הכפייה הנאורה | חיים נבון

תחת מעטה של דיבורים בעד חופש ושוויון, הליברלים כופים לא פעם את השקפת עולמם על כל מי שלא חושב כמותם באמצעים מתוחכמים. חמש אסטרטגיות פסידו–ליברליות

הליברלים היו אנשים שואפי חירות. אך התואר הזה נדד או שמא נשדד במהלך המאה העשרים, באופן שיקצר המצע מלתארו כאן, וכיום משתמשים בו אנשים שהחירות אינה בראש מעייניהם. בפועל, במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, אלו המכנים עצמם ליברלים כופים עלינו פעמים רבות את השקפותיהם, תוך שהם מסווים את הכפייה הזו באופן מחוכם.

עמעום הקרבן והחירות

אסטרטגיית ההסוואה הראשונה של הנאורים בישראל היא המצאת קרבן דמיוני. לפי ההשקפה הליברלית המקורית, מותר להתערב בחייהם של אנשים רק כדי למנוע מהם לפגוע באחרים. הנאורים של ימינו ניפחו את הקטגוריה של הקרבן בר-הפגיעה לממדי ענק. לא רק על בני אדם צריך להגן. חוק הספרים, שהתערב בבוטות בהתנהלותם של מו"לים וסופרים והחריב את ענף הספרים בישראל, הוצדק בשם "הגנה על התרבות". חוק השקיות, המציק לקונים בשם אידיאולוגיה אקולוגית, מוצדק בנימוק של "הגנה על הסביבה". כשסביבה סובלת זועקת לעזרה, אבירי זכויות האדם אינם יכולים להחשות. וכשאנשים התלוננו על מצוקת השקיות בחנות, הגיבה ברדיו פעילה ירוקה: "שיסחבו את הקניות בידיים".

האסטרטגיה השנייה שלהם היא עמעום החירות. במהלכים פילוסופיים לולייניים נעקרה החירות ממובנה הפשוט – להשתדל לא להתערב בחייהם של אחרים – והפכה לערך ערטילאי, המתקיים במרחב עמום של יחסי כוחות וזיקות מעמדיות. בחודש אלול יזם אדם פרטי אירוע שירה במימון פרטי בכיכר רבין, לקראת ימי הדין. לינץ'-אינטרנט תוקפני אילץ אותו לבטל את האירוע, כי לא נכללו בו נשים זמרות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, מיהרה לעזוב את כל עיסוקיה ולשלוח מכתב לעיריית תל אביב, ובו דרשה לאסור על קיומם של אירועים כאלו בעתיד, בגלל "הדרת נשים".

הנאורים פגעו כאן באופן ישיר ובוטה בחירותם של אנשים דתיים פרטיים לשמוע את הזמרים שהם רוצים לשמוע, וכל זה בשם הגנה על איזו חירות מופשטת של "הנשים" כמעמד מדוכא-כביכול. אם אתם רוצים, נאורים, תתכנסו למחרת למופע מחאה שיופיעו בו רק נשים. מי נתן לכם את הזכות למנוע מאחרים להביא לכיכר את הזמרים האהובים עליהם?

שיא אבסורדי של הגישה הזו ראינו כאשר סטודנטיות דתיות בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ביקשו להציב לעצמן מחיצה במסיבת הפקולטה, כדי שיוכלו לרקוד בנוחות מאחוריה. המרצים הנאורים בפקולטה התנגדו בטענה שזו תהיה "הדרת נשים". הסטודנטים הממושמעים צייתו, ואסרו על הסטודנטיות להציב לעצמן את המחיצה המבוקשת. המדירות כאן הן גם המוּדרות, והנאורים יודעים יותר טוב מהן מה טוב להן. המחשבה הנאורה אכן חורקת כאן מרוב מאמץ לא להתפוצץ, ונאלצת לגייס לעזרה את ההנחה המרקסיסטית של "תודעה כוזבת": הדתיות לא יודעות מה החופש האמיתי שלהן, כי שטפו להן את המוח. רק אנחנו יודעים מה טוב בשבילן, ולכן בשם החירות נאסור עליהן לרקוד באופן שהן רוצות. כי אנחנו ליברלים.

מעמעום החירות מתפתחת באופן טבעי האסטרטגיה השלישית, והיא התעלמות גמורה משאלת החירות בתחום הכלכלי והחינוכי. השיח הנאור בישראל הצליח לייצר כאן נקודה עיוורת. בישראל אתה לא יכול לפתוח רפת או לול תרנגולות בלי אישור ממועצת החלב וממועצת הלול, אבל ההגבלה השערורייתית הזאת כלל אינה נשפטת במושגים של חופש. שלא לדבר על כך שהורים לא יכולים לבחור באיזה בית ספר יסודי ילמדו הילדים שלהם. חכמינו קראו לתחרות חופשית בתחום החינוך, ולימדונו: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כב, א). אבל בישראל של היום איש אינו מדבר על המחיר שגובה הרגולציה הממשלתית מהחירות שלנו.

ההנחה‭ ‬הליברלית‭ ‬שעובּר‭ ‬אינו‭ ‬בן‭ ‬אדם‭ ‬היא‭ ‬השאלה‭ ‬השנויה‭ ‬במחלוקת‭. ‬מפגינים‭ ‬פולנים‭ ‬נגד‭ ‬החוק‭ ‬האוסר‭ ‬הפלות‭ ‬במדינה‭, ‬אוקטובר‭ ‬2016 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי‭,

ההנחה‭ ‬הליברלית‭ ‬שעובּר‭ ‬אינו‭ ‬בן‭ ‬אדם‭ ‬היא‭ ‬השאלה‭ ‬השנויה‭ ‬במחלוקת‭. ‬מפגינים‭ ‬פולנים‭ ‬נגד‭ ‬החוק‭ ‬האוסר‭ ‬הפלות‭ ‬במדינה‭, ‬אוקטובר‭ ‬2016
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי‭,

דילוג על הטיעון

האסטרטגיה הנאורה הרביעית היא דילוג על שורות בטיעון. אני עצמי ניסיתי את הגישה הזו, בלי הצלחה, בבחינת הבגרות במתמטיקה. במבחן נדרשתי להוכיח משפט בהנדסה אנליטית, ומעשה שטן – לא הצלחתי, והזמן הלך ואזל. בלית בררה כתבתי את כל המשוואות שהצלחתי להפיק, והוספתי: מכאן נובע בבירור ש… – וקיוויתי שהבוחן לא ישים לב שדילגתי על שלוש שורות, שהיו אמורות להסביר למה זה נובע בבירור. לדאבוני, הוא שם לב.

הפילוסוף מייקל סנדל הדגים זאת בטיעון הנאור הרווח בנוגע להפלות. הנאורים טוענים שבלי לנקוט עמדה בוויכוח הדתי בנוגע להפלה ולמעמד העובָּר, צריך להיות חופש מוחלט להפיל, בגלל "זכות האישה על גופה". אך הטיעון הזה עצמו, אמר סנדל, מבליע את ההנחה שעובּר אינו בן אדם, אלא חלק מגופה של אמו. והרי זו בדיוק השאלה השנויה במחלוקת.

באותה דרך, המאבק למען נישואין חד-מיניים מוצג כמאבק למען החירות וזכות הבחירה, בעוד למעשה מדובר במאבק לשינוי מהותו של מוסד הנישואין. הומוסקסואלים ולסביות טוענים: לכל אחד יש הזכות להינשא. אבל למעשה הם דורשים זכות אחרת לגמרי: את הזכות לשנות את הגדרת מוסד הנישואין. חִשבו על הומיאופת התובע מהמדינה לכנות אותו "דוקטור לרפואה". בלי להיכנס לוויכוח האם הומיאופתיה עדיפה על רפואה קונבנציונלית, התואר "דוקטור לרפואה" מיוחד מימים ימימה לשנייה ולא לראשונה. תחיה כרצונך, אבל אין לך זכות לכפות עלינו להחליף את תוכנו של תואר כה ותיק.

הנישואין הם כנראה המוסד הנושן ביותר של הציוויליזציה האנושית. המוסד הזה עבר שינויים וגלגולים במהלך הדורות. אך כבר בפרשת בראשית הציבה התורה את האידיאל שאליו שאף מוסד הנישואין מראשיתו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). המשפחה היהודית הלכה והתקרבה לאידיאל המונוגמי הזוגי של התורה, עד שלפני כאלף שנה השיגה אותו בשלמות.

אך גם בימי קדם, בכל חברה אנושית, "נישואין" כללו תמיד ברית בין גבר לאישה. חז"ל ציינו שאף הגויים הרחוקים מדרכי התורה נמנעים לפחות מחתונה חד-מינית (חולין צב). ואכן, גם בחברות שעודדו יחסים גופניים בין גברים, כמו ביוון העתיקה, לא העלו על הדעת חתונה של שני גברים. ברומא, שגם אזרחיה הכירו יחסים גופניים כאלו, רק הקיסר המטורף נירון התחתן עם גבר בטקס חגיגי. אזרחי רומא הנחרדים אמרו אז שחבל שאביו של הקיסר לא הסתפק בנישואים כאלו, כי אז נירון עצמו לא היה נולד.

ההלכה אסרה נישואין חד-מיניים, וחז"ל ראו בזה "מעשה ארץ מצרים" שנאסר בתורה (ויקרא יח; ספרא שם). אך דומני שעיקר הבעייתיות בנישואין חד-מיניים, מן הזווית היהודית, אינו בהלכה הצרופה, אלא בהשלכה החברתית-קהילתית של נישואין כאלו. השאלה העומדת על הפרק אינה כלל שאלה של חירות הפרט, אלא השאלה הערכית-מטפיזית של מהות הנישואין. על השאלה הזו מנסים הנאורים לדלג.

דוגמה נוספת נמצא במאבק הנאור למען זכויות הטרנסג'נדרים. באוניברסיטת תל אביב הושק לאחרונה בקול רעש גדול תא שירותים לא-מגדרי, כדי להקל על הטרנסים. בארה"ב כבר קשה למצוא בקולג'ים רבים תאי שירותים שיש בהם הפרדה בין נשים לגברים; הכול למען המיעוט הזעיר שמתעקש לא להגדיר את זהותו המינית והמגדרית במונחים הבינאריים גבר/אישה.

המהלך הזה מגיע לכדי כפייה של ממש. בשנת 2015 הורה משרד המשפטים האמריקני לבית ספר בווירג'יניה לאפשר לנערה גאווין גרים להשתמש בשירותי הבנים שבבית הספר, משום שהיא רואה עצמה כגבר. באותה שנה הורה משרד החינוך האמריקני לבית ספר בשיקגו לאפשר לנער הרואה עצמו כאישה להתקלח ולהחליף בגדים בחדר ההלבשה המיועד לבנות. תלמידות בית ספר תיכון במיזורי ערכו הפגנת מחאה נזעמת, לאחר שבית הספר אישר לתלמיד בן 17 להשתמש בשירותי הבנות, משום שהוא רואה עצמו כבת.

כל זה, כמובן, בשם החופש. אלא שהנאורים אינם טורחים לספר לנו שהם שוב דילגו על כמה שורות בטיעון. הטיעון הזה נשען על הנחה סמויה, שהיא קשה מאוד להצדקה: מין ומגדר הם עניין הנתון לבחירה. אם אבוא לקרן הפנסיה שלי ואומר שאני מגדיר עצמי כבן שבעים, דומני שלא אתקבל ברוח טובה. הטיעון שלגבר יש הזכות להגדיר עצמו כאישה כומס בתוכו את ההנחה שאין כאן עובדה ביולוגית חד-משמעית, בדומה לגיל, אלא קרנבל של זהויות. רק אחרי שמאמצים את ההנחה הזו אפשר לדבר על החופש של כל אדם לבחור בזהות המגדרית שמוצאת חן בעיניו. בתי המשפט האמריקנים והרשויות בארה"ב כופים את ההנחה המשונה הזו על התלמידות המתוסכלות, וכל זה בשם הנאורות.

תא‭ ‬השירותים‭ ‬הלא–מגדרי‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב צילום: ‬יעל‭ ‬יוסף

תא‭ ‬השירותים‭ ‬הלא–מגדרי‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב
צילום: ‬יעל‭ ‬יוסף

שופט וגם שחקן

האסטרטגיה החמישית של הכפייה הנאורה היא חילופי תפקידים: משופט לשחקן, וחוזר חלילה. הנאורים מציגים את עמדתם כלא-עמדה, ככללי משחק אובייקטיביים שכל אחד אמור להסכים להם. הם לא חלק מהמשחק; הם השופט. ואז, כשהמצלמות לא שמות לב, השופט נותן בעיטה קטנה בכדור, ותמיד אל השער שלך.

קחו לדוגמה את חופש הביטוי. סגן הרמטכ"ל קרא לקציני צה"ל להיות אמיצים ולהביע את דעותיהם ללא מורא. העיתונות הנאורה היללה אותו כגואל ומושיע, משיח חופש הדיבור. כמה שבועות אחר כך אותה עיתונות עצמה שחטה את המועמד לרבצ"ר, הרב אייל קרים, בגלל שהעז – לפני חמש עשרה שנה – לומר את דעותיו הלא-נאורות.

"טוב", אומרים לי חבריי הנאורים, "הדמוקרטיה צריכה להגן על עצמה". זהו בדיוק כלל שמתחזה לחוקי-משחק ניטרליים, אבל בכל הזדמנות יורד למגרש ובועט בכדור.

דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה מפני אנשים המטיפים לדיקטטורה, לא מפני אנשים המנסחים טיעון תרבותי ורוחני שמעצבן כמה אנשי שמאל. עקרון הדמוקרטיה המתגוננת תקף רק כל עוד ניסוחו הוא מינימליסטי, כל עוד הוא משמש רק כדי לבלום תנועות הזוממות להחריב את המשטר. אך הנאורים עושים כאן מהלך ערמומי: אחרי שניסחו את העיקרון הזה, על הדמוקרטיה המתגוננת, הם מרחיבים את הגדרת הדמוקרטיה עד לבלי הכר. לתוך הסל הזה הם למעשה דוחסים את כל השקפת העולם שלהם. הכלל הזה מנוסח על ידי שופט ומיושם על ידי שחקן. התוצאה היא שכל מי מעז להעלות טיעון לא-נאור מוצג כמי שחורג מכללי המשחק, וממילא כמי שאפשר לסתום את פיו.

עד שבנקודת זמן מסוימת, נמאס ליתר השחקנים לסבול את השחקן המתחזה לשופט המתחזה לשחקן. נמאס להם שכל גול שהם חוטפים הוא שמחה וששון, וכל גול שהם מבקיעים הוא סכנה לדמוקרטיה. נמאס להם שאנשים הנושאים את דגל החופש משתמשים במוט שלו בעיקר כדי לסתום להם את הפה. ואז הלא נאורים מגיעים למסקנה שהם פשוט צריכים לרדת מהמגרש הזה, ולהפסיק לחשוב ולדבר לפי הכללים שהנאורים מכתיבים להם. והם מגלים שזה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 בינואר 2017,ב-גיליון שמות תשע"ז - 1015. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. מצויין! יישר כח גדול לרב נבון שתמיד משתדל להביא את בקול הצלול ולזעוק "המלך עירום" כלפי הליברלים המתחזים

    אגב כך אם יש מה שמשמח אותי [ורבים אחרים] בבחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב זה שהוא סוף סוף מרגיע את הליברלים בעיני עצמם ואת הדיקטטורה של הפי.סי ומחזיר את השפיות לשיח הציבורי העולמי שנשנק מהחנק של הפי סי

    אם אובמה למשל לא היה מסוגל לקרוא לילד בשמו ולדבר נגד הטרור של דאע"ש כטרור של האיסלאם הקיצוני [אלא רק נגד "הטרור" באופן מופשט כאילו מדובר היה באנשים אקראיים שהכריזו מלחמה על העולם] מטעמי פי.סי ו"פוליטיקת הזהויות" ועוד כל מיני מרעין בישין פוסט מודרניסטיים אז הרי שטראמפ מדבר בגלוי נגד הטרור של האיסלאם הקיצוני

    מומלץ בנוסף לדבריו הנכוחים של הרב חיים לקרוא את ספרו של יעקב טלמון "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית" שמסביר היטב את התופעה של הליברלים דה לה שמאטע

  2. קצת לא לעניין שאתה מתחיל ואומר שהבעיה בנישואין חד מיניים זה שהליברלים מנסים להגדיר מחדש את מוסד הנישואין (=בעייה של הגדרה סמנטית), אבל אז אתה מפליג לכמה פסקות שמראות למה עצם האיחוד החד מיני, שיהיה שמו באשר יהיה, הוא אסור ומגונה על פי ההלכה היהודית (=בעייה מהותית).

    אם מה שמפריע לך זה עצם האיחוד, אז זה לא יהיה משנה אפילו אם הם לא יתעקשו על להגדיר את זה כ-"נישואין" אלא רק יקראו לזה "איחוד אזרחי" או "שותפות" כמו שהעניין מוגדר במדינות מסוימות בחו"ל. ואם כך, אז מה שמפריע לך זה בכלל לא רצונם להגדיר מחדש את מוסד הנישואין ולהשתמש בטיעון הזה זה סתם להשתמש במסכה.

    מה עוד שאם אתה טוען לליברטריאניזם, אין לך יותר מידי מה לומר על האיחוד בינייהם אם הם לא מנסים להגדיר מחדש את מוסד הנישואין. ברגע שהם לא מנסים להגדיר מחדש את מוסד הנישואין, האיחוד בינייהם נופל תחת ההגדרה של משהו שבחירותם לעשות (כי הוא כולל רק אותם ולא אותך), ושעל כן אין לך זכות להתערב בו.

    חוץ מזה, מאמר מעולה שמונה את חוליה של "הליברליות" המודרנית. 🙂

  3. כתבה מעניינת, ואכן יש מוזכרות בה תופעות שניתן למצוא בחברה הישראלית והעולמית.
    עם זאת, למקרא הדברים לא יכולתי להמנע מלחשוב על הפרוטוקולים של זקני ציון. "הם", כלומר הנאורים, מגבשים אסטרטגיות נכלוליות ונבזיות כדי לכפות עלינו את עמדתם. כפי שקורה בדרך כלל, המציאות קצת יותר מורכבת.
    בעיני הכתבה נופלת בכשל לוגי הקרוי "איש הקש". לצורך הגחכת טיעון ממציאים טוען דמיוני ("הנאורים") ומייחסים לו עמדות שאותן קל לתקוף. איזו "כפיה" יש כשבשלטון אוחזים אנשים שאינם בדיוק מעוז "הנאורות" עליה מתלונן הכותב? הדבר דומה לטיעונים החלולים בדבר ה"כפיה הדתית" בעת שלטון חילוני.
    מטיבה של חברה אנושית שיש בה קונפליקטים, ומטיבה של חברה אנושית שהיא משתנה.
    באשר לקונפליקטים – יש בחברה הדמוקרטית המודרנית מספר ערכים מרכזיים, בהם ערכי השיוויון והחירות שהזכיר הדובר. יישום העקרונות האלה בחיי היום יום אינו חף מלבטים וויכוחים. כך, למשל, האם הפרדה היא בהכרח אפליה פסולה (קרי – פגיעה בעקרון השויון) הוא ויכוח ארוך שנים. האם הפרדה בין שחורים ללבנים באוטובוס היא אפליה פסולה? האם הפרדה בין גברים לנשים ראויה מחשבה נוספת? שאלות לגיטימיות שראוי לדון בהן. הדיונים האלה נערכים גם בקרב הוגים מודרניים בפקולטות השונות בעולם ואני בספק אם יהיה שם מישהו שיטען שהוא מקור הצדק ואין בלתו. יש, עם זאת, טיעונים שקשה לקבל גם בדיון פתוח.
    לא ניתן לקבל, למשל, הסתה נגד ציבור שלם רק בגלל זהותו. יותר מכך – לא סביר שאדם הנושא תפקיד ציבורי ומקבל שכר ממשלמי המסים יתבטא באופן כזה. אין לקבל אמירות של אנשי שמאל המייחסים לכל המתיישבים ביהודה ושומרון את הרצח בדומא, כמו שאין לקבל השמצה של מחנך מהימין המדיר אנשים על סמך נטייתם המינית.
    נראה שבכתבה יש גם טיעון חזק נגד שינוי. האם תקנות רבינו גרשום בדבר איסור פוליגמיה לא היה "נאורות" לשעתן? האם אין הכתבה נופלת בעצמה באסטרטגיית "דילוג על טיעון" בהנחה שהנורמות שקיימות אלף שנים (בחברות מסויימות), הן האידיאל אליו צריך לשאוף? למה בעצם?
    בעיני, הסכנה הגדולה במאמר היא בסיפא שלו. מכיוון שהנאורים מאמצים כללי משחק בלתי הוגנים, בואו נשבור את הכלים. אין תחליף לדיון ענייני שמשאיר את השער פתוח בפני מגוון של דעות. כדי שנוכל קיים דיון כזה, חשוב לשמור על מספר כללים בסיסיים, שבלעדיהם לא נוכל להתקיים כחברה. קל מאוד לקחת דוגמאות קיצון ולייחס אותם לציבור שלם ואז להגיע למסקנה ש"אין עם מי לדבר ולכן בואו נשבור את הכלים". בעיני זה מדרון חלקלק ומסוכן.

  1. פינגבק: הכפייה הנאורה – עמותת כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: