הילה ואילן יפרח הקימו לפני כעשור סדנאות זוגיות לזוגות שבסך הכול טוב להם. בשיחה לרגל ספרם החדש הם מדברים על המחלוקות כנקודות העצמה, על הכוח שבחווית התלות בבן הזוג ועל האמון ברומנטיקה

לקראת סוף השיחה עם הילה ואילן יפרח הסברתי להם שבין הריאיון איתם לכתבה עליהם עומד להיות פער מובנה, כי בעיתון כותבים שהוא אמר כך והיא אמרה כך, ובשיחה לא פעם אילן התחיל משפט והילה המשיכה אותו בדיוק מאותה נקודה, וכך גם בכיוון ההפוך. התיאום כמעט מושלם, כאילו המשפט יושב בראש של שניהם, והשאלה היא רק איזה פה יבטא אותו. אם תרצו, זו לא הייתה שיחה עם שני האנשים הילה ואילן, אלא שיחה עם הזוג הילה ואילן.

אילן והילה, בשנות ה-40 לחייהם, נשואים כמעט 20 שנה ומגדלים שישה ילדים בבית רימון שבגליל התחתון. למרכז הזוגי שלהם קוראים "פנים בפנים", ובשפה שלהם – הריאיון בעצם לא היה איתם, אלא עם המרחב המשותף שנמצא ביניהם. "בתחילת הספר שלנו אנחנו מדברים על המרחב הזוגי, המקום שבו המפגש שלנו מתרחש, שזה איזושהי הוויה חדשה שנוצרת מהמפגש בינינו, שהיא לא אני ולא בן הזוג שלי, אלא משהו אחר. יש כאן יצור חי שיש לו חיים משלו, שהוא יכול להיות מלא, מעניין ואינסופי. היכולת שלנו לפגוש אותו היא היכולת לפגוש את האינסוף, את המקום שכל הזמן מתחדש, והוא יכול לתת לנו המון כוחות. ברגע ששנינו מכוונים להכיר את היצור החי הזה, להתייחס אליו ולראות אותו, מתחילים לקרות דברים מעניינים". טכנית הדוברת הייתה הילה, אם תהיתם.

"אפשר להסתכל על זוגיות מכמה זוויות", ממשיך אילן, "אפשרות אחת היא ללכת לעבודה זוגית כי אני מרגיש מתוסכל בקשר ואני רוצה להיות מסופק. סיבה שנייה היא כי אשתי מתוסכלת ואני רוצה שהיא תהיה מרוצה, צעד שנשמע על פניו אלטרואיסטי, אבל הרבה פעמים הוא גם בעצם הרצון שלי בשקט – אם היא תהיה מרוצה, לי יהיה שקט.

"אפשרות אחרת שאנחנו מציעים היא לא שאני רוצה את זה בשבילי או בשבילה, אני רוצה את זה בשביל המרחב, בשביל המפגש. כי אם שנינו נשקיע במרחב אז שנינו נהיה מחוברים למשהו שהוא גבוה מאיתנו ומחבר בינינו. זו אנרגיה אחרת, לא בשבילי או בשבילך, אלא למען משהו שנמצא כאן ואנחנו רוצים לחשוף אותו".

הילה: "יכולים להיות שני אנשים שמבחינת עבודת המידות שלהם הם מאוד אנשים טובים, מוחלים, מוותרים ויש להם מידות טובות, ועדיין המרחב הזוגי שלהם הוא לא נעים, ובמפגש ביניהם לא צומח כלום. לכאורה הכול בסדר, יש שלום בית, אין מריבות, אבל כשאנחנו מדברים על המרחב הזוגי כעל משהו אינסופי זה לא להישאר ברמה של ה'בסדר', שבו העסק עובד, לא צועקים, אין חיכוכים, אלא שמשהו חי פה, מעניין, שקורה משהו בממד שביניהם, באינטראקציה".

צילום: אנצ'ו גוש–ג'יני

מה זה "עבודה זוגית"? שיש פה שני אנשים שעובדים? מה הופך את זה ל"זוגי"?

אילן: "כשיש שני אנשים, גם אם כל אחד מהם לבד יודע לרקוד מעולה, כדי לייצר ריקוד משותף יש פה משהו שצריך להיעשות יחד. העולם הזה של עבודה זוגית משותפת הוא משהו שמתפתח בשנים האחרונות, אבל במשך שנים דיברו על עבודה אישית. למשל הספר של הרב שלום ארוש 'בגן השלום', ספר שהמסר שלו בהקשר הזה הוא קיצוני לכיוון של עבודה אישית ולא עבודה זוגית. הוא אומר שם למשל לא לומר ביקורת לאשתך, כי כל קושי שיש לך איתה הוא מראה לבעיות שלך עם עצמך. אם יש לך ביקורת תתמודד עם זה, תתבודד על זה, תבין מה הסיפור ותעזוב אותה בשקט. זו לגמרי עבודת המידות, עם אפס ביקורת על בן הזוג".

הילה: "צריך לומר שיש זוגות שזה ממש סידר להם את החיים. זוג שבמרחב שלו יש כל כך הרבה ביקורת והאשמות הדדיות, ספר כזה יכול לנקות אצלו את המערכת, וזה בפני עצמו חשוב. אבל אנחנו אומרים שכשאני נפגע מבן הזוג שלי או שיש לי ביקורת כלפיו, לא סתם זה קורה דרך בן הזוג. ולכן ההזמנה היא לשתף אותו במה שקורה לי בעקבות ההתנהגות שלו. לא כי אני מאשימה אותו, אלא כי אני מזמינה אותו דווקא דרך הפגיעה להתבונן ולהבין אותי יותר. ואם אני באמת מצליחה להבין מה קורה אצלו, אז מתחולל שינוי. כי יש הרבה יותר חמלה והבנה של עולמות עמוקים ופנימיים, וממילא גם חיבור עמוק יותר. לכן קראנו לספר 'תרגילים בחיבור'. הנושא הוא החיבור".

חייבת להיות נסירה

אכן, אנחנו נפגשים לשיחה בעקבות ספרם של הילה ואילן "תרגילים בחיבור" (הוצאת בית-אל), שמיועד לזוגות שרוצים להעמיק את הקשר ביניהם. הספרון מורכב מפרקים קצרים יחסית, שבכל אחד מהם קטע פתיחה סיפורי ומקור מעולם הספרות היהודי ללימוד זוגי מונחה, שאחריו מוצעת הפרשנות של אילן והילה, ולבסוף השלכה לעולם הזוגי והצעות לתרגילים מעשיים לשיח זוגי בנושא.

"האמונה שלי היא שכל זוג, לא משנה באיזה מקום ושלב הוא נמצא ובאיזה קושי, ירגיש  ש'קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו'", מספרת הילה. "גם הפורמט הקטן של הספר, וגם קטעי הפתיחה שנכתבו בעיקר על ידי יובל פרוינד והם יותר קלילים ואפילו משעשעים, הופכים אותו למשהו מאוד מתווך, עממי, נוגע".

אילו תובנות אתם חושבים שהיהדות מביאה ומחדשת לעולם הזוגיות?

אילן: "קח למשל את הפסוק 'לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא'. יש פה אמירה מדהימה של התורה שאם יש לך קושי עם האחר אתה חייב לדבר. הפסוק מוציא אותנו מהתפיסה שאם יש לי ביקורת זה לא בסדר, או שאני לא צריך לדבר. היהדות מלמדת אותנו שצריך להגיד את מה שיש לנו בלב כדי שלא נצבור שנאה. אבל תזכור שב'הוכח תוכיח' המטרה היא לא שתשנה אותו, אלא שתשחרר את הכעס שלך, שתלמד לתקשר, וחז"ל גם מרחיבים בשאלה מתי ואיך אפשר לדבר".

הילה: "דוגמה אחרת זו האמירה על מחלוקת לשם שמים ומחלוקת שלא לשם שמים, שאחת סופה להתקיים והשנייה אין סופה להתקיים. בנקודה הזאת גלומה תובנה שאם לא הייתי לומדת אותה מהלל ושמאי לא הייתי מבינה איך יכול להיות שמצב של שני אנשים שלא מסכימים ביניהם זה דבר טוב. מה טוב בזה? למה המחלוקת סופה להתקיים? אבל כשלמדנו כל מיני מושגים מקצועיים מתחום הזוגיות זה התלבש על תובנה שהיא יסוד מבחינתנו".

אתם מדברים הרבה על המחלוקת כנקודת העצמה, וזה נשמע נורא יפה, אבל איך זה עובד בפועל? הרי בסופו של דבר יש מחלוקת, יש כאב, יש מריבה – היא תיפתר או לא?

הילה: "זוג שמגיע לקליניקה עסוק הרבה פעמים בלהאשים או בלהרגיש אשמה, ואנחנו אומרים 'עזבו אתכם, בואו תנסו להסתכל מה קורה פה ביניכם'. ברגע ששואלים את השאלה הזו אפשר לראות שלפתע שניהם מסכימים אחד עם השני. ההסתכלות הזאת משחררת אותם מהתפקיד שכל אחד לקח, ואז הם יכולים להסתכל על המצב מזווית אחרת לגמרי".

אילן: "אחד החוקים שאנחנו מדברים עליהם הוא שאני לא יכול לדרוש מאשתי להשתנות. כדאי שאשתף אותה בתסכול שלי, אבל אני לא יכול לתבוע שינוי. כדי שהחוק הזה ימומש, צריך שגם החוק השני ימומש – אמנם אני לא יכול לדרוש מהילה להשתנות, אבל הילה מחויבת לשמוע מה אני מרגיש כשהיא לא משתנה, מה אני מרגיש בעקבות ההתנהגות שלה. לדוגמה, מפריע לי שהיא לא עומדת בזמנים, אנחנו קובעים שעה והיא לא עומדת בזה. לכאורה זה מצב שיוביל לשיחות כמו 'סליחה, לא מקובל עליי', אבל חוק מספר אחד הוא שאני לא יכול לשנות אותה. אבל אני לא יכול לעבוד על החוק הזה אם אני לא מרגיש שהילה קשובה למה קורה לי כשהיא מאחרת, שהיא מבינה בעומק איך אני מרגיש".

ואיך זה עוזר? היא באמת הבינה אותך, ומה עכשיו? היא עדיין מאחרת, ועכשיו זה אולי אפילו יותר גרוע – היא מבינה עד הסוף למה זה כואב לך, ועדיין היא מאחרת.

אילן: "מצד אחד זה נכון, אבל מצד שני אנחנו לא פעם מרגישים שהצורך שבן הזוג יבין אותנו הוא יותר גדול מהצורך שלנו שהוא יעשה את מה שאנחנו רוצים. להבין את השני זה נשמע לכאורה פשוט, אבל זו עבודה שדורשת זמן, עד שנרגיש שהוא באמת הבין אותנו. כשהילה באמת הבינה, גם כשהיא מאחרת האמפתיה שלה לכאב שלי משחררת הרבה מהדברים שמפריעים.

"יחד עם זאת, ברור שגם נוצר שינוי במציאות. ככל שאני פחות ביקורתי כלפי הילה ודורש ממנה להשתנות, וככל שהיא יותר קשובה לצרכים שלי, משהו ישתנה גם במציאות. יש משפט של איינשטיין שאומר שבעיה לא נפתרת ברובד שבו היא נוצרה. אם אני אגיע לרובד אחר שבו אני משחרר שליטה, שבו אני עוזב את המקום שדורש אל מקום שבו הילה קשובה, זה מעביר את הבעיה לרובד אחר שבו גם נוצרים פתרונות".

הילה: "הנושא של האיחורים שלי זה משהו שאנחנו מתמודדים איתו המון שנים, ואני לא אגיד שהוא נפתר. זוג שהצליח לעבוד על הזוגיות שלו זה לא זוג שכל הבעיות שלו נפתרו, שאותי לא מרגיזים דברים שהוא עושה ואותו לא מרגיזים דברים שאני עושה ואנחנו חיים באושר ועושר. זוג שעובד על הזוגיות שלו זה זוג שמוכן להיות בקשר עם הדברים שמתסכלים אותו, לא מטאטא אותם מתחת לשטיח".

אילן: "במובן מסוים אם היא הייתה מיד אומרת 'אני אפסיק לאחר' ובאמת משתנה, היינו מחמיצים את השיח הזוגי שנוצר בעקבות זה".

מה היה מתפספס?

הילה: "המפגש, ההבנה שאנחנו שני עולמות שונים, שלכל אחד מאיתנו יש סיפור חיים מלא. יש פה הזמנה לריפוי הרבה יותר עמוק. יש פה סוד א-לוהי. הקב"ה שם אותנו ביחד אחד עם השני, ויש דברים בתיקון הנשמתי שלי שאני לא יכולה לתקן בלי השותפות עם אילן. זה נשמע נורא הירואי ויפה, אבל זה קורה דווקא כשאילן מצליח ללחוץ ולפצוע אותי, להלחיץ אותי, לעצבן אותי, להוציא אותי מדעתי ולגעת בנקודות הכי רגישות שלי. בכל פעם שהוא עושה את זה הוא מזמין אותי לשחזר את המקום הזה, להבין מה כואב לי ולמה אני זקוקה ממנו, וזו הזמנה לריפוי ותיקון עמוק. מבחינתנו הקב"ה בחר לנו את בן הזוג הכי טוב ומושלם שאיתו נעבור את הריפוי הזה".

אילן: "בתחילת הספר אנחנו מדברים על הנסירה. אנחנו לומדים שכדי שייווצר מפגש זוגי מעמיק חייבת להיות נסירה, לא מציאת המכנה המשותף בינינו, אלא הנכחה של ההבדלים. כשאנחנו מוכנים להנכיח את ההבדלים בינינו נוצר מפגש הרבה יותר עמוק, זו הנסירה שבעקבותיה מגיע המפגש של 'פנים בפנים'. זה אחד היסודות העמוקים בהבנה של השניים שיוצרים אחד. הזוהר אומר שההבדל בין הטומאה לקדושה זה שהקדושה מתחילה בנפרד ועוברת לאחד, והטומאה הפוך, מחפשת את החיבור ומסתיימת בפירוד הרבה יותר גדול. בעיניי כל התפיסות באות משם".

להבין את האחר

הרעיון של "פנים בפנים" היה גם הבסיס לשם שאילן והילה בחרו למרכז לזוגיות יהודית שהקימו לפני כעשור. "שנינו לימדנו תורה לגילאים שאחרי תיכון, אני במכינה קדם צבאית והיא במדרשה לבנות", מספר אילן. "בשלב מסוים תלמידים שלנו חיפשו הדרכה לקראת החתונה, והרגשנו שחסרה הדרכה לזוגות בתחום התקשורת הזוגית. בדרך כלל ידברו עם זוג שהולך להדרכה בעיקר על ענייני טהרת המשפחה, קצת על חיי אישות, ועוד יחידה אחת של 'תהיה נחמד לאשתך', 'תוותרי לבעלך' וכו', והרגשנו שיש צורך בהכנה מעבר לזה. חשבנו שההכנה חייבת להיעשות לזוגות במשותף, שאי אפשר ללמד שחייה בהתכתבות, ובשביל לעבוד על תקשורת צריך להתעסק בתקשורת. בנינו סדנה לזוגות לקראת חתונה או שלושה חודשים אחרי, שכוללת שלושה ימים שבתוכם סדנאות על כלכלה נכונה, סדנאות תנועה נפרדות ועוד. בשלב מסוים ראינו שאמנם מאוד בריא שזוגות יתחילו ללמוד מהתחלת הקשר ביניהם, אבל כדי להגיע לתשובה עמוקה יותר צריכה קודם להתעורר השאלה, צריכה לבוא ההתנסות בחיים הזוגיים.

"לאט לאט הפנינו את המוקד מזוגות צעירים לזוגות עם ותק של כמה שנים, ובמקביל הלכנו ללמוד הנחיית קבוצות, טיפול זוגי, אימאגו, כשמקור ההשראה שלנו הוא היהדות. מה שתפס אותנו בעולם הטיפולי שלמדנו הוא רק מה שהתחבר לעולם הפנימי-רוחני-חסידי שלנו. בשנים האחרונות אנחנו מעבירים סדנאות לזוגות, ופתחנו קליניקה לזוגות שבאים לעבור סדנה פרטית. ההתמקדות היא בלתת כלים לתקשורת, לא בעיסוק בבעיה. המגמה היא של התחדשות".

הילה: "יש כל כך הרבה נושאים שאנחנו מגויסים אליהם. בילדים ובקריירה אנשים משקיעים בלי סוף, ויש מין אשליה או תקווה שבזוגיות לא צריך להשקיע, שהיא מתרחשת מעצמה. יש פסקה שמבחינתי היא היום-יום של החיים שלי, גם בזוגיות וגם בכלל. הרב קוק אומר: 'הרבה צריך אדם לעמול עד שיצויר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו…'".

אילן: "'…וכשידע זאת כראוי, רק אז יוכל להשיג את בוראו'. היכולת להיפגש עם האחר המוחלט, הקב"ה, מתחילה מהמיומנות לפגוש את האחר שהוא בן הזוג".

הילה: "זה מה שנותן לי את הכוח להיות בקשר זוגי, להבין את העמל שנדרש ממני בלראות שיש פה מישהו אחר, התובנה שהעמל הזה יביא אותי להשיג את בוראי. המאמץ הזה להבין את האחר, לא סתם לומר הבנתי אותך אלא באמת להבין, זאת עבודת השם. זה לא 'וורט', זאת תורת חיים. היהדות היא מקור ההשראה הראשון שלנו, הרבה יותר מכל הסדנאות וההכשרה שלמדנו בנושאי זוגיות. המקור השני של ההשראה זה הזוגיות שלנו, הקשר שלנו, ההתנסויות, הנפילות".

יש משהו מיוחד בדור שלנו שמאתגר את הזוגיות?

"אני לא מתאפקת מלדבר על משהו שמעסיק אותי מאוד בדור שלנו, שזה הפמיניזם, על כל גווניו ומשמעותיו", אומרת הילה. "אנחנו בתור נשים פיתחנו, מסיבות טובות, המון עצמאות, אסרטיביות וחוסר תלות, ואמירה ש'אני מסתדרת לבד'. האמירה הזאת נובעת מפגיעות ומהרבה סיפורים שאנחנו ניזונות מהן, שאי אפשר לסמוך על העולם הגברי. מהמקום הזה חווית התלות, המוכנות להיות בחיסרון, זו חוויה שנחשבת אצלנו כחולשה. באיזשהו מקום מי שחי באמת בזוגיות בעולם שלנו הוא תלותי, חנוק, תוקע את עצמו. העולם שלנו הוא עולם חופשי, אפשר להסתדר לבד, לא צריך אף אחד, אתה לא מביא את עצמך לסיטואציה שבה תזדקק.

"זה מוביל למצב שבו אנשים חיים בזוגיות אבל מפחדים להיות נזקקים, לבקש בקשות מהצד השני ולהתאכזב מכך שחלק מהבקשות לא ייענו. מבחינתם זה סיכון להביא את עצמם לקשר כזה. אחת הבשורות בספר היא להחזיר איזו עטרה ליושנה, לדבר שהדור שלנו פוחד ממנו היום – להיות תלוי, להיפגע, להיות חשוף".

"הילה מדברת פה על פמיניזם", אומר אילן, "אבל אנחנו לא כל כך מדגישים את ההבדלים בין איש לאישה. אנחנו מזהים שהצרכים של איש ושל אישה לקשר מאוד דומים בסופו של דבר. אנחנו מרגישים שלדבר באופן כללי על גברים-נשים חוסם את האפשרות להקשיב לאיש או לאישה הספציפית שמולי. נכון שאפשר לראות דברים משותפים, אפשר להגיד בגדול שאצל גברים יש יותר צורך בהערכה, ונשים יותר מרגישות את הצורך לא להיות לבד, אבל בו זמנית גם נשים זקוקות להערכה וגברים לא רוצים להרגיש לבד. לכן אנחנו פחות מדברים על העניין של המגדר. לא בהכרח כי אנחנו חולקים על התפיסה המהותנית, אלא כי אנחנו מרגישים שזה מקום שעלול לתקוע את העבודה הזוגית. המקום היחיד שבו אנחנו מנכיחים את זה הוא התחום של האישות, שם אנחנו מרגישים שהתשוקה צומחת דווקא מהקוטביות המינית, מהנשיות והגבריות".

ברכי הורן, חופה ביער, 2016. מתוך פרויקט האמנות "סטודיה", קהילת אמניות ירושלמיות

המודעות עלתה

אנחנו רואים בכל רחבי העולם התפרקות של משפחות, ירידה בערך המשפחה. איך אתם מפרשים את זה?

הילה: "הרב קוק לימד אותנו שכשתופעה באה לעולם יש לה את האור שלה ואת הצל שלה. אנחנו רואים את הצל של התופעה הזאת – הרבה יותר גירושין, רווקות מאוחרת ומערכות יחסים מחוץ למשפחה. מה שכל הדברים האלה מסמנים הוא כמיהה לקשר הרבה יותר עמוק. אנשים מחפשים משהו שייגע בהם, רובד אחר של קשר, שותף לחיים, אדם שאפשר יהיה לחיות איתו חיים יותר משמעותיים. כשאנחנו יצאנו לפני עשר שנים עם הרעיון של סדנאות זוגיות לזוגות שסך הכול טוב להם היינו הזויים לגמרי. אנשים חשבו שזה איום על הזוגיות. היום אנחנו פוגשים הרבה אנשים שרוצים לבוא לסדנאות שלנו וברוך השם יש עוד זוגות ומטפלים שעושים דברים דומים. המודעות לנושא מאוד עלתה".

אילן: "אם להסתכל לרגע גם על חצי הכוס הריקה אני אגיד שיש תסכול ותחושת החמצה שנכנסת די מהר אצל זוגות, בניגוד לדורות קודמים שאז אם היו ילדים והייתה פרנסה הרגישו שהכול בסדר. למרות זאת עדיין אין מספיק רצון לעבוד ולהשקיע כדי להגיע לשם".

ומה לגבי זוגות שבהם רק אחד מהצדדים מעוניין בעבודה הזוגית?

אילן: "יש מקרים שבהם אחד מבני הזוג משך את השני לסדנה, וב-99 אחוז מהמקרים בן הזוג המובל הופך להיות מגויס לגמרי למטרה. פעם זה היה מובהק שהאישה מושכת את הגבר, היום זה כבר חצי-חצי".

הילה: "אנשים נוטים לעבוד כתף אל כתף, ואם יש שני אנשים עם מידות טובות אז זה עובד יפה. אלא שאז מחמיצים את הרומנטיקה, את הדבר הזה שבגללו שווה הבלגן של ילדים, משכנתא וכל הסרט הזה. ברגע שחווים פתאום שנורא נעים להסתכל אחד בעיניים של השני, זה ממלא בכוחות ונוצרת היתכנות של שיח שמקרב בינינו. זה נורא כיף להתאהב מחדש, להשיל את משחק ההישרדות ולהיזכר בנקודת החיבור".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017