אלא רוחות צדדים מתחלפות, המנידות את כרכרתו של הקורא ומטילות אותו סחרחר מקיר כרכרתו האחד לקירה האחר. אבל הוא דומה גם, ודווקא ברצינותו ובכובד משקלו, לחתול התעלולים של הדוקטור סוס, המשנה צורות ומהפך מהויות ושולף שליפות מן הכובע.

אורין מוריס מבקר הספרות, זה שנהג עד לא מזמן לפרסם מסותיו מעל דפי מוספנו, תוך שהוא מתייחס לעצמו בכינוי האנכרוניסטי "קורא זה", הוא שתיים מבין הדמויות ברומן–יומן–פירומן המוזר הזה שלו. שתי דמויות – וזה בספירה זהירה, אם אין מונים וריאציות וערבובים. מוריס–המבקר אפילו דחף אל ספרו מסה על הספרות העברית העכשווית, באנגלית דווקא, כדי לאפשר ניכור, ודרשת מעמקים על המלט של שייקספיר. אבל יותר מאורין מוריס המבקר מופיע שם אורין מוריס הבשר ודם, גבר נאה במידה שערורייתית שחזקה עליו כי עיר החטאים מאבקת את נעליו בעוברו בחוצותיה, אינטלקטואל מתממזר ועדין מבט, האוסף את המבטים הנתלים בו לטרללם אחר כך במקלדת סיפוריו המשוגעת.

ויותר שביותר מפציעה בספר רוחו של אורין מוריס השלישי, הלץ המשונה מפייסבוק. אמנם לא באזוטריות הכתיב ובאובססיה הרדיקלית, אבל בהַרְהָבה לומר דבר שאינו נשמע, ועוד אחד ועוד אחד. וגם ברב–פרצופיות המסתלבטת שמסכותיה המתעתעות הן כולן היפוכה של מסכה: אחת חושפנית כתצלומי רנטגן, האחרת כדימות אם–אר–איי, השלישית כמצלמת ריגול. בסיפור ישן של מוריס, שעל פי שמו וזמנו הוא גרעינו של הספר, המחבר מדמה את עצמו למרגל שנשכח בארץ זרה ועכשיו הוא מרגל אחר עצמו, רגל רוגלת רגל וצמד אוזניים מצותתות למוח שביניהן. אבל וידוייו מתהפכים עליו בשיאם ומקלפים ממנו מישהו שאיננו הוא.

מהו הספר הזה? יסודו, מסתבר, הוא אוסף סיפורים, חלקם פרועים לשמצה, חלקם משטים בקורא, אחדים טובים מאוד. הסיפורים הללו מרוקעים בדבק של פרצי הגות והסתכלות אל מסכת של תיעוד בדוי, ביוגרפיה ואנטי ביוגרפיה. ואולי אחרת: הספר הוא כתב ויתור שמגיש אדם שכתב כל–מיני–דברים אבל רצה לכתוב דבר אחד גדול. בן ארבעים הוא ראה שזה לא יקרה ושפך את קרעי קלפיו אל כובעו הארוך של חתול תעלול. מהכובע הזה הוא שולף, כאותו מאחז עיניים, שרשרת קרפ ארוכה ובלתי מתקבלת על הדעת. הקורא בו ירוויח. ירחיב תודעה. הקורא בו בדילוגים הנכונים ירוויח יותר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017

Advertisements

פורסם ב-22 בינואר 2017,ב-גיליון שמות תשע"ז - 1015, סיפורת, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: