טהרה מעצבת קהילה | ורד נעם

הלכות הטהרה של חוגים יהודיים שונים – מימי הפרושים בימי הבית השני ועד לדורות התנאים שלאחר החורבן – שימשו כגורם שעיצב זהות לעומתית. מסע אל ההלכה הקדומה

srvrutil_getimgטהרה וקהילה בעת העתיקה

מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה

יאיר פורסטנברג

מאגנס, 2016, 468 עמ'

"הנשים סיימו לאכול. הגיעה השעה לסלק את השולחנות, ואז לטאטא, ולבסוף לתת לכל אחת ואחת מים לידיים ומעט בושם". כך מתאר פילוליוס, מחזאי קומי שחי באתונה במאה החמישית לפני הספירה, את סיומה הטקסי של סעודה יוונית אופיינית. שאול ליברמן, חוקר התלמוד הגדול, שהיה בקי גם בעולם הקלסי, הצביע על הדמיון בין פרקטיקה זו לבין עמדתם של בית שמאי במחלוקתם עם בית הלל במשנה ברכות ח, ד: "בית שמי אומרים: מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים. ובית הלל אומ': נוטלים לידים ואחר כך מכבדין את הבית".

בספרו החדש, "טהרה וקהילה בעת העתיקה: מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה", מקדיש יאיר פורסטנברג פרק מרתק לתולדותיה של נטילת הידיים לסעודת חולין, נוהג חסר בסיס מקראי שייחד את הפרושים ועורר מחלוקת בימי הבית השני ובדור יבנה (משנה עדויות ה, ו; מרקוס ז 23–1; מתי טו 20–1). את שורשיו של מוסד נטילת הידיים לסעודה נועץ המחבר בנימוסי השולחן ההלניסטיים, המתוארים לגופם גם בפי חכמינו (תוספתא ברכות, ד, ח), ואף מוכיח את מקורם היווני של הביטויים התנאיים המקוריים והנבדלים נת"ן לידיים ונט"ל לידיים, המתארים וריאציות נבדלות של רחיצה.

על ההשוואה המוכרת של מנהגי סעודה תנאיים אל מנהגי הסעודה היווניים והרומיים בונה פורסטנברג נדבך חדש ומפתיע. הוא מגלה שעמדת בית שמאי ב"דברים שבין בית שמי ובית הלל בסעודה" (משנה, ברכות, ח, א–ד) מייצגת באופן עקבי את המנהג ההלניסטי המקובל כצורתו, ואילו עמדת בית הלל משבשת את סדרו, באופן שתואם שיקולים הלכתיים של טהרה. מסקנתו היא שבית שמאי הפרידו בין טהרת ידיים הלכתית לבין נימוסי שולחן "חילוניים", ולכן השאירו את האחרונים בעינם. בית הלל, לעומתם, בחרו "לגייר" את הטקס ההלניסטי: הם שינו את סדרו ועיצבו אותו מחדש, במגמה להעניק לנטילת הידיים הטקסית משמעות הלכתית של היטהרות.

נוהג‭ ‬שייחד‭ ‬את‭ ‬הפרושים‭ ‬ועורר‭ ‬מחלוקת‭ ‬בימי‭ ‬בית‭ ‬שני‭. ‬עמדת‭ ‬נטילת‭ ‬ידיים‭ ‬בכותל צילום‭: ‬ראלף‭ ‬רולטסצ‭'‬ק

נוהג‭ ‬שייחד‭ ‬את‭ ‬הפרושים‭ ‬ועורר‭ ‬מחלוקת‭ ‬בימי‭ ‬בית‭ ‬שני‭. ‬עמדת‭ ‬נטילת‭ ‬ידיים‭ ‬בכותל
צילום‭: ‬ראלף‭ ‬רולטסצ‭'‬ק

בין ההלכתי למוסרי

בהמשך מציע פורסטנברג פרשנות חדשה ומבריקה גם לפולמוס של ישו עם נטילת הידיים הפרושית, כפי שהוא מתואר בבשורות. על טענתו המפורסמת של ישו "כל הנכנס לתוך האדם מן החוץ אינו יכול לטמא אותו… היוצא מן האדם, זה מטמא את האדם" (מרקוס ז 17, 20) נשתברו קולמוסים רבים, ואילו פורסטנברג מציע לו לראשונה פרשנות חדשה, המבארת אותו לא רק ברובד הנמשל – עימות בין טומאה ריטואלית וטומאה מוסרית – כי אם גם ברובד המשל. משל זה, אליבא דפורסטנברג, אינו אלא טענה הלכתית אנטי–פרושית רווחת, שהייתה משותפת לחוגים יהודיים שונים. הללו כפרו בגזרת חכמים הקדומה (משנה זבים ה, יב) שמאכל טמא, בדרגת ראשון ושני לטומאה, מטמא את האדם האוכל אותו (טומאה קלה הפוסלת את התרומה) – עמדה המצריכה נטילת ידיים לצורך הרחקת טומאה מהמאכלים – ודבקו בעמדה המקראית שהטומאה לעולם שופעת כלפי חוץ מהאדם עצמו, ולא להפך.

על השקפה הלכתית שמרנית זו הרכיב ישו, כדרכו, נדבך של נמשל מוסרי–אידיאולוגי. כך חושף פורסטנברג, כאן וגם במקרה נוסף בבשורות, טכסיס רטורי המציב פולמוס הלכתי בן הזמן בתשתית תוכחה מוסרית. זיהוי הטענות שטענו חוגים יהודיים שונים כנגד ההלכה הפרושית וחידושיה מאפשר לו להבחין בייחוד ההלכתי הפרושי ולהמשיג את ההשקפה הדתית שכוננה אותו.

אלה הן שתי דוגמאות בלבד לדרכו רבת ההשראה של ספר זה במסעו אל שחזור ההלכה הקדומה בתחום הטהרות, ודווקא בחיי החולין, מחוץ לתחומי המקדש והקודש, ברוח הקביעה הנשקפת גם משם הספר, ש"טהרה מעצבת קהילה". המחבר רואה בהלכות טהרה של חוגים יהודיים שונים "שפה שבאמצעותה התעמתו תפיסות עולם שונות", "מערכת דקדוקית עשירה שבעזרתה הם ניסחו את תמונת עולמם זה כנגד זה" (עמ' 82). חלקו הראשון של הספר משחזר את ההקפדה על הטהרה הנשקפת מן ההלכה הפרושית אשר קדמה לחז"ל, בימי הבית השני, כמסד שעליו נבנו נדבכי הטהרה של דורות התנאים לאחר החורבן. חלקו השני של הספר מוקדש לגלגוליה ולעיצובה ההדרגתי המחודש של מסורת הלכתית זו ביד התנאים לדורותיהם, לאור השקפתם החברתית והדתית ובהשפעת נסיבות זמנם.

הגדרה מחודשת לטומאה

הדיון בהלכה הפרושית מניב תובנה כוללת רבת חשיבות. פורסטנברג מגיע למסקנה שמאפיין מובהק של ההלכה הפרושית הוא "גישה עקרונית של אי הבדלה בין טמא לטהור, שנהפכה לסימן ההיכר של הפרושים" (עמ' 121). שיטה זו תחמה את הטומאה באמצעות חלוקה מלאכותית של מאכלים, משקים וכלים ליחידות משנֶה, עד כדי הפרדה של כלי בין תוכו לאחוריו. כך אפשרו חכמים להכיל את הטומאה גם בתוך חיי יומיום של אכילת חולין בטהרה. עקבות של תפיסה כוללת זו, הממאנת ליצור הפרדה מוחלטת בין הטמא לטהור, מוצא פורסטנברג ברבדים קדומים של מסכתות טהרות, עוקצין, טבול יום ומכשירין.

מכאן ממריא הספר אל תפיסה עקרונית יותר. צמצום זה של כוחה של הטומאה לא נועד, לשיטתו, רק להקל על החיים במישור המעשי, כי אם לבסס תפיסה חדשה, חלופית, בדבר עצם טיבה של הטומאה. בניגוד להשקפות העולות מספרות קומראן ומהברית החדשה, שתפסו את הטומאה ככוח דמוני עצמאי ופעיל השולט באדם וקובע את גורלו, הכפיפו אותה חכמינו לפעולות האדם ולאופן שבו הוא מגדיר את סביבתו. "כוחה של הפעולה האנושית לקבוע את תחולתה והתפשטותה של הטומאה אינה מערערת על ממשותה, אבל היא מגדירה מחדש את יחסי הכוחות בין הטומאה לאדם, ומבטלת את מעמדה האוטונומי" (עמ' 153).

במחקר כבר נשמעו לא מעט קולות שתיארו את הבשורה ההומניסטית של המערכת ההלכתית, המעמידה את האדם ואת תודעתו במרכז השדה ההלכתי וההכרעה ההלכתית, ומכאן – במרכז ההוויה. ואולם חוקרים אלה הסתמכו על יסודות מפורשים של מחשבה וכוונה אנושית בהלכה התנאית, ואילו חידושה של התזה שלפנינו הוא במהלך האנליטי הרענן החושף מאפיין רוחב של תופעות וגדרים הלכתיים טכניים–לכאורה, וסומך אותו אל מגמת עומק הגותית ודתית.

תורת הרצון

מחציתו השנייה של הספר עוסקת בכיווני הפיתוח של הלכות טהרה בהלכה התנאית שאחרי החורבן, שכן לאור העדות הספרותית והארכיאולוגית הוסיפה ההקפדה בטהרה להתקיים בגילויים ובהיקפים שונים גם אחרי החורבן, עד סוף המאה השנייה. הספר מצביע על חידושים בתחום הטהרות שנולדו בדור יבנה, בעיקר בידי ר' יהושע ור' עקיבא. בין השאר מייחס פורסטנברג לחכמי יבנה את "תורת הרצון", כלומר החדרה שיטתית של הכוונה והמחשבה כמרכיב מרכזי בהכשר הטומאה, מהלך המכפיף את הטומאה לרצון האנושי ולמחשבה האנושית.

הרובד התנאי המאוחר ביותר הנידון בספר הוא משנתו של דור אושא בהלכות עם הארץ המרוכזות במסכת טהרות פרקים ז, ח. ההשוואה בין מקורות תנאיים מוקדמים העוסקים בעם הארץ לבין הקובץ הזה חושפת לדעת המחבר מציאויות חברתיות נבדלות ואף סגנונות שונים של כתיבה הלכתית, המשקפים יומרות חברתיות ופוליטיות שונות. דיון זה הוא דוגמה נפלאה להישגים שמאפשרת המודעות הביקורתית וההפרדה הזהירה בין רובדי הספרות התנאית.

מקורות חז"ל השונים העוסקים בעם הארץ אינם מצטרפים לתמונה קוהרנטית. מקצתם מלמדים על איבה נחרצת לעמי הארץ ומקצתם מורים על התרחקות "עניינית ומידתית" (עמ' 230). מיעוטם קדומים ורובם בני דור אושא. חלקם חושדים את עמי הארצות בהקשרים של טומאה ואחרים מאשימים אותם בזלזול בתרומות ומעשרות. הנתונים הסותרים הובילו למבוכה היסטוריוגרפית ולשחזורים מחקריים מקוטבים. פורסטנברג מוכיח לראשונה שבעוד שעם הארץ מוגדר בהקשר של טהרות בעיקר בהלכה הקדומה – ולעתים גם במקורות מאוחרים יותר – הרי ההקשר של תרומות ומעשרות הוא תוכן חדש המופיע רק החל מדור אושא.

אשר להלכה הקדומה, המחבר מלמדנו שאף שהחוגים היהודיים השונים בימי הבית נשענו על מסורת משותפת של הטמעת "טומאת הזר" והיבדלות ממנו במסחר, במגע חברתי ובנישואין, גם ביחס לקבוצות יהודיות ההלכה הפרושית מתייחדת בגישה מקִלה. "החכמים המירו באופן שיטתי את ההפרדה המוחלטת בגדרי ביניים" (עמ' 241). גם יסודם של הבדלים אלה בהבדל עומק הגותי. כת קומראן ראתה בחבריה את ישראל האמיתי ואת הללו שמחוצה לה זיהתה עם הגויים, ואילו הפרושים, לפי עדותם של מקורות מימי הבית השני, היו בעלי בריתם של המוני העם והקפידו לראות בהם ישראל, הטמאים במעשיהם ובבגדיהם אך לא בגופם.

בכך דומה המדיניות החברתית של הפרושים, המשלבת את הטמאים ואינה מרחיקה אותם מן החברה, למדיניות אי ההבדלה שלהם באשר לארגון המרחב והאובייקטים בתוכו, כפי שתוארה לעיל. ואילו בדור אושא הוסטה הגדרתם של עמי הארץ מחשודים על הטהרה לחשודים על תרומות ומעשרות, וההקפדה על הטהרה הפכה לעניינם הוולונטרי של יחידים ושל "חבורות" שהתאגדו לשם כך. אם המשנה הקדומה נתמכה בנורמה ציבורית רחבה של הקפדה על טהרה, ולכן היא מנוסחת מנקודת מבט ציבורית, "משנתם של חכמי אושא מצומצמת לנקודת המבט של הפרט המגן על רשותו" (עמ' 350). לשון אחר, הטהרה הפכה "מסמן של זהות קבוצתית לאמצעי ביטוי למצוינות דתית אישית" (עמ' 391).

הספר "טהרה וקהילה בעת העתיקה" הוא מבנה מחקרי מרשים המצליח להעמיד סינתזה רעיונית והיסטורית בצד ניתוח פילולוגי זהיר של הספרות התנאית לשכבותיה; להפגין למדנות הלכתית בצד מודעות מחקרית רחבה אל הרקע היווני–רומי והספרות היהודית של הבית השני;  לנסח מחדש את תורת הטהרה של הפרושים בימי הבית השני בצד מחקר מקיף של הלכות טהרות במשנה ובמקבילותיה. מתוך שפעת הפרטים והפרשנויות החדשות שהוא מציע הצליח המחבר לשרטט ביד בוטחת תמונה עשירה ומורכבת של צמיחתו והתפתחותו של תחום הלכתי אדיר ממדים במשך מאות השנים משלהי הבית השני ועד חתימת המשנה ולהאיר את המגמות הדתיות והחברתיות שביסודו ואת השפעותיו על עיצוב הקהילה. תיאור זה לא על עצמו בלבד ללמד יצא, והוא מעשיר אותנו הן בהבנת מפעלם ההלכתי של חכמינו והן בקשרי הגומלין המרתקים שבין הלכה, היסטוריה וחברה.

פרופ' ורד נעם מלמדת בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תלאביב. הספר "בין יוספוס לחז"ל" מאת טל אילן וורד נעם יראה אור בקרוב בהוצאת יד יצחק בן צבי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' טבת תשע"ז, 6.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 בינואר 2017,ב-גיליון ויגש תשע"ז - 1013, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: