אנו רוצים שילדנו יהיו עצמאיים, אך לא תמיד הדרך ללמד ילד לשחות היא להשליכו למים הסוערים. מחשבות חינוכיות בעקבות הסדרה "אחרי הצלצול" שבה השתתפתי

לאחר חצי שנה של צילומים ועוד שישה פרקים בפריים–טיים, סדרת הדוקו–ריאליטי "אחרי הצלצול" של אורנה בן דור, ששודרה בערוץ 10, מאחורינו. עכשיו אפשר לנשום לרווחה. המתח שריצד כל הזמן הפך באחת לחוויה עמוקה של סיפוק מרנין. לא פשוט להיות נציג המגזר בתוכנית ריאליטי העוסקת בלב הפועם שלו – בחינוך. מצלמות המטיילות במסדרונות בית הספר, בבית הפרטי ובסמטאות הלב והמחשבה הן לא דבר של מה בכך. אבל, כאמור, לא יכולתי לצפות לתוצר טוב מזה. אפילו די הופתעתי מכך שעל המרקע השטוח אפשר היה לגעת בסוגיות עומק ולהוליך רוח גדולה ומחיה. שלב הסיכומים הגיע ואיתו כמה תובנות ומחשבות בעקבות הפרקים ששודרו.

המחנך‭ ‬צריך‭ ‬להכיר‭ ‬היטב‭ ‬את‭ ‬הסביבה‭ ‬התרבותית–ערכית‭ ‬של‭ ‬הילד‭. ‬אבישי‭ ‬מזרחי‭ ‬ותלמידיו‭, ‬מתוך‭ ‬הסדרה‭ "‬אחרי‭ ‬הצלצול‭" ‬
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬ערוץ‭ ‬10

ככה לא מתלבשים

בעקבות הפרק הראשון העוסק במתח שבין מזרח ומערב, בין אליטה לפריפריה:

בבית הכנסת שבו גדלתי בקריית שמונה היה מקום לכולם. ספסלי בית הכנסת נצבעו בצבעים רבים והשבת האירה מכל עבר. בחיוך כובש וביישני היא חיבקה את כל באי בית הכנסת. צרור ריחות וטעמים, ניגונים ומנהגים הילכו בנחת בבית הכנסת.

 גדלתי, ואת שנות נעוריי ביליתי בישיבה תיכונית מרוחקת. באחת השבתות הראשונות ניגשו אליי כמה תלמידים, התבוננו במכנסי הג'ינס שלי ובחולצה התכולה והמכופתרת וגיחכו. "ככה לא מתלבשים לשבת", הם אמרו בהתרסה. "אסור ללבוש ג'ינס בשבת ובטח לא חולצה בצבע תכלת". התבוננתי בהם, חנוטים בחולצה לבנה, פשוטה וזולה ובמכנסי בד דהויים שלא ממש מכבדים את בעליהם. בלבי אמרתי: "הבגדים שלי יקרים הרבה יותר ושווים הרבה יותר ומיוחדים הרבה יותר – את הבגדים הכי יפים שלי אני לובש בשבת". נעלבתי. לא בגלל ההערה על החולצה אלא בשל העובדה שלא הכירו בתרבות שבה גדלתי שהיא לא פחות "שווה" מהתרבות החדשה–האחרת שביקשו "לחנך" אותי אליה. השבת בקריית שמונה הייתה ועודנה לא פחות קדושה מהשבת הישיבתית–אשכנזית שניסו להנחיל לי.

שלא אובן לא נכון: בישיבה התיכונית שבה למדתי נפתחו לי דלתות אין קץ, פגשתי אנשים מיוחדים ומעוררי השראה. נחשפתי לתרבות שונה, לרוח אחרת. אני שמח מאוד על האוצרות שקיבלתי שם ולא מתחרט לרגע על שנות לימוד ארוכות ומיוחדות. אך בה בעת אני כועס על התעלמות גסה ומתנשאת מהמקום, מהתרבות ומהבשורה שעליהם צמחתי בילדותי ושעליהם צמחו רבים מחבריי, אף אם זה נעשה מתוך רצון בוסרי להיטיב. התרבות המזרחית נדחקה לקרן זווית וקיבלה ביטוי רזה, דל ולא ממצה בין כותלי בית המדרש. משהו בהתייחסות הפולקלוריסטית העיד על מבט שטחי על תרבות נושאת בשורה.

גם היום אני לפעמים נעלב כשמפרגנים ל"מזרחים" על האוכל הטוב, על פשטות ועממיות. זו החמצה של בשורות התרבות הבאה ממזרח. תרבות המכילה באהבה גוונים זהותיים שונים, תרבות שמשלבת בהרמוניה רכה תורה וחיים ויודעת לשאת קטבים והפכים. ובעיקר: תרבות שלא חיה תנועה נפשית מרדנית אלא כזו שמבקשת לתת כבוד למסורת מפוארת העוברת מדור לדור. זו תרבות שמתכתבת עם החיים, שמחה בחיים, מלאה בנחת ואהבה וטבעיות וחיבור.

החוויה המטלטלת והשסועה שבה התחנכתי בימי נעוריי גרמה לי להתבונן אחרת על מושג ה"חינוך" ועל הפילוסופיה הקיומית שהמושג הזה אוצר בכנפיו. ילד מתוק, הגדל בסביבה ערכית ותרבותית מסוימת, מגיע לבית הספר ופוגש מחנך מפעים ועתיר זכויות. בתום לבו של המחנך הנפלא ומתוך רצון כן להיטיב עם הילד הוא מוביל אותו לחקות את עולמו התרבותי–ערכי ובמו ידיו האידיאליסטיות מייצר פער בין הילד ובין משפחתו, פער שעתיד לייצר אינסוף מתחים וקונפליקטים ולהפוך את בית התלמיד, שהוא ראש וראשון לחינוך והתפתחות, לזירה רווית מוקשים והתמודדויות.

הדבר קורה למכביר בחינוך הדתי, בעיקר הפריפריאלי, שבו צוות המחנכים רחוק אלפיים אמה מהסביבה התרבותית של תלמידיו. אך זה נכון גם בחינוך הממלכתי ואפילו בחינוך ביתי שבו אין הרמוניה בין המקום שבו ההורים נמצאים לבין החינוך שהם מבקשים להעניק לילדיהם. מצד שני, מהו חינוך אם לא רצון לקדם את הילד, להביא אותו למקום טוב יותר, גבוה יותר, ערכי יותר, לשבור לו תקרות זכוכית, לאפשר לו להיפגש עם גודל שהבית לא תמיד מספק, להעניק לו הזדמנות שווה בתוך סביבה תחרותית ועשירה, להעניק לו כלים לפלס את דרכו האישית במרחבי אין קץ?

דומה בעיניי שכדי לגשר על המתח הפילוסופי הזה ביסודות החינוך צריך להשתמש בתרשימים המוכרים לנו מרופאים להתפתחות הילד – "עקומות גדילה". אין ספק כי על המחנך להצמיח את הילד, לרומם אותו עוד ועוד, אך את זאת עליו לעשות בתוך עקומת הגדילה של הילד. אסור לו להעתיק אותו לעקומת גדילה אחרת, הזרה לו. המחנך צריך להכיר היטב את הסביבה התרבותית–ערכית של הילד ולהצמיח אותו בתוכה, ולא לייצר איזה דפוס אחיד מתוך עולמו שלו ולשכפל בו את תלמידיו. בהתאם לכך, יש לשאוף ככל האפשר להרמוניה בין ערכי בית הספר לאלה שסופג הילד בבית. גם אם הם בעוצמות שונות, הם צריכים לשדר על אותו תדר.

הגנה על ילדים

בעקבות הפרק השני העוסק בהתמודדות עם עולם דיגיטלי פרוץ וחינוך לאהבה:

לא מכבר חזרתי מביקור מרתק בבית הספר של ילדי חסידות צאנז בנתניה, כחלק מיוזמה מבורכת של למידת עמיתים, מוצף הרהורים והשראה. אפשר להתווכח, אפשר להתפלמס או לבקר, אבל קשה שלא להתפעל מהמוגנות הרוחנית שמעניקים צוות המחנכים המסור בצאנז. הם מייצרים לילדים הרכים שמורת טבע סטרילית להפליא. הם נולדים בבית החולים לניאדו שבקריית החסידות, מתחנכים בתלמודי תורה בשכונה, בישיבה ובכולל האברכים המקומי, מקימים משפחה בקריית צאנז, וכשהם מזדקנים הם מטופלים במחלקה הסיעודית במקום ונקברים בחלקה החסידית בנתניה. אין צורך לצאת החוצה, החסידות ממלאת את כל צורכי מאמיניה.

הילדים עד גיל 20 מנועים מלנסוע באופניים כדי שלא יצאו בטעות מחוץ לשכונה. כל יציאה מהשכונה נעשית בליווי ההורים בלבד. הם גם לא ייפגשו עם חברים מחסידויות אחרות "כדי לא לבלבל את הילדים עם השקפות שונות". חסידות צאנז מייצרת לילדיה חווית ודאות חזקה, נטולת ספקות ובלבולים, סכסוכים ומורכבות מחניקה ומתעתעת.

בעולם פרוץ, מסוכסך ומבלבל, בעולם שבו מבוגרים לא מצליחים למלא את המשימה הקיומית בחייהם שהיא להגן על ילדיהם לא רק מפגעי גוף אלא גם מסכנות הרחוב והמדיה, ממחלות רוחניות וערכיות, הסטריליזציה הצאנזית מחייבת התבוננות מחודשת, בעין טובה ורגישה. למען הסר ספק, אני רחוק מאוד מהרוח המסקרנת הזו. לא אחנך כך את ילדיי ותלמידיי. העולם עשיר כל כך וצבעוני כל כך ומפעים באינסוף גווניו ואורותיו, כך שבהשקפתי הדלה זו החמצה אדירה לפסוע רק בשביל אחד ובדרך אחת ולהכיר רק תורה אחת ומשנה אחת. "כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם" (עבודה זרה יט, א). אף על פי כן, יש משהו מפעים ומעורר השראה במתודה הזו המבקשת להגן באדיקות על הילדים.

כששבתי מצאנז שאלתי את עצמי ביושר ובכנות, כמה אני מגן על ילדיי ותלמידיי. ילדים ראויים למרחב ואמון, לחופש ובחירה, אך גם זקוקים להגנה. גם אבירי החופש והחירות המחשבתית והחינוכית חייבים לאמץ קווי הגנה על ילדים. אנו רוצים שהילדים יֵדעו לעמוד על הרגליים של עצמם, אך לא תמיד הדרך ללמד את הילד לשחות היא להשליכו למים הסוערים. הוא עלול לטבוע או למצער להינזק. אפילו האינסטינקט ההישרדותי שלנו מבין שאנו מוכרחים להגן על ילדינו, אלא שאנחנו צריכים להרחיב את מעגלי ההגנה מעבר לקיום הפיזי אל עולמות של רוח, נפש ונשמה. שדה החינוך לא יכול להסתפק בהקניית כלים לעולם הגדול המתרגש לבוא אלא מוכרח גם לספק שמירה והגנה בנתיבי גדילה והתבגרות.

בדרכי אבות

בעקבות הפרק השלישי המבקש להתחקות אחר הקשר הטעון שבין אבות ובנים:

אבא, כמעט עשרים שנים בלעדיך והעולם השתנה לבלי הכר. לו רק יכולת להציץ אל עולמנו לרגעים אחדים, ודאי היית מופתע ומביט בעיניים סקרניות ומלאות תום בעולם שהתבגר לו, השתכלל לו והתחדש לו בלי גבול. אבל מעבר למעטפות המתכתיות והטכנולוגיות בני אדם נשארו אותם בני אדם, עם פחדים ואכזבות, מוצפים בשנאה ואהבה, בעצבות ושמחה, בקנאה ותאווה וכבוד וחמלה וטוב ובושה ונתינה עד אין קץ.

בחרת, אבא, לעסוק בחינוך, להעמיד תלמידים הרבה, להגדיל נשמות, לתקן עולם, לתקן אדם. כמה אור שפכת על סביבתך, כמה השראה הצתת בקרב תלמידיך, חבריך ומשפחתך. דמך הלוהט, אבא, עוד זורם בעורקיי. כמעט עשרים שנה חלפו ונשמתך עוד פועמת בי בחזקה.

מה הסוד שלך, אבא? מהיכן האבוקה הזו שלא דועכת? מנין האש הבוערת תדיר?

כל כך הרבה שנים בלעדיך ודמותך נוכחת כל כך בחיי, ממלאת חדרים פנימיים, דולה ומשקה ללא לאות. הקסם שלך, אבא, מהלך עליי ומחולל נפלאות. תלמידיי, אבא, הם תלמידיך וחניכיי הם חניכיך. בחירותיי מושפעות כל כך מאישיותך ובצמתים רבים כל כך, וגם בחלוף הזמן, אתה עדיין מסמן לי את הדרך.

באדמה הפסטורלית ביסוד המעלה בחרת להיאסף אל אבותיך, אל אביך דוד, אל הסב מרקדו–נחום ואל הסבא הגדול חכם שלמה מזרחי, ממקימיה ומחולליה של המושבה הוותיקה הזו. באדמת מייבשי הביצות ומתקני העולם בחרת לנוח על משכבך. גם אני, בבוא עתי, עד מאה כעשרים, אשמח להיאסף, במקום המכונן הזה, אל אבותיי. הייתי רק בן 16 כשנפרדנו. נער צעיר, מדריך נלהב בתנועת נוער, נוטף אדרנלין של מתקני עולם. נער צעיר וטעם של חינוך על שפתיי הרכות שלא פג עד הלום. עשרים שנה והכול שונה כל כך ודומה כל כך.

אינני יודע איזו יד מכוונת הגיעה דווקא אליי מבין רבבות אנשי חינוך. מדוע בחרו לספר לעולם על חינוך דווקא דרך דמותי. מה מצאה בי המצלמה כשעקבה ברגישות אחר פסיעותיי ותיעדה בנועם פיסות חינוך ואהבה. אינני בקיא בנסתרות אך ברור לי כל כך שיש לך יד בדבר. אתה בטוח מביט ממעל בסיפוק אין קץ, מפעל חייך ובשורתך, תווי פניך וניגונך מקישים כעת בכל דלת ומרצדים על כל מסך.

העולם הזה, אבא, מורכב כל כך, מסוכסך כל כך ומוצף בערפל עד שלפעמים אני מתקשה להאמין כיצד הצלחת למלא את הבית שלנו בתום אינסופי, בחוויית ודאות עמוקה ובביטחון נדיר בטוב המקיים את העולם. אני חוזר אליך, אבא, כל הזמן. נאחז בתום, בחלום, במבט הבהיר, הנקי, המסונן מרעשים שהמציאות מייצרת כל הזמן. ככל שאני מביט בעיניים פקוחות אל העולם הזה, על קלקוליו ונוראותיו, אני מבין עמוקות את אתגר החינוך המבקש לראות מעבר, להגביה עוף ולהאמין באדם ובעולם. להאמין בטוב גם כשהוא מתכרבל בערפל סמיך.

המשיח האתיופי 

בעקבות הפרק החותם העוסק בחומר ורוח, בבחירה, תפילה ומשיח:

לאחרונה פנה אליי חיים אלעזר, תלמיד מתוק בחטיבת הביניים, בן העדה האתיופית, ושאל אותי בתום שובה לב: "הרב, האם המשיח יכול להיות אתיופי?". לבי יצא אליו. הנהנתי לחיוב בנחרצות אך בלבי אמרתי שאם יש עוד ילד אחד בישראל שמסופק אם המשיח יכול להיות אתיופי כנראה שהוא עוד לא בשל להגיע.

באחת הסצנות שנותרה בחדר העריכה ולא זכתה להופיע בסדרה, משתף אותי חיים אלעזר בכך שהוא ביקר בחייו רק פעמיים בקברו של אביו, וגם אז זה קרה במקרה. אצל יהודי אתיופיה לא פוקדים קברים ולא מקימים מצבות למתים. אדם יסודו מרוח וסופו לרוח. מעשיו, צאצאיו ואישיותו הם זיכרונו. יהודי אתיופיה לא מציינים את המוות, לא מנכיחים אותו ולא חולקים לו מקום. אדם הוא חייו ולא מותו. בית עלמין הוא מקום טמא וזר, כך שמרגע הקבורה אין מה לחפש במרחב השומם הזה.

יש משהו בקהילה המרתקת הזו שמגביה אותה מעל קרקע המציאות. במפגש בין חומר לרוח הם יעדיפו את המופשט והנאצל. אחת הדוגמאות המרתקות לכך הוא שימוש בכסף בשבת. אצלנו הכסף בשבת הוא מוקצה בעוד שאצל יהודי אתיופיה כסף המשמש למצווה ותרומה מותר להשתמש בו בשבת קודש. הם הצליחו לקלף גם את אבי אבות החומרנות – הכסף, ולהתבונן בגרעין הטוב והרוחני שבו.

כשהובלתי את חיים על חמור לבן הבהבה לי אמרת חז"ל כי משיח יהיה "עני ורוכב על חמור". הוא יהיה עני כי אין לבו בכסף ובתענוגות עולם הזה והוא ירכב על החמור–חומריות וידע להנהיג אותה ולא להיות מונהג על ידה או חלילה משועבד לה. “אני לא רוצה להיות מהנדס או עורך דין", אמר לי חיים. "לא רוצה להיות מיליונר או מעוטר במדליות ותארים. אני רוצה להיות איש משפחה פשוט ואוהב". המשיח האתיופי כבר עומד בשער.

חינוך בהיסח הדעת

הסדרה המופלאה "אחרי הצלצול" עשתה חסד גדול עם עבודת הקודש של מורים רבים. היא נתנה לצופה הישראלי להציץ אל מסדרונות בתי הספר ובעיקר אל סמטאות הלב של האנשים הקסומים והמוארים שמתהלכים שם. האם ממש כך נראית עבודת המורה? התשובה, כצפוי, מורכבת.

הסדרה אפופת קסם ואור. היא נוגעת בלב לבה של העשייה החינוכית ומגישה לצופה טעימות מרגעי שיא מטלטלים. הסדרה רגישה ומרגישה ומטפלת באומץ בסוגיות קיומיות וסבוכות בשדה החינוך. אמנם המדיה הזו, בטבעה, מקלפת את אבק היומיום ואת השגרה האפרורית. היא מוכרחה להציג את המעניין ומעורר ההשראה ולכן בסדרה אין כמעט בעיות משמעת ואין תלמידים מאחרים, מתחצפים או סתם נרדמים בשיעור. בסדרה אין כמעט אזכור למשימות ביורוקרטיות מעיקות, ולחלקים השוחקים והמציקים בעבודת המורה. במציאות לא הכול הולך, ולא הכול עובד, ועם זאת אפילו בתוך השגרה, בית הספר זרוע באינסוף רגעים קסומים שבשבילם נברא המורה. הסדרה היא רק נגיעה קלה בכנפי הרוח הללו.

המעשה החינוכי, ממש כמו משיח, בא פעמים רבות בהיסח הדעת – כמה מצפים לו ומתפללים, פועלים טוב ומקרבים את התגלותו, אך הוא יופיע בפתע פתאום. כמה מלמדים ומשוחחים, נפגשים ומתגבשים. כמה אירועים חברתיים וחינוכיים מוליכי רוח. כמה השראה ונתינה וחום ואהבה ועומק וגובה ומרחב, וכמה אמונה ומסירות מתהלכים במסדרונות בתי הספר. אך בסוף, לעתים המעשה החינוכי מגיע בהיסח הדעת. הדרך ללב התלמיד שוכנת בערפל. יכול להיות שמשהו יתנוצץ לו בתוך השיעור השגרתי, לפעמים משהו יידלק בשיחה אישית אוהבת. לפעמים זה יקרה בטיול, במפגש עם ההורים, בהערה הקטנה במבחן או בתעודה, במחמאה אגבית או אפילו תוך ניהול אירוע משמעת מורכב.

לכן אין מנוס מלפסוע בכל הדרכים גם יחד אל לבו של התלמיד. בשגרה ובימי שיא, בימי סגריר אפרוריים, בטיפול באירועי משמעת סוערים ובימי אביב ופריחה, בחוויות מכוננות ויוצרות וגם בחיבוק והכלה בימי סער ומשבר. צריך להיות שם כדי לגעת, כדי לחולל תנועה ושינוי, כדי להאיר.

אבישי מזרחי הוא מנהל חטיבת הביניים אמי"ת בר–אילן נתניה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017