מעשה אמהות סימן לבנות | ידידיה צ' שטרן וקרן פרידמן–שטרן

בחירתו של המקרא להציג את צמיחתו של עם ישראל דווקא על בסיס המאבק על הפריון איננה מקרית. כמו בימינו, זהותו של עם נקבעת לא פעם בשדה הדמוגרפי

המקרא הוא מעצב הזהות היהודית הגדול מכולם. בספר בראשית מתממש המהלך הראשון של ייחוד הזהות. בתחילתו הספר אוניברסלי: בריאת העולם והאנושות כולה ללא חלוקה לזהויות. אך מהר מאוד, החל מפרק יב, הספר פונה אל הפרטיקולרי, בציווי לאברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". התבדל לזהות עצמאית.

בספר בראשית מתבררים גבולות הזהות, שלימים תיקרא "יהודית": יצחק ויעקב – בפנים; ישמעאל ועשו – בחוץ. כולם בני אותה משפחה, אך בעלי זהות שונה ולפיכך גם גורל שונה. בסוף הספר הגבולות כבר חתומים: כל צאצאי יעקב, השבטים ותולדותיהם, הם חלק מקבוצת הזהות, בלי תלות במעשיהם. ואולם, זו עדיין רק משפחה – שבעים נפש.

בספר שמות הזהות הייחודית של המשפחה מתורגמת לזהות ייחודית של עם. זהו עיקרו של הספר – יצירת עם. כמובן, אין מדובר רק בתיאור של העבר, אלא גם בהנחיות להווה ולעתיד. זוהי המשמעות של "מעשה אבות סימן לבנים", או בלשונו של הפילוסוף פרדריך שלינג "המיתולוגיה של אומה היא הגורל שלה". כך, הקריאה בפרשיות השבוע עשויה לשמש סימן דרך מנחה להתנהלות שלנו בהווה ולתכנון שלנו את העתיד היהודי. הטורים הבאים, מהלך פרשיות ספר שמות, יעסקו בהיבטים שונים של גיבוש הזהות הלאומית בדור יציאת מצרים ובמסר שיש במהלך זה – "הסימן" – עבורנו היום, בדור גאולת ישראל בארצו.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מלחמה על הפריון

המשפחה חפרה לה את נמל הבית הזהותי בארץ כנען, עמוק ויציב. אך בסוף ספר בראשית המשפחה "יורדת" למצרים, המקום שהוא המייצג המובהק של הזהות החלופית ליהדות. אכן, שאלה גדולה היא מדוע עיקר הדרמה המקראית מתנהלת בחוץ לארץ, במצרים או בתוהו המדברי. מהו המסר בכך שרק תשע פרשיות בלבד מכל חמשת החומשים – מ"לך לך" עד "ויגש" – מתרחשות בארץ כנען (וגם בהן מסופר על ירידות חוזרות ונשנות לחוץ לארץ)?

תהא התשובה אשר תהא, ההתרחשות הראשונה במעבר ממשפחה לעם היא גידול דמוגרפי. קשה להעלות על הדעת תיאור מפורט ומרשים יותר של הצמיחה הדמוגרפית מזה המופיע כבר בפסקה הראשונה של ספרנו: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם". בפסוק האחד הזה מופיעים לא פחות משבעה ביטויים לציון הצמיחה המופלאה.  לו היה מדובר בקצב גידול רגיל, הדומה לשאר האוכלוסייה, לא היה פרעה מתרגש עד כדי חשש ש"עם בני ישראל רב ועצום ממנו".

בניגוד לתוכנית הפרעונית ולהיגיון האנושי, השעבוד – שנועד לדכא את הפריון – לא הצליח להוות אמצעי מניעה, אלא להפך: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ". התיאור המדרשי מבטא זאת בחיוניות אופיינית: "שהיו יולדות שישה בכרס אחת". ואמנם חישוב פשוט מלמד כי במצב עניינים רגיל, של ריבוי "טבעי", אין סיכוי שתוך תקופה כה קצרה קבוצה של שבעים איש יכולה להתרבות עד שתהווה איום דמוגרפי על אומה מבוססת ומפותחת, שליטת העולם בעת ההיא.

המבשר הראשון של היותנו לעם הוא לא אחר מאשר פרעה. הוא נותן לנו את תו הזיהוי "עם בני ישראל" והוא המכנה את נשות הקבוצה "נשים עבריות". משניתן לתופעה הסוציולוגית שם, היא עובדה. ויחד עם ההכרה בעובדת קיומו של העם באה לעולם האנטישמיות. בדומה לאירופה של ימי הביניים ושל המאה העשרים, כך גם במצרים העתיקה: שנאת אחר חסרת סיבה מוליכה את השליטים, מאז ועד היום, לפתרון קיצוני אחד, שיעבוד ועינוי, שמוחלף בפתרון קיצוני עוד יותר: השמדה פיזית של יהודים. תוך מספר פסוקים מרגע היווצרות העם, כל תינוק יהודי חשוף לסכנת מוות מכל מי שבסביבה רק משום עבריותו. ומהי התוצאה בשטח? הפוכה בתכלית: "וירב העם ויעצמו מאד".

מבטיחות את העתיד

הבחירה המקראית לסמן את תחילת עיצוב הזהות היהודית דווקא בשדה הדמוגרפי לכאורה טריוויאלית, שהרי קיום ממשי של ציבור גדול הוא תנאי הכרחי להיווצרות "עם". ואולם, הדברים אינם פשוטים. בימינו–אנו, חלק מעמי אירופה מאבדים מהחיוניות הבסיסית הנדרשת להמשך קיומם והדבר בא לידי ביטוי בעובדה שקצב הריבוי הטבעי שלהם נמוך עד כדי כך שהם הולכים ומתכווצים. כדי לשמר את כלכלתם הם חייבים לאפשר הגירה המונית של אחרים, מאפריקה ומארצות האסלאם, אך בכך הם מערערים את שימור זהותם בדורות הבאים. אפשר שהביטוי הדמוגרפי של מאבק הזהויות בדורנו הוא הסיפור הגדול ביותר של התקופה הגלובלית.

זהו גם סיפור יהודי עכשווי מרתק: קצב הריבוי הטבעי של היהודים במדינת ישראל הוא הטוב ביותר במדינות ה–OECDבהפרש מדהים (3.1 ילדים למשפחה, במגמת עלייה, מול 1.7 בממוצע ב–OECD, במגמת ירידה). השואה שקיצצה בנו כשליש מהעם מקבלת היום מענה דמוגרפי בישראל, במחלקות יולדות מרובות מיטות יותר מאשר בכל מקום אחר במערב. כל חוזי השחורות בדבר התפתחויות דמוגרפיות שתגמדנה את הרוב היהודי במדינה – התבדו. אין זה מקרה. זהו ביטוי נאצל ל"מעשה אמהות סימן לבנות".

מרתק לגלות כי לא רק ה"נשים העבריות" מבטיחות את עתידנו, אלא גם המדינה עצמה משתתפת במאמץ, ובגדול: זוגות מאותגרי פריון מקבלים כאן את הסיכוי הטוב ביותר על פני הפלנטה להיריון לא ספונטני. המימון של הפריה מלאכותית בישראל מכספי ציבור הוא נדיב יותר מבכל מקום אחר והמספר היחסי של הפריות מלאכותיות הוא הגבוה בעולם. מדינת ישראל היא בבחינת "שפרה ופועה" של דורנו.

פרופ' ידידיה צ' שטרן הוא ראש המרכז ללאום, דת ומדינה וסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. ד"ר קרן פרידמןשטרן היא מייסדת קרן גפןגוף ונפש לפוריות

ֿֿ פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017

Advertisements

פורסם ב-22 בינואר 2017,ב-גיליון שמות תשע"ז - 1015. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: