פרדוקס הנעורים | אבי גרפינקל

ביצירותיו המוקדמות של א.ב. יהושע ניתן לזהות עיסוק מרובה בדמויות מזדקנות, הפולשות לחיי הצעירים ולא נותנות להם מקום. על הקונפליקט היסודי בעולמו של יהושע, לרגל הגיעו לגבורות

א.ב. יהושע עומד לצד עמוס עוז בלב המערכת הספרותית הישראלית. הקריירה שלו התחילה לפני שישים שנה, ודי בעובדה זו כדי לעורר רגש עז של כבוד. בעשורים האלה פרסם סיפורים קצרים, אחד–עשר רומנים, בהם "המאהב", "מר מאני" ו"מסע אל תום האלף", ארבעה מחזות, ארבעה ספרי עיון וספר ילדים. הוא נלמד לבגרות, נחשב לאייקון של השמאל הציוני, מתראיין על ענייני השעה, לעתים כנביא זעם, ונהנה מהערצה רבה בחו"ל, שם הוא נתפס כנציג ביקורתי אך אוהד של ישראל.

עוד בתחילת דרכו אפיין את כתיבתו פרדוקס מעניין. כמעט כל הסיפורים הקצרים שכתב בצעירותו עוסקים דווקא באנשים זקנים או מזדקנים. עניינו של סיפורו הראשון, "מות הזקן", הוא בקשיש בריא ששכניו קוברים אותו בעוד חי. בסיפורו האחרון, "בסיס טילים 612", נקרא איש מילואים מבוגר להרצות בבסיס נידח, ונתקף בחילה למראה דור החיילים הצעיר.

העניין הזה יכול לעורר תמיהה. מה מושך סופר בתחילת דרכו לכתוב דווקא על אנשים שנמצאים בסוף דרכם? מדוע ראשית עלייתו לפסגת הרפובליקה הספרותית העברית רצופה בדמויות בירידה? ובעיקר, מהי טיבה של הבחילה למראה הצעירים שתיאר הסופר הצעיר–בעצמו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת?

מה‭ ‬מושך‭ ‬סופר‭ ‬בתחילת‭ ‬דרכו‭ ‬לכתוב‭ ‬על‭ ‬אנשים‭ ‬שנמצאים‭ ‬בסוף‭ ‬דרכם‭? ‬א‭.‬ב‭. ‬יהושע‭, ‬2012 צילום‭: ‬ראובן‭ ‬קסטרו

מה‭ ‬מושך‭ ‬סופר‭ ‬בתחילת‭ ‬דרכו‭ ‬לכתוב‭ ‬על‭ ‬אנשים‭ ‬שנמצאים‭ ‬בסוף‭ ‬דרכם‭? ‬א‭.‬ב‭. ‬יהושע‭, ‬2012
צילום‭: ‬ראובן‭ ‬קסטרו

הפלישה אל האחר

ספריו של יהושע מלאים הסגות גבול, פלישות וחדירות של אנשים לשטחים ולמקומות לא להם. כמעט אין לו יצירה בלי דמות שמנסה לחצות איזה גבול, להיכנס לחדר זר, להגיע לאתר שאסור לה, להפר פרטיות, לטמא או לחלל בעצם נוכחותה קדושה כלשהי. לא רק יהושע הסופר, אלא גם יהושע המסאי הפוליטי מייחס לעניין הזה חשיבות עצומה:

לאחר מלחמת ששת הימים החל מיטשטש הגבול, שהוא אבן היסוד בכל ריבונות בעולם. אמנם לא סיפחנו את השטח שכבשנואבל ביטלנו בכל זאת את קיומו הפיזי של הגבול הברור שעמד בין שני לאומים שונים, והתחלנו לפזר את עצמנו בהתנחלויות, שוב כמו בגולה, בתוך רקמת חייו של עם אחראת המחיר של אין גבול אנחנו משלמים היום בצורה קשה ורבת דמים, כי לתוך מחזור הדם של הווייתנו נכנס כל יום אויב בלי שאנחנו יכולים אפילו לזהותו.

הפלישה לתחומו של האחר והיעדר גבול ברור בין האני לזולת הם לפי יהושע מקור לאיבה ולאלימות. זהו גם ההסבר שהוא מספק לאנטישמיות שהופנתה כלפי היהודים בגולה: דווקא משום שהיהודים כה היטיבו להתערות בחברה שסבבה אותם, הם עוררו בקרב הגויים פחד ושנאה מפני חדירתו החשאית והערמומית של גוף זר לתוכם. דומה שאילו נשאל מה ישראלי בעיניו, היה יהושע משיב: "להידחף" – בתור לסוּפּר, בכביש, במזרח התיכון. אפילו הקיום היהודי השלו בגולת ארה"ב נראה לו קיום חלקי ובלתי–מספק. רבים תקפו אותו על כך, ודווקא מן המחנה הפוליטי שלו, אבל ייתכן שעלייתה המחודשת של האנטישמיות עם בחירתו של טראמפ תקנה לביקורתו יתר אהדה.

ראשון סיפוריו, "מות הזקן", נכתב כעשור לפני מלחמת ששת–הימים, ואין לו קשר לאנטישמיות. ובכל זאת, גם הוא עוסק בסכנות היעדר–הגבול. הזקן אינו מכיר בגבול בינו לבין הצעירים, שזועמים על כך כי הוא שב לו ממסיבת הבלים בעודו מפזם שיר שהיה שגור על שפתי נערים. ניסיונו להסיג את גבולם של הצעירים הוא אחד הגורמים שמעוררים בסובביו את הדחף לרוצחו.

כאן נפתח לנו פתח כלשהו לפתרון תעלומת התעניינותו המופלאה של יהושע הצעיר בקשישים. שכן כמעט כל הסיפורים שפרסם יהושע בשנות העשרים לחייו עוסקים בקונפליקט שבין מבוגרים לצעירים. ב"שלושה ימים וילד" כמעט ממית המספר ילד שנמסר להשגחתו, והילד יורה עליו בחזרה מטנק צעצוע. ב"מסע הערב של יתיר" נאבקים גיבורי הסיפור הצעירים במפקח הזקן על מסילות הרכבת, שמייצג את החוק והסדר, ולבסוף מסגירים אותו למשטרה בגין הפשע שהם עצמם ביצעו למרות התנגדותו. ב"גאות הים" שומר סוהר צעיר לבדו על אסירים זקנים, שביצעו את פשעיהם החמורים עוד לפני שנולד.

בחלק מן הסיפורים, העימות בין צעירים וזקנים מתואר דווקא מנקודת מבטם של האחרונים: "המְפקד האחרון" מתאר פלוגה של ותיקי קרבות שנשכחו מלב ונאלצו להירקב במשרדים אפרוריים ולהיצמד לנשותיהם הבלות עד שמישהו נזכר בהם וקרא להם למילואים. ב"שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" מנסה לשווא משורר ותיק לחקות את שיריהם של צעירים. "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובתו" מציג מהנדס בגיל העמידה המקנא בבתו המתבגרת על כך שהיא מחוזרת, בעוד אשתו אינה מעוניינת בו מינית.

לעיתים הקונפליקט בין נעורים לזקנה פנימי, בתוך הדמות עצמה. גיבור "מול היערות" מתואר כצעיר–זקן, מתקרב לגיל שלושים עם "קרחת זוהרת באמצע קדקודו הקמל". הצופה, כמו פיטר פן, מסרב להתבגר ולהיכנע ללחצי חבריו להצטרף אליהם במרוץ הקריירה הבורגני. המפקח המבוגר על יערות קק"ל נוזף בו על שהוא מכנה את היערות בשם המזלזל "חורשות", בנימוק שהצופה "כבר עבר את הגיל" להתגרויות מעין אלה. ואולם, למרות לחצו של המפקח, הצופה מתעקש על האמת שלו, בדומה לילד שצעק "המלך עירום!". בעיניו, הנטיעות של קק"ל אינן יערות קדומים טבעיים, אלא תוצרים מלאכותיים וצעירים שנועדו להסתיר עבר בעייתי – הריסת הכפרים הערביים שעל חורבותיהם ניטעו לאחר 1948.

לחיות בצל ההורים

העימות בין צעירים למבוגרים אינו רק אישי. בכמה מן הסיפורים מתוארת ירושלים כמלאה בורות עתיקים וחורבות שמשתלטים על העיר ומכתיבים את ההווה שלה, בדיוק כפי שהעבר והמסורת שולטים בהווה ובעתיד, וכפי שהזקנים רודים בצעירים ומונעים מהם להשתחרר מעריצותם ולצאת לדרך משלהם. משא ההיסטוריה, בין של אשמה, בין של חלומות בלתי–ריאליים שחלמו האבות ובין של עבר טראומטי ומלא חורבן, מכריע את הצעירים – ואלה אינם מצליחים לפתוח דף חדש ועצמאי. הם תקועים באותו עבר מכביד, אינם מצליחים להתבגר ונשארים לכן ילדים או סטודנטים נצחיים.

אבל מי בעצם אשם בכל זה? האמנם משקלו של העבר כה גדול, עד שלא ניתן להיחלץ ממנו? האמנם כוחם של ההורים כה אדיר, עד כי נגזר על ילדיהם לחיות בתוך המעגל הצר שהתוו להם?

דומה כי זו השאלה המרכזית שהטרידה את יהושע בתחילת דרכו כסופר, ובמיוחד בנובלה "בתחילת קיץ – 1970". גיבור הנובלה, מורה לתנ"ך בן שבעים, מקבל ידיעה על מות בנו במלחמה. זו המלחמה שחידשה את נעוריו של המורה הזקן:

לפני שלוש שנים הגיע זמני לפרוש, ואני אכן השלמתי עם הגזרהאבל המלחמה פרצה פתאוםהלכתי למנהל להודיע שאיני פורש, שאני נשאר בבית הספר עד שהמלחמה תסתיים. סוף סוף, עתה, כשהמורים הצעירים נקראים בלי הרף לצבא, הוא יהיה זקוק לי. אבל הוא לא ראה שום קשר בין המלחמה וביני. "המלחמה כבר נגמרת", ענה בחיוך מוזר, "ולך מגיעה מנוחה" ("כל הסיפורים", עמ' 252).

המנהל ביקש לגזור על המורה המבוגר מנוחה נכונה, כלומר לקברו בעודו בחיים, בדיוק כפי שעשו לזקן בסיפור "מות הזקן". אבל המלחמה, שהרגה כל–כך הרבה צעירים, ובהם לפי השמועה בנו, ציוותה לו את החיים. בדיוק כמו הזקן, גם המורה חודר למקומות לא לו ומסיג את גבולם של הצעירים: "שלוש שנים לא דרכה רגלי בחדר המורים… לבית הספר אני חודר מוקדם בבוקר, ובהפסקות [אני] זורם הלוך ושוב עם התלמידים" (שם). הוא אף מגרש מכיתתו מורה צעיר, מן הסתם בן גילו של בנו, שהיה אמור להחליפו.

הסירוב הזה לפנות מקום לצעירים מייתר את הבנים וגוזר עליהם מיתה. זה מקור הקונפליקט, המאבק הרצחני, בין הדורות. אלא שהמורה הזקן תופס במאבק הזה עמדה מפתיעה. הוא מבקש לנאום בפני התלמידים, אבל לא כדי לעודדם להקריב את חייהם במלחמות שעליהן הכריזו אבותיהם אלא בדיוק להפך, לבקר אותם על צייתנותם. על המרדנות ההיפית החלולה שלהם, שמתבטאת בנסיעה מפונקת במכוניות ההורים אל מסיבות ריקודים וגיפופים, בריחה אל מין ואלכוהול של אנשים ממושמעים, שמוכנים למות, להתחפר בבונקרים במשך חודשים, מתחת לאש תופת ולהסתער בלילות אל גדרות תיל לא מוכרים. מרדנות–כביכול זו מזכירה את המרדנות השטחית שתוארה דור לאחר–מכן בסרט "בלוז לחופש הגדול", והמורה הזקן בז לה: "שוב ושוב מדהימים אותנו [הצעירים] בצייתנותם. הלא כן הורים יקרים?", הוא שואל (266).

פרדוקס החינוך

עכשיו, כך נראה, התקרבנו לפתרון חידת עיסוקו של יהושע הצעיר בזקנים. דומה כי הוא ראה במהפכת הסיקסטיז מעין גרסה מנוונת של המהפכה הציונית. בשתי המהפכות מרדו הצעירים בהוריהם, אלא שבעוד שהחלוצים המירו חיים בורגניים באירופה בחיי עמל ומלחמה בארץ מדברית, ההיפים המירו חיים בורגניים בחיים נרקיסיסטיים, נהנתנים ואסקפיסטים. "דור האספרסו", קראו לזה אז אצלנו.

יהושע הפנים כנראה חלק מן הביקורת הזאת, אבל חשוב להדגיש כי הוא לא הטיף לצייתנות. כך למשל, בסיפור "בתחילת קיץ – 1970" הוא נגע בפרדוקס המרכזי של ההורות והחינוך: הרצון לגדל ילדים וצעירים כך שיֵצאו לדרך בוגרת ועצמאית, שונה ונפרדת מדרכם של ההורים והמורים. זהו תנאי להתחדשות ולפריון, שהרי אין טעם בצאצאים המהווים שכפול זהה של מולידיהם. במובן הזה, הציונות לפי יהושע חייבת להיות מהפכה מתמדת: המורה הזקן בסיפור נתקף ייאוש כשהוא לא מצליח להסביר לאחד הצעירים את ההבדל שבין תנ"ך להיסטוריה, משום שהצעיר לא תופס כי התנ"ך והמסורת אינם גוזרים עליו ציות מלא וקיפאון, וכי תפקידו לחרוג מהם – ולעשות היסטוריה שיש בה חידוש ושינוי, במקום חזרה אינסופית על העבר.

בסיפור זה, כמו בסיפורים וברומנים רבים אחרים של יהושע, נעשה שימוש במוטיב העקדה. אלא שמי שמועמד כאן בניסיון אינו אברהם, אלא יצחק; לא המורה לתנ"ך, אלא תלמידיו; לא היכולת לציית, אלא היכולת להתקומם:

הטירוף שאני משליט עליהם באמצעות התנ"ך. כל מבחן מקבל חשיבות נוראהזה מבחן קשה. מעולם לא חיברתי טקסט אכזרי כל–כךכמה מהם מרימים ידיים אליאולם בתנועת יד אני קוצר אותם [כמו במאכלת]… מישהו, בפנים לוהבים, קם ועוזב את הכיתה. אחרי שני, אחריו שלישי, לפתע כאילו הם מורדים. סוף סוף (270)

דומה כי בסיפוריו ניסה יהושע הצעיר לומר לבני גילו: אם המבוגרים מסיגים את גבולנו ומבקשים להכתיב את חיינו, עלינו להשיב מלחמה, לעמוד על שלנו ולכתוב את ההיסטוריה שלנו בעצמנו. גם בכתיבתו המסאית וגם ברומנים המאוחרים יותר, מרבה יהושע לעסוק בהסגת הגבול של העבר אל ההווה, של הורים אל תחומם של ילדיהם ("הכלה המשחררת"); של אנשים שמתקשים להתקדם הלאה משום שהם שבויים בזיכרונות של נשותיהם המתות ("מולכו"), מתאהבים בנשים מבוגרות מהם ("השיבה להודו"), שוכבים עם חברה לספסל הלימודים של בתם ("המאהב") וכו'.

טשטוש התחומים הזה גורם תמיד לסכסוך, אלימות, תקיעות, אימפוטנציה ועקרות. המשימה שמטיל יהושע על רוב גיבוריו, בקריירה הארוכה שלו, היא להשתחרר מכל אלה. בסיפוריו הרבים, רק הגיבורים המצליחים לעשות זאת זוכים להתחדשות, לפריון ולשלום.

ד"ר אבי גרפינקל הוא ראש מרכז הכתיבה במרכז האקדמי שלם. ספרו השלישי, "בן יחיד", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים והיה מועמד לפרס ספיר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' כסלו תשע"ז, 9.12.2016

Advertisements

פורסמה ב-11 בדצמבר 2016, ב-גיליון ויצא תשע"ז - 1009 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: