ציפור הבוקר | בכל סרלואי

אומרת שירה

2אלה כרגע חיי

דרור בורשטיין

אבן חושן

אם מנכשים מהשירה את העסקנות ומאפשרים למשורר להתמסר לגמרי לאמנות ללא קשב מלבד לנדיר עצמו, מגיעים לזיקוק הקיים בשירתו של דרור בורשטיין. זהו ספר השירה השני שלו, שיוצא בפער של שבע עשרה שנה מזה שקדם לו, פער בלתי נתפס בנוף השירה העברית. אמת היא שבורשטיין מוכר בעיקר כסופר (ספרו האחרון, "טיט", נכלל השנה ברשימה הארוכה לפרס ספיר), והפער הזה שבין גדלות הרומן לדייקנותה המצומצמת של השירה בולט מאוד בכתיבתו. בורשטיין מתבונן נפעם במציאות, וההתפעמות הזו דקה מן הדקה. נקודת המבט שלו מניחה – ככותרת ספרו של ישראל אלירז בעריכתו, ששורה שלו משמשת כשם הספר – שהלא ייאמן פשוט ישנו, והפלא מונח עמוק בחיק היומיום. בורשטיין כותב שירה דקה המושפעת מאוד מן ההייקו היפני – שורות קצרות ומדודות, עולם נפרש בכפית או טיפת מים; שירה של מחויבות להתבוננות, המזכירה קצת את הקואנים הזן–בודהיסטים, המבקשים מהקורא התבוננות עירומה שסופה הארה, שכן המצוי הוא הנדיר עצמו.

המהלך הפואטי בשירתו הפוך למגמת הרחבות הצועקת הרווחת בשירה היום, המעדיפה שירה מלאת דגלים אדומים הצווחת עצמה לדעת. ביסוד שירתו של בורשטיין מונחת ההנחה שבכול טמון הפלא, וכל פלא הוא שירה: "צָעִיף רָטֹב נִשְׁמָט / מֵחֶבֶל כְּבִיסָה אֶל גַּגּוֹן: / אוֹר זֶה שֶׁל חֹרֶף". מתוך היומיום העייף פורח הפלא, ממשי כמו שירת ציפור, חיוני ולא מורגש כמותה. "מִישֶׁהוּ שָׁתַל אֶתְכֶם / רָחוֹק מִדַי מֵהַשָּׁמַיִם / צִמְחֵי בִּנְיָן בַּגֶּשֶׁם". חוויה של ילד בכוח השפה של מבוגר, וכמה אומץ נדרש כדי לחמול ולתת את הדעת על צמחי הבניין בגשם ולכתוב ספר דק מילים שכזה, שהלבן בו הוא חלק מהשירה עצמה.

"הָאַחֲרוֹנָה בְּטוּר / לַהֲקַת צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת:/ אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ". שיר זה הוא רק אחד משירי הציפורים שבספר, שכולם השתקפות מפורשת ומרומזת לקולו של הדובר עצמו, שקולו כשם אחת מהן – דרור. "סָמוּךְ לִקְצֵה הָעֵץ / מַמָּשׁ עַל יַד הָאֲוִיר / עוֹמֶדֶת צִפּוֹר וּמַבִּיטָה בִּי – / כַּנִּרְאֶה זֶה דְּרוֹר". וזו ההתבוננות הגדולה שהספר מעניק, בהראותו שהאפשרות להביט בענווה ובהתמסרות בסובב אותו היא ביטול הניכור; אפשרות שליבה הוא לא הצפת החושים אלא זיקוק כוח הפרשנות שלהם. הזיקוק הזה מגיע לשיא בשירים הקצרצרים בספר: "יֶשְׁנָהּ צִפּוֹר / שֶׁמֵּהַבֹּקֶר" – כך, ללא סימני פיסוק או הסבר, בשיר שכולו שלוש מילים (והוא אינו הקצר ביותר) מחזיר בורשטיין לקורא את אפשרות הילדות, בעצם המבט הנפעם, השקט, מלא הכבוד, בעולם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' טבת תשע"ז, 30.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 בינואר 2017,ב-אומרת שירה, גיליון מקץ תשע"ז - 1012. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יופי של ביקורת ספרותית ואהבתי מאוד את שורות השירה שכתובים פה.התבוננות ממוקדת ומעוף בוזמנית בהייקו של דרור בורשטיין. שווה לרכוש את הספר.גמאני לפעמים עולה לי שירת הייקו עכשיו עלה לי אחד.
    חורף,ציפור בהירה
    בסט צבעים אקרילי שקיבלתי
    לא היה כחול פרוסי.

    פרגון ענק ומרגש לדרור. תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: