מה יש מתחת לשטיח? | שלום רוזנברג

 

עוד לפני פרויד ותנועת המוסר הכירה החסידות בבלתי מודע שבאדם, אלא שבניגוד אליהם היא הציגה אותו באור חיובי. בעקבות משנתו של הרב אהרון מרכוס

במפגשנו הקודם השתדלתי להסביר את גישתו של ר' ישראל סלנטר בהבנת חולשת ההגנה מהחטא. במרכזה של אותה חולשה עומדים היסודות הבלתי מודעים של האדם. כפי שראינו, אלו הם יסודות בלתי רציונליים ולפיכך הינם גורמים שליליים בהתנהגותו של האדם. רוצה אני כאן להביא בפניכם עמדה נגדית, שהתפתחה בקבלה ובעקבותיה בחסידות, והגיע לשיאה, לדעתי, במשנתו של הראי"ה קוק.

הראשון שהציג עמדה זו היה דמות מיוחדת במינה. לפני שנים רבות, כשבצעירותי ישבתי בגולה רחוקה, שבה ספרי המחקר היו מעטים, קניתי בעזרתו של בן משפחה כמה ספרים שפורסמו באותה תקופה. בין היתר זכיתי לקבל ספר אחד שממנו התרשמתי עמוקות: "החסידות" – תרגום עברי של ספר שכתב בגרמנית הרב אהרון מרכוס (1843–1916). הוקסמתי מדבריו. את דברי ההתלהבות שאז אמרתי כבר שכחתי, אבל בוויקיפדיה נשאר ביטוי משלי, זכר לאותן שנים שבהן שתיתי בצמא את דבריו: "הוא היה ממשיכו של ר' יהודה הלוי". היום הייתי מנסח זאת אחרת: אולי הוא "ירש ניצוצות רבים מר' יהודה הלוי".

קדם השכל

רבי אהרון מרכוס היה יהודי גרמני שגילה את החסידות, התאהב בה, התעמק בכתביה, ויצר קשרים עם כמה מאדמו"ריה. מצד שני הוא התעמק גם בהיסטוריה ובלשונות עתיקות. אני מתאר לי שחוקרי העולם האקדמי לא  יעריכו במיוחד את חידושיו ומחקריו, אך אני חוזר אליהם מדי פעם בפעם ונהנה מהם רבות. אגב, לא עם הכול חייבים אנו להסכים. לא מיותר להוסיף שמרכוס היה ציוני ועמד בקשר עם הרצל, וניסה לחבר בינו לבין גדולי הצדיקים החסידיים. הוא גם שימש ציר בקונגרס הציוני הראשון ואף ישב בבימת הנשיאות. כיצד יכולתי שלא להתלהב ממי שנתן את מרצו ואת כוחותיו לשלושה עקרונות: חסידות, ציונות ומדע?

ומה עם תלמוד תורה, ישאלו המבקרים. אכן, גם לזה הוא הקדיש מאמצים. הוא פרסם ספר מכתב יד מופלא: "שאלות ותשובות מן השמים" שכתב אחד מבעלי התוספות, רבנו יעקב הלוי ממרויש, ואף הוסיף לו פירוש "קסת סופר". אגב, בשם זה הוא גם כתב פירוש למקרא ולמשנה. לדאבוננו שרדו ממנו רק שתי פרשיות (בראשית ונח) שתורגמו לעברית. כל היתר אבד בשואה. יחסו אל "שאלות ותשובות מן השמים" רומז לסיבה שקירבה אותו לחסידות: הממד המיסטי והפרא–פסיכולוגי שלה. הרב מרכוס התנגד לשיטות חסידיות מסוימות, הייתי מכנה אותן "קיומיות", ואותן הוא ביקר בספרו. אני הוקסמתי גם מחסידויות אלו, הוא כנראה לא! אגב, הביקורת שלו הושמטה בתרגום העברי, כפרק בצנזורה שאז הייתה בחיתוליה והלכה ונעשתה נפוצה יותר ויותר.

חייב אני להזכיר עוד אחד מספריו, שלא תורגם לעברית: "הפילוסופיה האינדוקטיבית של הרטמן בחסידות".  בספר זה עומד הרב מרכוס על מקומו המרכזי של הבלתי מודע בתורת הנפש של החסידות, זמן רב לפני הרטמן ופרויד. את פרויד אין אני צריך להציג. אדוארד הרטמן  (Eduard von Hartmann) היה הוגה דעות שניסה לבנות גישה שבה יש לבלתי מודע חשיבות עצומה. לאור ניסיונותיו, הציג הרב מרכוס מקורות שבהם פיתחה החסידות תורה של ידיעה בלתי מודעת המשפיעה על האדם. את זאת מצא הרב מרכוס בתורת חב"ד.

הלך בדרכו בתחום זה חוקר הקבלה הידוע גרשם שלום, שגם שלל כמה מהפירושים שעליהם ביסס הרב מרכוס את גישתו. שלום הראה ששיטה זאת קדמה לחב"ד, והייתה קיימת כבר בכתביו של המגיד ממזריטש. בטקסטים אלה למדנו את המונח ה"טכני" שבו השתמשו ההוגים החסידיים: "קדמת השכל" או "קדמות השכל". שתי המילים הללו, "קדמת" או "קדמות", פועלות כמו המילה "קדם", כאילו כתוב "קדם–שכלי". זאת האפשרות לקבל ידע מלמעלה, לגלות סודות או אמיתות שבשכלנו הרגיל לא הגענו אליהם. החסידות פיתחה זאת בהסתמכה על תורת הספירות הקבלית. הקדם–שכלי "מפרה" את אחת הספירות, את "חכמה".

מקור הידע האינטואטיבי

כעת, ארשה לעצמי להדגיש את ההבדל בין הבלתי מודע של תנועת המוסר לבלתי מודע של החסידות. בתנועת המוסר, הבלתי מודע – הכוחות הכהים –  הוא שלילי וחייבים להשליט עליו את הרציונליות. מנגד, בחסידות הבלתי מודע הוא חיובי, הוא המקור לידע חדש ולפעולות יצירתיות של האדם אשר נעשות בלי התערבותנו ומופיעות לפתע בתודעה.

מי צודק? כדי לענות לשאלה זאת מבקש אני לפנות למשנתו של הראי"ה קוק. אני מקווה שלא אטעה אם אומר ששתי הגישות נכונות. מתחת לשטיח, המסמל את התודעה, יש תמיד אבק. זו היא עמדה נוסח תורת המוסר, וכמובן פרויד. אכן, נוכל למצוא שם תמיד אבק, אך זהו אבק שטחי שבא לתוכנו מהחוץ. אם אחפור בתוכי אמצא מעיין של מים טהורים וזכים. תופעה זאת נכונה לא רק ליחידים, אלא גם לעמים ולדתות.

דא עקא, שכל זאת נכון לדף האחרון של העיתון שבו אנו נמצאים. אך אם נחזור לדף הראשון נראה דברים אחרים: לא כולם מצאו את המעיין, רבים הגיעו לאבק שהפך לבוץ טובעני. ולמרות זאת, אין אנו סבורים שהרוע הוא תוצאה של תכונה מולדת. הרוע הוא פעמים רבות תוצאה של תרבות, ופעמים רבות גם של הדת, שהזדהמו  וקידשו את תועבת הרצח לשמו. "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ–לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ… תועבות רבות".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017

Advertisements

פורסם ב-17 בינואר 2017,ב-גיליון ויחי תשע"ז - 1014, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: