“אנחנו צריכים רועי קליין חילוני“ | יאיר שלג

בזמן שבו מתפרץ הוויכוח כנגד לימודי היהדות בחינוך החילוני, איתן ועמיחי שיקלי מדברים מהשטח. האב, ראש רשת תל"י, ובנו ראש המכינה הקדם–צבאית "תבור" בנצרת מדברים על חינוך הנוער הישראלי ה"שטוף בזבל" ורק חולם על וילה–לברדור–ג'יפ, ומתנצחים בשאלה האם יש תחליף למסורת היהודית כפי שהיא

כשתיכתב ההיסטוריה המלאה של ההתחדשות היהודית–ציונית בישראל, יתברר שלמשפחת שיקלי יש שם תפקיד די משמעותי: האב, ד"ר איתן שיקלי (58), מוביל כבר 23 שנים את רשת תל"י, רשת בתי–הספר שבהם מוענק לתלמידים תגבור בלימודי יהדות. הרשת ציינה לאחרונה 40 שנה להיווסדה. הבן, עמיחי שיקלי (35), הקים ומוביל כבר שבע שנים את המכינה הקדם–צבאית "תבור" שבנצרת עילית, אחת המכינות היותר מעניינות ומשמעותיות בנוף המגוון שמכיל כבר כמה עשרות מכינות.

איתן, האבא, נולד בתוניס, בירתה של תוניסיה. בילדותו עזבו הוריו לצרפת, בעקבות מלחמת ששת הימים והאלימות שספגו אז כיהודים: "זה זיכרון הילדות הראשון שלי. האספסוף יצא לרחובות – לא מאבל על הכיבוש אלא עוד קודם, כדי לחגוג את מה שהם חשבו כניצחון של מדינות ערב על היהודים. בית הכנסת הגדול נשרף כליל. שרפו חנויות ובתים של יהודים. אבא שלי שפך דלק על המדרגות שלנו, כדי שאם ינסו לעלות הוא יצית את הבית. בספטמבר אותה שנה כבר היינו עם מזוודות, בדרך לפריז".

בגיל 17 הגיע הנער איתן לביקור ראשון בישראל, והתלהב: "הגעתי לקיבוץ רגבים, שנחשב 'קיבוץ של תוניסאים', ושם התגורר גם חבר ילדות של אבא שלי. ביליתי שם חודשיים, ונפעמתי. בדיוק הייתה מסיבת גיוס של המתגייסים הצעירים, ואני, ילד יהודי מפוחד מתוניס, נפעמתי מהיופי של הצעירים האלה ומהגבורה שלהם".

כעבור שנתיים, בדיוק ביום הולדתו ה–19, ארז איתן את חפציו ועלה לארץ, לבדו. הוא נרשם ללימודי מזרח התיכון באוניברסיטה כעתודאי, מתוך סיכום שיובטח לו מסלול שירות צבאי במודיעין. אז נאלץ ללמוד גם את הצד הפחות יפה של הישראליות: ההבטחה מעולם לא קוימה, ולאיתן ניתנה כפיצוי הבטחה אחרת – שירות ככתב לענייני העולם הערבי בגלי צה"ל. עם ההבטחה הזו הוא בא למפקד גלי צה"ל דאז, רון בן–ישי, שלא ידע במה מדובר, וגם ההבטחה הזו לא קוימה. במקומה נשלח שיקלי לקורס קציני חינוך, והפעם ההבטחה מולאה: הוא שירת כקצין חינוך בבסיס ההדרכה בהר גילה. פגישה אחת שם שינתה את מסלול חייו: "בין המרצים שהיו לנו היה גם הרב משה טוטנהאואר, רב קונסרבטיבי. הוא סיפר לי על התנועה ועל בית–המדרש לרבנים שלהם. וזה מאוד הלהיב אותי. הרגשתי שזה בדיוק מה שחיפשתי: תנועה עם מסורת מושרשת, אבל מודרנית ופתוחה".

הוא נרשם לבית–המדרש לרבנים של התנועה, אפילו קיבל מילגה ("בשבילם, קצין, ועוד ממוצא צפון–אפריקאי, היה התרגשות גדולה"), אבל כשהגיע ליום הראשון של הלימודים בפועל חשכו עיניו: "אני רואה את בית המדרש מלא בנשים עטופות בטלית, חלקן במכנסיים קצרים. הייתי בעד יהדות מודרנית, אבל כתוניסאי זה לא מה שציפיתי. שנתיים התפללתי שם לגמרי בפינה, רק כדי לא להיות חלק מהמחזה הנורא הזה. בתום שנתיים כבר הייתי הרבה יותר אפיקורס מכפי שהגעתי, והרגשתי שאני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולהפוך באמת לרב קהילה. אז ביקשתי תפקיד חלופי: לנהל את המרכז החינוכי של התנועה, שבדיוק הוקם אז, בקיבוץ חנתון".

שלוש שנים הוא עבד שם, ואז ניגש למכרז על תפקיד ראש תל"י, המערכת שהוקמה בידי אנשי התנועה הקונסרבטיבית, וזכה. ומאז הוא שם, כבר 23 שנים. הוא כל–כך מזוהה עם תל"י, שגם את הדוקטורט שלו כתב על תולדותיו של הארגון שבראשו הוא עומד.

צילום: יוסי זליגר

צילום: יוסי זליגר

לא מחייבים להתפלל

שיקלי: "תל"י הוקם על–ידי הורים מארה"ב שהגיעו לארץ בגל העלייה הגדול שנוצר בעקבות מלחמת ששת הימים. כשהילדים שלהם הגיעו לגיל בית–ספר, הם חיפשו בשבילם חינוך מהסוג שהכירו בארה"ב: חינוך עם עומק יהודי, אבל פתוח לתרבות העולם ובלי כפייה דתית. בחינוך הממלכתי–חילוני הם לא מצאו יהדות, ובחינוך הממלכתי–דתי הם מצאו הרבה כפייה דתית. אז הם החליטו להקים זרם משלהם. בית–הספר הראשון של תל"י, בי"ס פרנקל, הוקם בגבעה הצרפתית בירושלים, ונקרא על–שמו של התורם".

 בדיעבד התברר שהעיתוי של הקמת תל"י, 1976, היה קריטי. היה זה בשלהי שלטון תנועת העבודה. אילו המשיכה מפלגת העבודה לשלוט עוד שנים רבות, יש להניח שתל"י לא היה מתרומם. אבל שנה אחר–כך התחולל המהפך הפוליטי הגדול, וזבולון המר נכנס לתפקיד שר החינוך. דווקא הוא, השר האורתודוקסי, נתן לתל"י את הדחיפה הגדולה והחשובה בתולדותיה: "להמר היו שני יועצים שהוא מאוד החשיב את דעתם: פרופ' סימור פוקס [לימים ראש בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית. י"ש] ופרופ' דוד הרטמן, שהקים את מכון הרטמן. שניהם באו מארה"ב, ותמכו מאוד בכיוון של תל"י, והמר השתכנע. הוא אמנם חשש מאוד מתגובת המערכת הדתית, ומינה לתל"י מפקח צמוד שישגיח על התכנים שלהם, אבל בסופו של דבר נתן למערכת את הזינוק הגדול שלה".

המר גם הגיע להבנה עם התנועה הקונסרבטיבית, שבמסגרתה הוקם תל"י, שהמערכת החדשה לא תזוהה עם התנועה, כדי לא להרחיק ישראלים שעצם המותג "קונסרבטיבי" מרתיע אותם. עד היום משרדי העמותה אמנם שוכנים במכון שכטר, אותו מכון המשמש גם מרכז לבית–המדרש לרבנים של הקונסרבטיבים, אבל העמותה פועלת כגוף עצמאי, והתנועה לא מתיימרת להכתיב את דרכה.

אבל שיקלי אומר שבשלב מסוים, גם הפתיחות של המר כבר לא הייתה מספיקה: "המר, ובעצם גם הקונסרבטיבים עצמם, הכתיבו אופי די 'דוסי' למערכת. התלמידים הבנים חויבו ללכת בכיפות. כל יום לימודים נפתח בתפילה. כשאני הגעתי לארגון, ב–1994, היו שם בסך הכול 15 בתי–ספר ואני הבנתי די מהר שעם גישה כזו לא נצליח לפרוץ למעגלים רחבים שמאוד מפחדים מכפייה וזיהוי דתי. תוך זמן קצר ביטלנו את חובת הכיפה וגם את חובת התפילה. הבהרנו שאנחנו מבקשים לערוך לתלמידים היכרות עם סידור התפילה, אבל לא לחייב אותם להתפלל".

הגישה החדשה הוכיחה את עצמה: כיום מקיף תל"י כ–110 בתי–ספר (רובם המכריע יסודיים), שהם כ–12% ממספר בתי–הספר היסודיים בישראל, וכן עוד כ–220 גני ילדים. את תגבור לימודי היהדות של התיכונים לקח על עצמו בעיקר מכון הרטמן, תוך כדי חלוקת עבודה למעשה עם תל"י, אם כי ישנם כמה תיכונים בודדים בישראל – אחד מהם הוא התיכון המסורתי בירושלים – השייכים לזרם תל"י.

מה משמעות ההשתייכות לתל"י? שיקלי: "כל בית ספר שרוצה להשתייך לתל"י צריך להקצות כמה מורים, לרוב מחנכי כיתות, שבמשך שנתיים ילמדו במשך יומיים בשבוע את תוכנית ההשתלמות שלנו, שגם היא במכון שכטר. בנוסף, הוא צריך לקבל את חומרי הלימוד שלנו, ולהקצות כמה שעות שבועיות ללימודי יהדות, במסגרת שעות הבחירה שניתנו לבתי–הספר מחוץ ללימודי הליבה המשותפים לכולם".

"בשנים הראשונות זה היה מאוד קשה. הייתה חשדנות כפולה: החילונים פחדו שהולכים להכניס להם כפייה דתית, והדתיים פחדו שיש כאן השתלטות קונסרבטיבית ורפורמית, בדלת האחורית של מערכת החינוך הממלכתית. הצלחנו לקבל בתי–ספר חדשים למערכת רק אם היה במקום גרעין אנגלו–סקסי מספיק חזק. אבל ככל שעוברות השנים, יש שינוי משמעותי לטובה. בשנים האחרונות יש יותר ויותר יוזמות של מנהלים, ביסודי זה בעיקר מנהלות, שרוצות תל"י כי הן מרגישות שזה מזוהה עם חינוך ערכי, והיהדות גם נכנסה יותר לאופנה ופחות נחשבת מאיימת. ועדיין, לא פעם יש ויכוחים עם הורים שחוששים שזו כפייה דתית, ואנחנו והמנהלות צריכים לעבוד קשה כדי לשכנע אותם שלא בזה מדובר.

"לפני כמה שנים עוד היה לי מקרה, דווקא בעיר שלי, מודיעין, שבו הוזמנתי על–ידי מנהלת בית–ספר למפגש עם ההורים כדי לספר להם מה זה תל"י. כשהגעתי למקום, עמדה שם קבוצת הורים שניסתה למנוע בגופה את עצם הכניסה שלי לבית הספר. מצד שני, היום יש לא מעט מקרים שבהם ההורים עצמם רוצים תל"י, כי גם הם רוצים שלילדים תהיה היכרות עם היהדות והם מבינים שאין כוונה להחזיר אותם בתשובה. הבעיה העיקרית שלנו נשארה ברשויות שבהן יש סיעה חרדית חזקה. הם עושים לנו בעיות, ולפעמים אין לנו בררה אלא להתקפל".

התעללויות אנטישמיות בבית הספר

לבן, עמיחי שיקלי, יש סיפור חיים לא פחות נפתל: התזזית האידיאולוגית והחינוכית של אביו לא פסחה עליו ועל שרשרת בתי–הספר שבהם למד. את שנות היסודי הראשונות הוא עשה במעלה אדומים, שם התגוררה המשפחה, והאב שלח אותו לבית הספר הממלכתי דתי: "אני למשל חשבתי שמהות יום הכיפורים זו הנסיעה באופניים, אבל בבית–הספר קיבלנו שיחה מיוחדת מהמנהל שבשום אופן לא אופניים". כשהאב עבר לעבוד בחנתון עמיחי היה בכיתה ה', ושם רשם אותו אביו דווקא לבית–הספר החילוני האזורי במשגב: "שם היו לי צרות הפוכות. הייתי הילד הדתי היחיד, ולא יכולתי ללכת לערבי כיתה שהתקיימו כמובן בשישי בערב. סבלתי אפילו התעללויות אנטישמיות: היו פעמים שלקחו לי את הכיפה, זרקו אותה לרצפה וירקו עליה".

כעבור שלוש שנים חזרה המשפחה לירושלים, ועמיחי, עכשיו בכיתה ח', נרשם לבית–הספר הממלכתי–דתי הליברלי "דרור", "אבל גם שם היה מסובך לי, כי כבר הייתי לגמרי חילוני, ומבחינתי להשתתף בתפילה זה כמו לדבר ללמפה. ואז עברתי שוב, הפעם לתיכון המסורתי, ושוב נוצרה לי בעיה, כי לא הוגדרתי דתי אבל בבית כן שמרנו שבת, והיו ארוחות ליל שישי קבועות, כך שלא יכולתי אף פעם לצאת עם החבר'ה. בשלב מסוים זה נמאס לי, והחלטתי ליזום שיחה עם אבא. אני זוכר את שנינו הולכים בדרך בית לחם, ואני אומר לו: אבא, אני לא יכול לשלם כאלה מחירים בשביל השמירת–שבת שלנו. ואבא שואל אותי: אתה רוצה להגיד לי שאתה שומר שבת רק בגללי? אמרתי לו: כן. אז הוא אמר: אז תפסיק לשמור. אני לא רוצה שתעשה את זה בשבילי. ובזה הוא שיחרר אותי".

אחרי התיכון נרשם עמיחי למכינה הקדם–צבאית בקיבוץ מעיין ברוך, ושם חל עוד מפנה בחייו: "זו הייתה שנה מכוננת בחיי. המורים שם היו דבר מפעים מבחינתי. היה ארז אשל, שהוא זה שמלכתחילה הלהיב אותי להגיע למכינה, והיה יוצא מגדר הרגיל במחויבות שלו, בלהט ובכריזמה. היה פרופ' יוסף בן–שלמה, שאני זוכר שוויתר על הוראה באוקספורד כדי לגור איתנו בקרוואן, והכיר לנו את הרב קוק. הוא גם היה חובב נרגילות, ועישן איתנו ביחד.

"ומצד שני היה שם גם דודו פלמה השמאלני. זו פעם ראשונה שהייתה לי חוויה של אותנטיות: כל אחד שיווק את האמת שלו, ולא הסתתר מאחורי קשקושים ומניירות 'אובייקטיביות', וזה אילץ גם אותי להגדיר לעצמי במה אני מאמין. זו גם הייתה הפעם הראשונה בחיים שנעשיתי ממש סקרן. אמרתי לעצמי: אין לי מושג מה זה כל הספרים המעניינים האלה שהם מדברים עליהם: 1984, בעל זבוב. צריך להתחיל לקרוא!"

גם השירות הצבאי הארוך שלו הושפע מאוד מאותה שנת מכינה: הוא התגייס לגולני, אחר–כך שירת גם בסיירת של החטיבה; עשה שם מגוון תפקידי פיקוד, אחר–כך שירת תקופה גם בשייטת, וסיים שירות צבאי של עשר שנים כמפקד בסיירת אגוז.

כשהתחיל לימודי תואר שני, בשלהי השירות הצבאי שלו, כבר התחיל לתכנן את חייו האזרחיים: "הלימודים באוניברסיטה נגמרו בחמש אחר הצהרים. מהצבא הייתי רגיל שיום עבודה לא נגמר לפני 10–11 בלילה. אז פתאום היו לי כמה שעות פנויות כל יום, שלא ידעתי מה לעשות איתן. התחלתי לתכנן איך אני מקים בעצמי מכינה, וביחד עם עוד כמה קצינים גם התחלנו להרים פרויקט של הכנה לצבא, בתשלום סמלי. ככה התחלתי להתנסות בארגון פרויקט בחיים האזרחיים".

ארז אשל, ששמע משיקלי על חלום הקמת המכינה שלו, סיפר לו שבנצרת עלית מתעניינים בהקמת מכינה במקום. שיקלי הלך לפגישה עם ראש העיר, שמעון גפסו, וחזר מתפעם: "הוא ישב איתי עם תצ"א והראה לי בדיוק באיזו נקודה יוקם מבנה המכינה. הבטיח לי סיוע של שנתיים מתקציב העירייה, עד שמשרדי הביטחון והחינוך יכירו בה (לפי הכללים הקיימים כיום מכינה צריכה לעמוד במשך שנתיים על רגליה, כלומר מתקציבי תרומות ותשלומי הורים, לפני שתאומץ על–ידי המדינה ותקציביה. י"ש). הייתי בעננים.

"בפועל, התברר לי כמה שבועות לפני הקמת המכינה ששום מבנה עוד לא עומד לקום. תפסתי את ראש העיר באיזה יום שהיה בכנסת ולא עזבתי אותו, עד שנמאס לו ממני והוא שלח אותי להקים את המכינה בתוך אגף באורט בעיר, מבנה ששימש באופן ארעי איזה שבט צופים. אתה מגיע לבניין, פותח את הדלת, ונופלת עליך ערימת סנדות. ככה התחלנו את השנה, מכינה בתנאי שדה. לא היה חדר אוכל, אז לקחנו ארגז חול מגן ילדים שהוסב למגורים והפכנו אותו לפינת אוכל. היינו יושבים בארוחות שבת, בחוץ, מעלינו יורד גשם, קייטרינג בשקל תשעים, ומבסוטים. אמרנו: אשרינו, איזו חלוציות!

"אבל אז התברר שהמבנה הוא הבעיה הקטנה שלי. בהתחלה הבטיחו לנו תקציב דרך המתנ"ס, אבל אז התברר שהעירייה לא ממהרת להעביר למתנ"ס את התקציב בשבילנו. אז ברגע מסוים הודיעו לי מהמתנ"ס שהם מפסיקים לי את המשכורת, וגם צריך להחזיר מיד את הרכב שקיבלתי, ותשלח את החניכים הביתה. אמרתי להם: את הפיטורים אני מקבל בהכנעה, אבל המכינה תמשיך לפעול. ואז מתגלה היצירתיות שבאדם: מי קבע שבסדרת ניווטים חייבים אוטובוס כדי להגיע למקום ההתחלה? אפשר להתחיל מנצרת עילית עצמה, ולחסוך".

ומה עם אוכל וצרכים בסיסיים אחרים של החניכים?

"ראש העיר לא מימש את המחויבות שלו רק בגלל שהקואליציה שלו התנגדה, אבל הוא עצמו באמת האמין במכינה, ובתקופה מסוימת שילם מכיסו את האוכל לחניכים. האנשים שחילצו אותנו היו קרן מתנאל, אחר–כך גם קרן אביחי, ועוד תורם אלמוני, שאפשרו לנו להמשיך, עד שהתחלנו לקבל תקציב ממשלתי".

מה‭ ‬שקורה‭ ‬במוזיקה‭ ‬הוא‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬חשוב‭ ‬ממה‭ ‬שקורה‭ ‬בשדה‭ ‬הפוליטי‭. ‬סטטיק‭ ‬ובן–אל‭ ‬תבורי צילום‭: ‬משה‭ ‬נחומוביץ

מה‭ ‬שקורה‭ ‬במוזיקה‭ ‬הוא‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬חשוב‭ ‬ממה‭ ‬שקורה‭ ‬בשדה‭ ‬הפוליטי‭. ‬סטטיק‭ ‬ובן–אל‭ ‬תבורי
צילום‭: ‬משה‭ ‬נחומוביץ

הפריפריה של התודעה

היום, כשהמכינה פועלת כבר שבע שנים, הדברים נראים אחרת לגמרי: למכינה יש מבנה, וגם תקציב. מספר החניכים גבוה. 56 חניכים, כולם חילונים, לומדים בה השנה, והם מוינו מתוך כ–700 (!) פניות. נתון זה מרשים במיוחד כששומעים לאיזה קהל פונה המכינה: "בישראל מדברים הרבה על פריפריה גיאוגרפית ופריפריה כלכלית–חברתית, אבל אף אחד לא מדבר על 'הפריפריה של התודעה'. המקומות שבהם התודעה היהודית–ציונית מאוד חלשה, וזה דווקא במקומות כמו רמת השרון ותל–אביב. שם נמצא 'הנוער בסיכון' – בסיכון של אובדן זהות, ולשם אנחנו פונים. האמת היא שהבורות מזעזעת. במכינה אנחנו עורכים כמובן קבלת שבת. באחת השבתות הראשונות שאלתי את החניכים מי מכיר את הפיוט 'ידיד נפש'. מתוך 56 חניכים אחד הרים את היד, והתברר שהוא עולה חדש".

ואיך אתם מצליחים למשוך אותם?

"יוצרים מיתוג של יחידה מובחרת. אנחנו משקיעים המון במיון ואיתור של אנשים שיש להם באמת פוטנציאל להשפיע, ואז זה נהיה מכובד להגיע אלינו. גם הופכים את המכינה למשהו תובעני, שזה עוד יותר מגביר את העניין. בשנים האחרונות התחלנו בתוכנית של 12 סמינרים של סופי שבוע ביהדות וציונות לשביעיסטים ושמיניסטים. סמינר כזה יכול להתחיל בבית שטורמן בעין–חרוד, להמשיך בכוכב הירדן, עם הבן של מאיר הר–ציון, להמשיך לקיבוץ נווה איתן, להרצאה של קצ'ה [שמעון כהנר, מראשוני יחידה 101. י"ש] ואז סופשבוע בדגניה, עם כל סיפורי העלייה השנייה והחלוצים. בכלל, הנוער שלנו הוא נוער נפלא, הבעיה היא שהוא שטוף בזבל. אם היינו ממירים כל דקה שבה בני נוער צופים בפורנוגרפיה בדקה של לימוד תורה, היה פה דור חדש של תנאים".

עם כל ההצלחות של שניכם, בתל"י ובמכינה, הרושם הוא שעדיין מדובר באיים של הצלחה חינוכית בתוך ים של רדידות. איך הופכים את האיים האלה ליבשה, להיות הזרם המרכזי?

עמיחי: "התשובה זה רמי קליינשטיין. מכל מה שלימדו אותי השנים האחרונות, כשניסיתי להבין איך משפיעים על מה שקורה בחברה ברור לי שזה לא יהיה בפוליטיקה. להערכתי, השדה התרבותי הוא שיכריע. שם מתפתח קרב מעניין בין דברים שהם בבחינת 'המיץ של הזבל', כמו סטטיק ובן–אל, לבין אמנים כמו דוד ד'אור ורמי קלינשטיין, שפתאום מאתגרים את המחשבה. רמי שר על 'מתנות קטנות', ד'אור מקליט אלבום של פיוטים. מה שקורה במוזיקה הוא הרבה יותר חשוב ומעניין ממה שקורה בשדה הפוליטי. שם אתה שומע כל הזמן את אותן התכתשויות משעממות. וזה חשוב. כי עד היום הייתה תחושה שבוויכוח בין ברדיצ'בסקי וברנר לבין אחד–העם לגבי אופייה של התרבות היהודית [בשאלה האם תרבות יהודית היא כל מה שיהודים עושים, או תרבות שמחוברת בבירור ליהדות. י"ש], אחד העם הפסיד במט, קיבל מרס תורכי. אבל עכשיו נראה שדברים מתחילים להשתנות.

"האמת היא שהבעיה היא אפילו יותר רחבה מתרבות יהודית. צעירים היום לא קוראים כלום, גם לא את התרבות הליברלית שהם כל הזמן מדברים בשמה. אנשים אומרים: העגלה החילונית לא ריקה, היא מלאה בערכים ליברליים. אז אני שואל: או.קיי, אז בטח קראתם את ג'ון סטיוארט מיל? את אדמונד ברק? את רוסו? מיהם בדיוק הליברלים האלה שהתחברתם אליהם? 'העגלה הלא ריקה' מלאה ב–5 יחידות מתמטיקה, ויש בה הרבה כלים שמכשירים אותך לעולם ההיי–טק. אבל הכול נורא 'מקצועי' ומחובר להצלחה בקריירה, כדי שבסוף נוכל להגיע לחזון: וילה–לברדור–ג'יפ. אני מקווה שנוכל להעמיד חזון יותר מעניין מהמשולש הזה".

הצונאמי של הכלום

איתן: "אני הרבה יותר אופטימי. אם הצלחנו ש–12% מבתי–הספר היסודיים במדינה הם של תל"י, ואנחנו בסך הכול עמותה קטנה, זה אומר שבכל בית ספר כזה יש מורים שבמשך כמה עשרות שנים יטמיעו באלפי תלמידים אהבה ליהדות. אז נכון, כל תהליך מתחיל באיים – תל"י, מכון הרטמן, המדרשה באורנים – אבל משהו קורה, ואנחנו צריכים סבלנות. בוא נלמד מהערבים בקטע הזה. תהליכים ארוכי טווח לא קורים מהיום למחר. אבל הפוטנציאל קיים. הצימאון לידע, הצורך בחיים פנימיים משמעותיים, בחוויות עומק. אני פוגש את הצורך הזה יומיום. זה נכון שבאותו יומיום כולנו צורכים גם תרבות זולה, אבל כשאתה יוצר מגע חינוכי משמעותי, שזה המפתח האמיתי, משהו מתרחש".

איפה מצויות המכשלות העיקריות?

עמיחי: "המכשלה מספר 1 היא זיהוי היהדות עם פוליטיקה דתית. אני לא יודע מה קרה לשמאל בעשרות השנים האחרונות, אבל אצל ברל כצנלסון ויגאל אלון היהדות הייתה נכס צאן ברזל. יגאל אלון כתב: 'התורה הייתה המולדת המיטלטלת של העם היהודי, שבבוא העת הייתה גם הגשר שעליו הוא שב לארצו'. אם נשמע היום במפלגת העבודה אנשים שמתבטאים ברוח הזו, היא תחזור להיות רלוונטית לשדה שאנחנו מדברים עליו. ואני מתפלל שזה יקרה כי היום מה שאני הכי מפחד ממנו זה שכשאומרים שמאל מתכוונים לישראליות שמנותקת מיהדות, וכשאומרים ימין מתכוונים ליהדות שמזוהה עם שנאה להומואים ועם גזענות. ואז אתה חייב לבחור צד: או שאתה ליברל מנותק מיהדות, או שאתה יהודי גזען ולאומני. ואם זה יהיה הווקטור, כל הפרויקט הציוני ילך לעזאזל.

"האיום השני הוא תרבות הכלום העכשווית. אבל לכלום הזה יש כוח מטורף, וזה איום על כל תרבות לאומית בעולם, ובעצם גם על התרבות ההומניסטית עצמה. מדובר בכוחות מאוד חזקים של התרבות הצרכנית, שגם יודעת לייצר חלופות הרבה יותר מושכות מאשר קריאת עומק, חלופות שהתרבות העמוקה מתקשה להתמודד מולן".

בלי הברוגז שיש לאשכנזים

תוך כדי השיחה מתברר שלמרות המטרה המשותפת, חינוך יהודי–ציוני משמעותי, יש בין האב והבן הבדלים חדים לא רק בניתוח המערכת עצמה, כפי שהופגן בפסקאות הקודמות, אלא גם בהגדרת האמצעים והיעדים להשגת המטרה. ועוד גילוי מעניין: הבן יותר שמרני מהאב. בשעה שהאב רוצה יהדות הרבה יותר פתוחה וליברלית מהיהדות המסורתית, לבן דווקא די נוח עם הגרסה המסורתית.

עמיחי: "אני חושב שאין תחליף למסורת היהודית כמות שהיא, ובעניין הזה האשכנזים צריכים ללמוד מהספרדים, כי בני עדות המזרח הצליחו יותר, אם כי לא מספיק בגלל שהיה חסר שם הצד הלמדני. זה השילוב המנצח: למדנות עם מסורתיות עמוקה, בלי הברוגז שיש לאשכנזים, ובלי התחושה של 'הכל או לא כלום'. בסוף אין שום דבר שיחליף את הפרקטיקה המסורתית, וכמובן הפרקטיקה הזו חייבת גם מסגרת קהילתית. כי מסורת לא בנויה ליחידים. מסורת צריכה קהילות, ואנחנו חייבים שיהיו לנו המון קהילות. בשביל זה הלכתי לגור בקיבוץ חנתון, למרות שההשקפות של האנשים לא תמיד קרובות ללבי. חשוב לי לחיות בקהילה שבה ליהדות יש מקום, בלי שאף אחד בודק אותי עד כמה אני מחויב.

"גם אי אפשר לפטור את ההורים מאחריות. היום יש הרי עידן כזה שבו המורים הם המחנכים, וההורים הם המממנים. קיבלו פטור מחינוך. והדבר הנוסף שחשוב זה תרבות של לימוד תורה. כי בסוף, אחרי שאתה מפרק את השאלה מיהו יהודי ומהו יהודי – ובמכינות השאלה הזו כבר יוצאת מכל החורים – הדבר הנוסף שאי אפשר בלעדיו זה לימוד תורה. אם אין לימוד תורה אין יהדות. והאמת היא שצריך שילוב של כל המרכיבים: לגור בארץ–ישראל, כי לדעתי אין ליהדות עתיד מחוץ לארץ–ישראל; להקים משפחה, שהיום זה לא דבר מובן מאליו; לחיות בקהילה, לקבוע עתים לתורה, ולקיים פרקטיקה מסורתית ברמה כזו או אחרת".

איתן: "אני רואה שלא לגמרי הצלחתי בחינוך שלך. את הקטע של תיקון היהדות עמיחי עוד לא הפנים. פעם שאל אותי יו"ר העמותה שלי – תנסח לי במשפט אחד את החזון שלך. אז אמרתי בשליפה: לפייס את היהודי עם מורשתו התרבותית והרוחנית. יש ברוגז גדול עם היהדות, וכאן הוויכוח שלי עם עמיחי. כדי לפייס את היהודי עם היהדות אתה לא יכול להגיש לו עוד פעם את אותה יהדות שהוא כועס עליה. אנשים כועסים על היהדות בגלל המפלגות הדתיות, בגלל החרדים וההשתמטות, אבל גם בגלל שהמוצר הזה לא מדבר אליהם. גם אני בגילך חשבתי שבית כנסת זה נורא חשוב, אבל למדתי לומר לעצמי בכנות שבית הכנסת נורא משעמם אותי ולא עושה לי את זה. וכן, לפתוח ספר על מדיטציה יהודית של תומר פרסיקו הרבה יותר מעניין אותי".

זה טוב לאינטלקטואלים, לא לציבור הרחב.

איתן: "ברור שאם בית הכנסת עושה טוב למישהו, אני לא אגיד לו שלא ילך. אני כל הזמן אומר: צריך לפתח הרבה כיוונים, כי יש הרבה דברים שונים שנוגעים באנשים שונים, והדבר שנוגע בך זה הדבר שישנה אותך. אם בילדותך נגעו בך ניגונים מסוימים, ובבגרותך אתה עובר ליד בית כנסת ושומע את הניגונים האלה, זה מה שימשוך אותך. לכן, כדי לפייס את היהודי עם מורשתו אתה צריך למכור לו בשר לא מעובד: אלה חומרי הגלם, ועכשיו בואו תבשלו לכם תבשיל יהודי שאתם תחיו איתו בהרמוניה. לא בגלל ש'ככה נהוג לעשות', אלא כי זה באמת נוגע בך".

לחזק את הצבא

יש כמובן עוד הבדל מהותי ביניהם: איתן בחר לפעול דרך מערכת החינוך הפורמלית, הממלכתית, בעוד הבן בחר לעקוף אותה ולפעול דרך המכינות. עמיחי: "אני לא חושב שניתן לייצר היום התחדשות יהודית לאנשים שאין להם 'גירסא דינקותא' בלי עשרת החודשים האלה של המכינות. לדעתי, התהליך שקורה ועוד יתגבר זה שבתי הספר עצמם יאמצו תוכניות שבאות מעולם המכינות, ובעצם המכינות ישפיעו בדפוסים שלהן גם על החינוך הפורמלי".

ועם כל זה, יש לו גם ביקורת חריפה על המכינות, בתחום הצבאי: "סוגיית מיצוי הקצונה במכינות היא עניין כואב, ולדעתי מאוד בעייתי. אם הנתון היום מדבר על 11% בלבד של מיצוי קצונה בקרב בוגרי המכינות, זה נתון עלוב. אפילו אם ננכה מהחשבון מכינות שפונות מלכתחילה לנוער יותר בעייתי, ונגיע ל–20% מיצוי קצונה, זה גם עלוב. אנחנו מקבלים מהמדינה, ממשרד הביטחון, תקצוב בדיוק בשביל העניין הזה של הכנה לצה"ל ועידוד לשירות משמעותי, אבל בפועל רמת המחויבות של המכינות להכשרת אנשים שיֵצאו לפיקוד וקצונה לא מספקת לדעתי, ואפילו לא קרובה לרצוי. לא כל בוגר מתאים להיות קצין, אבל אם פנו לבוגר מכינה ואמרו לו שהוא מתאים לקצונה, והוא מסרב, בעיניי זה ממש כישלון.

"הוא הרי ישב ולמד עשרה חודשים במימון אזרחי ישראל, ואנחנו לא איזו ישיבה ליטאית שתופסת את המדינה כקרדום לחפור בה. אז אזרחי ישראל שילמו לך על החודשים שנהנית, ועכשיו כשהם קוראים לך לדגל יש לך עניינים חשובים יותר? פה צריך לדעתי להיות יותר תובעניים, וכשאתה מסתכל על הצבא היום, ברור גם שחייבים לחזק אותו. האליטה החילונית הולכת ל–8200, כי זה מסתדר טוב עם הקריירה בהמשך. אבל ככה לא בונים חומה. אנחנו צריכים אלירז פרץ ורועי קליין חילונים".

איתן: "בשנים האחרונות יש שינוי משמעותי ביעד של תל"י, כאשר גדעון סער כשר חינוך יזם את הכנסת תוכנית לימודי היהדות כתוכנית חובה לכל תלמיד בישראל, ושר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט, כמובן תומך בזה. נכון שבנט עדיין במבחן מבחינתנו, כמה עידוד ותקצוב הוא באמת ייתן לחינוך היהודי הפלורליסטי, כזה שמתאים למערכת החילונית, אבל אני יודע שהכוונות שלו טובות".

אם לימודי יהדות אכן יופנמו כחובה לכל תלמיד, לא יהיה יותר צורך בתל"י.

"הלוואי. אני לא חושב שהדאגה לזהות היהודית של תלמידי ישראל צריכה להיות בידי עמותה, וגם מייסדי תל"י אמרו כבר לפני 40 שנה שהתפקיד שלנו הוא לדאוג לכך שנהיה מיותרים".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 בדצמבר 2016,ב-גיליון וישלח תשע"ז - 1010. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מרנין ומעורר מחשבות . כל הכבוד לאיתן ועמיחי שיקלי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: