גילוי מאוחר | מורדי מילר

מכתבי שטפן צוויג שהתפרסמו לאחרונה חושפים כי בניגוד לעמדה המקובלת הרואה בו יהודי מתבולל, היה הסופר היהודי–אוסטרי, הזוכה לאחרונה לעדנה, בעל זיקה ליהדות ולציונות

"לעתים נדירות חשתי בלב שלם אמון גדול כל כך באדם צעיר, כמו שאני חש אליך", כתב שטפן צוויג למעריץ צעיר בשם הנס רוזנקרנץ. "בטוחני שלא יעבור זמן רב עד שאשוב ואפגוש את שמך, הפעם בצורה מבוססת ומשפיעה יותר". סביר להניח שאפילו בדמיונו הפרוע ביותר לא ציפה רוזנקרנץ בן ה–16 למענה כה לבבי מצוויג, מגדולי הסופרים בדורו.

צוויג (1942-1881), סופר אוסטרי–יהודי ובן למשפחה אמידה בווינה, התבלט ככותב מבטיח כבר מגיל צעיר. הוא הרבה בנסיעות, עסק בתרגום ובכתיבת נובלות וביוגרפיות, ואף עבד כעיתונאי בעיתון המוביל נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה. צוויג נודע כהומניסט, אוניברסליסט ובעל שאיפות לאיחוד תרבותי–רוחני של אירופה. לאחר עליית הנאצים הפך צוויג לבלתי רצוי בארץ שכה אהב, ספריו הוחרמו ונשרפו, והוא, תלוש וסחוף, נדד ללונדון, ארה"ב, ארגנטינה ולבסוף ברזיל. ב–22 בפברואר 1942, שבור ורצוץ במקום גלותו, שם קץ לחייו יחד עם אשתו השנייה לוטה אלטמן.

במכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו כתב צוויג: "לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת", וכיוון ש"כוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית… מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה… אני מברך את כל ידידיי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך".

שאלת זיקתו של צוויג ליהדות ולציונות זכתה להתייחסויות רבות ומנוגדות, שכן מחד גיסא לא נמנע מכתיבה על יהדות ולא הסתיר את הערכתו לתיאודור הרצל ואת קשריו עמו, אך מאידך גיסא נמנע מלהצטרף לתנועה הציונית, ונטייתו לפציפיזם ולאוניברסליזם הביאה רבים להציגו כמתבולל. מכתביו לרוזנקרנץ מהווים הזדמנות פז לשוב ולבחון את יחסו של צוויג ליהדות ולציונות.

 ‭"‬אם‭ ‬יהדות‭ ‬היא‭ ‬טרגדיה‭, ‬הבה‭ ‬נחיה‭ ‬אותה‭". ‬סטפן‭ ‬צוויג‭ ‬ואשתו‭ ‬פרדריקה‭ ‬וינרטרנינץ‭, ‬ליד‭ ‬ביתם‭ ‬בזלצבורג‭, ‬1922 צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס


‭"‬אם‭ ‬יהדות‭ ‬היא‭ ‬טרגדיה‭, ‬הבה‭ ‬נחיה‭ ‬אותה‭". ‬סטפן‭ ‬צוויג‭ ‬ואשתו‭ ‬פרדריקה‭ ‬וינרטרנינץ‭, ‬ליד‭ ‬ביתם‭ ‬בזלצבורג‭, ‬1922
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

מכתבים למעריץ צעיר

ההתכתבות בין צוויג לרוזנקרנץ החלה באביב 1921, נמשכה 12 שנים והניבה 26 מכתבים ושש גלויות מאת צוויג. בשנת 1929 נחלה הוצאת הספרים הברלינאית שהקים רוזנקרנץ בעידודו ובתמיכתו הכספית של צוויג כישלון. רוזנקרנץ נישא לגרושה צעירה בשם לילי היימן, ובשנת 1933 עזב עִמה ועם בִּתה הקטנה חנה לישראל. במלחמת העולם השנייה שירת כקצין הבריגדה היהודית באיטליה, ולקה במחלת ריאות שממנה לא התאושש כל ימיו. בתום המלחמה התגרש אך שמר על קשר עם חנה יעקבסון, בתו החורגת.

רוזנקרנץ שינה את שמו לחי עטרון וכתב ב"פלסטין פוסט" (שהפך ל"ג'רוזלם פוסט") וכנראה גם ב"הארץ". בשנת 1956, מסיבות שאינן ידועות לנו, שם קץ לחייו. המכתבים והגלויות עברו לידי חנה, וזו שמרה עליהם מכל משמר. למעט הצצה נדירה במכתבים, שלה זכה פרופ' מרק גלבר מאוניברסיטת בן–גוריון בראשית שנות ה–80, נותרו המכתבים עלומים ומעולם לא תורגמו או פורסמו לציבור הרחב.

עד לקיץ האחרון. בשעה שהסדירה חנה יעקבסון, תושבת בת–ים בת 92, את צוואתה – התברר לעורכת דינה כי ברשותה מכתבים וגלויות שהיא מייעדת כתרומה לספרייה הלאומית. עורכת הדין תהתה מדוע לחכות עד המוות, ויעקבסון שוכנעה לתרום לאלתר את המכתבים. לאחרונה התכנסו עשרות אוהביו ומוקיריו של שטפן צוויג בספרייה הלאומית לחגוג את חשיפת המכתבים. "המכתב האחרון של שטפן צוויג שהתקבל בספרייה הלאומית היה מכתב ההתאבדות שלו שהתקבל לפני עשרים שנים", פתח את הכנס דוד בלומברג, יו"ר דירקטריון הספרייה הלאומית. "כעת נסגר מעגל".

ד"ר שטפן ליט, גבה קומה בעל מבטא גרמני, התהלך בין הבאים והוא קורן כחתן בחופתו. ליט, האחראי על אוסף צוויג בארכיון הספרייה הלאומית, הטעים כי "העובדה שצוויג מצא זמן לענות לרוזנקרנץ הצעיר בכזו אריכות ועוד בכתב יד היא בהחלט עניין חריג". רמז לסיבת התלהבותו של צוויג ניתן אולי למצוא במכתבו השלישי לרוזנקרנץ: "אולי הייתי אני עצמי כך פעם, ואם יש בי דבר מה טוב כי אז מקורו רק בכך שמעולם לא הייתי יהיר. התנשאות משמעה התעקמות: מוטב להיות זמן רב חסר ביטחון מאשר חסר סבלנות". צוויג, אם כן, נזהר מהתנשאות. בספרו האוטוביוגרפי "העולם של אתמול" תיאר בהשתאות את ענוותנותו המופלגת של הפסל הידוע אוגוסט רודן, וכתב כי למד מרודן ש"לעולם הגדולים הם גם גדולי הלב". כנראה משום כך לא נמנע מלהתכתב באריכות עם רוזנקרנץ הצעיר.

יחסו המחבק של צוויג לרוזנקרנץ הצעיר מזכיר את היחס שלו זכה צוויג עצמו מאחד הכותבים הגדולים של דורו: תיאודור הרצל. ב"העולם של אתמול" מתאר צוויג כיצד בהיותו בן 19 הגיש להרצל, ברטט ובזיע, טיוטת סיפור שכתב. להפתעת הנער צוויג קרא הרצל את הטיוטה כולה בו במקום וכשסיים –

אסף את כתב היד וקיפלו בתנועות איטיות, נתן אותו במעטפה, עדיין בלי לשאת עיניו, ורשם עליה משהו בעיפרון. רק עתה, לאחר שהחזיק אותי על ידי הפעולות המסתוריות במתח מספיק, נשא את המבט הכהה, הכבד, אליי ואמר בחגיגיות מכוונת, איטית: "שמח אני לומר לך כי עבודתך היפה נתקבלה לפלייטון של נויה פראייה פרסה. הדבר היה כאילו הצמיד נפוליאון בשדה הקרב את צלב האבירות של לגיון הכבוד לחזהו של סמל צעירבשנתי ה–19 הועליתי בן לילה לעמדת כבוד.

יתכן שזכר המעשה בהרצל בא לפניו בעת קריאת שיריו וסיפוריו של רוזנקרנץ, והביאו לידי תמיכה בנער וטיפוחו.

לאהוב גם את הטרגדיה

נעימת המכתבים ואריכותם מתגמדות נוכח התוכן עצמו: שלושת המכתבים הראשונים, הכתובים כתב יד, מגוללים את רעיונותיו של צוויג על אודות יהדות בסביבה אנטישמית, תפקיד היהודים ועלייה לארץ. בהתייחסו ליהדות בת זמנו כתב צוויג כי "ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת כמקור של כוח יצרני מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים", אך בהסתייגות, יש יאמרו נבואית, הוסיף כי "ייתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה, ייתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית".

באותו מכתב הזהיר צוויג את רוזנקרנץ מפני גאווה יהודית, כמו גם מפני בושה ביהדותו. "מה שאיני מסכים לו הוא שעל היחיד לראות בפריחה הזאת, בשמחה הזאת, בהישג הקולקטיבי הזה, מקור לגאווה, שעליו להתגאות ביהדות שלו ולהתפאר בה… גם אין לחוש את עצמנו כנחותים, לסבול מן היהדות כמו מאשמה, ממחלה תורשתית". חלף זאת, לתפיסת צוויג "עלינו לאהוב את גורלנו… גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו – אם נדחה אותם מעלינו, שוב לא נהיה אנו עצמנו… אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם יהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה: היא עומדת מול העולם כגדולה בטרגדיות של המשורר הדגול אלוהים ואיני רואה שום בושה בכך ש(כרגע) אנחנו שחקניה, דמויותיה הארעיות" (ההדגשות במקור, כאן וביתר הציטוטים).

עוד בהתייחס ליהדות, מעניין לציין את המלצת צוויג לרוזנקרנץ לתור בעולם על מנת לזכות בפרספקטיבה רחבה יותר על מצבם של היהודים. לדבריו שהות בארצות שבהן בעיות היהודים אינן נידונות, בכוחה לאפשר גיבוש עמדה מעמיקה בנושא היהודים והיהדות. הד לדברים ניתן למצוא ב"העולם של אתמול", שם כתב צוויג על הרצל כי העיד על עצמו ש"כל מה שאני יודע למדתי בחוץ לארץ. רק שם אדם מתרגל לחשוב לטווח ארוך. משוכנע אני שלא הייתי אוזר עוז להעלות כאן את התפיסה הראשונה שלי".

במכתבו השני לרוזנקרנץ מונה צוויג שתי סיבות עיקריות להסתייגותו מהציונות: הראשונה, אופיו הטוטלי של צוויג. "אמרתי לו (להרצל, מ"מ) שאיני יכול לעשות דבר כלשהו אלא בשלמות… האמנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא". השנייה, סלידתו מפוליטיקה ומחוסר נימוס. כשכתב על אראסמוס מרוטרדם כי "עדינותו הפנימית מואסת בכל צורה של חוסר תרבות", תיאר צוויג גם את עצמו. ב"העולם של אתמול" כתב כי "העדר הנימוס… של חברי המפלגה ביחס להרצל" מנע אותו מהצטרפות לציונות, ובמכתבים שלפנינו כתב על הרעיון הציוני "כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור", אך זאת "כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה וסוציולוגיה".

נוכח הבעת רצונו של רוזנקרנץ לעלות ארצה סיפר לו צוויג על בנו של חבר שעלה לארץ ונפטר ממלריה. האב הפך ל"שבר כלי" ומאז, כך מעיד על עצמו צוויג, אינו מייעץ לאיש לעלות. אם בכל זאת יחליט רוזנקרנץ לעלות ארצה, הציע לו צוויג שיעשה זאת מ"אהבת מרדכי" ולא מ"שנאת המן": "רק אם אתה מאמין, לא מתוך גועל מן העולם הגרמני הזה או מתוך טינה המחפשת מוצא בבריחה".

רחוק מהתבוללות

ערכם של המכתבים נעוץ, בין היתר, בשמשם עדות לזיקתו של צוויג ליהדות ולציונות, בייחוד על רקע תדמיתו של צוויג כיהודי מתבולל. אביגדור המאירי למשל, שתרגם את המחזה "ירמיהו" של צוויג, ראה במחזה יוצא מן הכלל שבא להעיד על הכלל. באחרית דבר ל"ירמיהו" כתב המאירי כי "שטפן צוויג היה מטיפוסו של היהודי האוסטרי המתבולל", וכי היה "סופר הנזהר מנושאים יהודיים כדי שלא יכירו חלילה את היהודי שבו". עמדה רכה יותר מייצג פרופ' יעקב גולומב שכתב כי צוויג היה "אדם שניסה באופן הירואי לחיות כ'ציפור דרור', כ'אירופי טוב' המתעלה על מפלגתיות צרת עין, לאומיות חונקת ודתיות מדכאת", ולצד זאת מי ש"אדישות להיסטוריה הכאובה של עמו הייתה רחוקה ממנו והלאה".

עמדה דומה לשל גולומב, אך נחרצת הימנה, מייצג כיום פרופ' גלבר שמזה שנים רבות מנסה לשכנע כי לצד היותו הומניסט ואוניברסליסט, היה צוויג גם בעל זהות יהודית עמוקה. מבחינתו חשיפת המכתבים היא רק אבן דרך נוספת לחשיפת זהותו היהודית של צוויג וזיקתו לציונות. "זו טעות רצינית לדבר על צוויג והתבוללות במשפט אחד", פתח גלבר את נאומו בכנס לציון חשיפת המכתבים. בהמשך דבריו בכנס, ולאחר מכן בשיחה עמו, מנה גלבר דוגמאות רבות כאסמכתא לדבריו, חלקן היוו חידוש אפילו עבור חובבי צוויג המושבעים בקהל.

הנה דוגמאות אחדות: בנובמבר 1901 הופיעה מודעה בעיתון הציוני "די וועלט" (העולם) ובה הודיע מרטין בובר על ערב תרבות בהשתתפות שטפן צוויג; בטקס הקמת האוניברסיטה העברית בהר הצופים הוקראו דברי ברכה מאת צוויג; בספטמבר 1941, חודשים ספורים לפני שהתאבד, ביקש מהמו"ל היהודי שלו שיתלווה אליו ביום הכיפורים לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי", דבר שאליבא דגלבר נעשה משום שצוויג "רצה להיות עם יהודים בזמן קשה ומורכב כל כך". נוסף על כך, צוויג כתב לא מעט על נושאים יהודיים: מחזה על רחל אמנו, המחזה האנטי–מלחמתי "ירמיהו", "המנורה הגנוזה" שיש מי שרואים בו טקסט ציוני.

גלבר אף גילה לבאי הכנס כי מצא בעיזבון של צוויג בלונדון תחילתה של נובלה המתרחשת בבוקר שלמחרת "ליל הבדולח". לטענת גלבר, צוויג אף ביקש מהמו"ל שלו בברזיל להיקבר בבית קברות יהודי, בקשה שלא מולאה בשל השתלטות גורמי המדינה הרשמיים על קבורתו. עם זאת, על מצבתו חקוק שמו ביידיש ובאותיות עברית ("סטעפאן צווייג. נפטר ו אדר ה'תשב"). בשיחה עמו גילה גלבר את אוזני כי לצוויג שם יהודי, ומעט מאוד יודעים על כך: שמואל.

עצם קיומו של כנס העוסק בצוויג ובאותה נשימה גם ביהדות ובציונות מעיד על השינוי שחל בתדמית הציבורית בנוגע לצוויג. בעבר, מתאר גלבר, ארגון כנס דומה לא היה מתקבל בעין יפה. אפילו לפני שנתיים, כשארגן גלבר כנס בנושא "צוויג והיהדות" בזלצבורג, עיר הולדתו של הסופר, התעוררה נגדו תרעומת. "אנשים רואים את צוויג כהומניסט, פצפיסט ומתבולל. לא קל לשנות את התדמית הזו".

רנסנס גלובלי

דומה שלא ניתן היה למצוא עיתוי מוצלח יותר לחשיפת המכתבים של צוויג. בשנים האחרונות זוכה הסופר האוסטרי–יהודי לעדנה: "קלריסה" (מודן, 2016); "מנדל של הספרים" (תשע נשמות, 2016); "עיני האח הנצחי" (תשע נשמות, 2016); "היה זה הוא?" (זיקית, 2015); "הנערה מהדואר" (מודן, 2013) וכמובן "העולם של אתמול" (זמורה ביתן, 2012) הן רק חלק מיצירותיו של צוויג שזכו בשנים האחרונות בישראל להוצאה מחודשת, תרגום חדש ולעתים גם פרסום ראשון בעברית.

לדברי גלבר "יש כיום רנסנס גלובלי. במקומות מסוימים ובשפות מסוימות צוויג לא זקוק לרנסנס שכן מאז התאבדותו ספריו הודפסו ללא הפסקה, למשל בצרפת, ברזיל, סין ורוסיה. הרנסנס כיום מתרחש במרכז אירופה, ארה"ב, אנגליה וישראל". ליט מעלה השערה כי ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בעניין טכני לחלוטין. "לפני ארבע שנים, במלאת שבעים שנה למותו של צוויג, פגו זכויות היוצרים ומי שרוצה יכול להדפיס את יצירותיו בלי לשלם תמלוגים". עם זאת גם הוא מודה שאין די בכך כדי להסביר את רנסנס צוויג שלו אנו עדים: "כנראה שיש משהו בכתיבה שלו שנעים לאנשים לקרוא".

את ה"משהו" הזה מזהה טלי קונס, שתרגמה אחדים מספריו של צוויג לעברית, בחלון שפותח צוויג לעולם שאיננו. "צוויג מייצר לקוראים נוסטלגיה לזיכרון שאין להם. אנשים בני הדור שלי לא חיו בתקופה של צוויג. 'העולם של אתמול' מעורר געגוע באמצעות הגעגוע של צוויג עצמו. היסוד האגדי–סיפורי, הפנטזיה, זה מה שמדבר ללבות האנשים". גם שאלת מקומו של החוק, גבולות פיזיים ומנטליים, מעסיקה לדברי קונס את הציבור. "מה שמעניין ביצירה של צוויג הוא המאבק שלו עם עצמו. מבחינת כתיבה ועלילה הוא כותב באופן מוכר ללא שבירת גבולות. באופן ברור הוא לא מוצא את עצמו. שוב ושוב הוא חוזר לנקודה הזו, להבין מה השתבש. הדמויות שלו מפסיקות להאמין באידיאלים, חל קרע מסוים ויכול להיות שזה מה שמעניין אנשים: מתי אנשים יוצרים הפרדה בינם ובין המדינה? מתי נוצרות מחיצות? מה זו מדינה? מה הם גבולות?"

*

נאמר כי אין נביא בעירו. ואכן, חרף הרנסנס העולמי, בזלצבורג, עיר הולדתו של צוויג, מתקשים לחלוק לו כבוד כראוי. בסיום דבריו בכנס פנה ד"ר קלמנס רנולדנר, מנכ"ל "מרכז שטפן צוויג" בזלצבורג, לקהל וסיפר בעצב כי "כיום ישנה רק סמטה קטנה על שמו של צוויג בזלצבורג. זו העיר שהייתה ביתו, העיר שממנה נאלץ לברוח ואשר שרפה את ספריו. אני ופיינגולד, ניצול אושוויץ בן 104, מנסים לשווא לשכנע את העירייה לקרוא רחוב, כיכר או גשר על שם צוויג. עד כה ללא הצלחה". לאחר השתהות קצרה הוסיף נרגש: "אם מישהו בחדר הזה יכול לעזור, אנא אִמרו לי!". ולמען הסר כל ספק הבהיר: "אין זו בדיחה! לחץ חיצוני יכול תמיד לעזור. תודה".

רוח קרירה קידמה את פניי ביציאתי את הכנס בספרייה הלאומית. הרהרתי בכך: מלבד הציבור שמתברך בחשיפת המכתבים ישנו אדם אחד נוסף שלו היה בחיים ודאי היה מרוצה מתרומת המכתבים לספרייה הלאומית. זהו צוויג עצמו. עם עליית הנאציזם, כשחש כי לא יאריך ימים בזלצבורג, פנה צוויג למסור את כתביו ואת כתבי היד הרבים שאסף. במכתב לד"ר שמואל הוגו ברגמן, מנהל הספרייה הלאומית דאז, הביע צוויג רצון להעביר כתבים רבים שלו, בעיקר מכתבים שקיבל מאנשי רוח מובילים בני זמנו, לספרייה. התנאי היה שבעשור הראשון לאחר מותו לא יפורסמו הכתבים. "זו תהיה תרומה חשובה לספרייתך, ספרייתנו", כתב צוויג.

"כשכתב 'ספרייתנו'", אומר ד"ר ליט, "צוויג הכיר בעובדה שזו ספרייה יהודית והרגיש חלק מזה, למרות שלא תמך בציונות באופן פעיל". גם גלבר מזכיר את "ספרייתנו" כביטוי יהודי–ציוני של צוויג: "זו הזדהות. זה דבר עמוק. זה מתבולל?! מתבולל אומר: אין לי קשר ליהדות! צוויג היה ציוני–תרבותי, כמו בובר".

מורדי מילר הוא סטודנט לפילוסופיה ויהדות במרכז האקדמי שלם ומנחה בעמותת גשר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017

Advertisements

פורסם ב-22 בינואר 2017,ב-גיליון שמות תשע"ז - 1015. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: