מי מכיר את המשך הקיר | יורם אלמכיאס

 

הכותל המערבי ורחבת התפילה המוכרים לציבור הם חלק קטן מהכותל השלם, המכוסה היום במבנים מאוחרים. מחקר מפורט מחזק את מעמדו בקרב על התודעה

1הכותל הנעלם

סיפורו של הכותל המערבי הקטן

נדב שרגאי

ספריית בית אל, 2016, 336 עמ'

בשנת 1887 פורסם ספרו של האדריכל, חוקר ירושלים והמיסיונר הגרמני קונרד שיק:
"Beit El Makdas". היה זה למעשה סיכום של מחקר מקיף ומדוקדק של שיק על הר הבית והמסגד שעליו, שאותו ערך מספר שנים קודם לכן. הייתה זו הפעם היחידה ששלטונות הוואקף התירו לנתין שאיננו מוסלמי לעלות להר לצורך שיפוצים. שיק השכיל לנצל את הגישה החופשית שניתנה לו למתחם כדי לחקור לעומק את השרידים הארכיאולוגיים והמחילות התת-קרקעיות במקום, ולערוך מיפוי ורישום אדריכלי מדוקדק של ההר, מחילותיו ומבניו.

ממצאיו של שיק ותרשימיו שימשו אבן דרך חשובה ביותר בחקר ההר, שעל פי רוב היה בלתי נגיש לחוקרים, בפרט יהודים. שיק, כשאר עמיתיו חוקרי הר הבית כגון צ'ארלס וורן, קלוד קונדר ואחרים, היה ודאי תמה על החלטת אונסק"ו מלפני מספר שבועות, להכריז על הר הבית כאתר מוסלמי נטול זיקה יהודית. לאלו היה ברור מעל לכל ספק כי מכלול המבנים המוסלמיים יושב על בסיסו של בית המקדש היהודי. את השם Beit El Makdas הם למדו כמובן מן הכינוי המוסלמי למתחם, שהיה מקובל אז.

שיק שירטט בין השאר את התוכנית והמידות של מתחם הר הבית נכון לזמנו. הוא מדד בעצמו את אורך כותלי הר הבית וציין כי אורכו של "כותל היהודים", הכותל המערבי, הוא 488 מטר. על בסיס מדידותיו המדויקות צעדו רוב חוקרי הר הבית והכותל המערבי לדורותיהם.

לפוקדים היום את הכותל המערבי ודאי ניכר הפער בין נתון זה לשטח המצומצם שבו מתקיימת תפילת היהודים דרך קבע. אורכה של רחבת התפילה הפתוחה הוא 57 מטרים בלבד (!). רחבה זו עוצבה במידה רבה ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, עם פינוי שכונת המוגרבים וביטול הסדר הסטטוס קוו המנדטורי. קטע נוסף מהכותל המערבי המשמש בדרך כלל לביקורים וסיורים, אורכו כ-81 מטרים: שטח חפירות ארכיאולוגיות מהפינה הדרום-מערבית של הכותל ועד למעלה המוגרבים. לעומת זאת, 350 (!) המטרים הנוספים של הכותל המערבי, למעט המפלס התת קרקעי שלו ("מנהרות הכותל"), הן בבחינת נעלם. רוב רובו של הכותל המערבי מכוסה במבנים מאוחרים והגישה אליו קשה עד בלתי אפשרית. ההמונים הפוקדים את רחבת התפילה המוכרת ושופכים את לבם בכותל הדמעות אינם מודעים לרוב לעובדה זו.

לפני כשנתיים, בעקבות פולמוס העלייה היהודית להר הבית, יצא העיתונאי, חוקר הר הבית והסופר נדב שרגאי בקריאה נרגשת, מעל דפי עיתון זה, לחזק גם את מעמדו של הכותל המערבי בתודעה הציבורית ולא למהר לוותר על הזיקה העממית לאתר זה, שדמעות אלפי יהודים נשפכו בו משך דורות ("אל תטיחו את הראש בכותל", מדור "דף הבית", ו' בכסלו תשע"ה).

 שרגאי, שפרסם בעבר מחקר מקיף על הר הבית ("הר המריבה", כתר 1995), נאה דורש ונאה מקיים, נותן לנו הזדמנות לבאר את זיקתנו למקום ומעניק לנו הפעם, בספרו החדש "הכותל הנעלם", סקירה מקיפה על הכותל המערבי "השלם". אפשר בהחלט לומר כי כבר בחשיפת נתון ראשוני זה יש בספר חידוש גדול, ולו בשל העובדה כי רוב הציבור אינו מודע למציאותו של כותל שלם מלבד רחבת הכותל המערבי העממית והמוכרת. אבל אין זה כמובן החידוש היחיד.

הורתו של הספר, כך בפרולוג המחבר, בתקרית מקומית בין מתפללים יהודים לבין שוטר בעיצומה של תפילת ראש השנה (תשנ"ז) ברחבת תפילה קטנה, 20 מטר אורכה – "הכותל הקטן". השוטר, שחשש מתגובות מוסלמיות קיצוניות בעיצומו של חודש הרמדאן, ביקש למנוע מהמתפללים לתקוע בשופר, וכשאלו בחרו להמשיך בתפילתם הגיעו מספר שוטרים נוספים, הפרו את מהלך התפילה ועצרו את התוקע.

באותה תקרית מקומית, שאותה ואת השלכותיה סוקר המחבר בהרחבה, מרחק דקות הליכה מרחבת התפילה המוכרת, יושמה דה פקטו מדיניות חריגה ומגבילה כלפי מתפללים יהודים, הדומה באופייה למדיניות הבריטית ברחבת הכותל בתקופת המנדט והמיושמת והמוכרת היום בהר הבית עצמו. "לכאורה היה מדובר באירוע זניח ושולי, אלא שבזעיר אנפין שיקפה ההתרחשות בכותל הקטן רבים מגוֹני המציאות ששררו באתר זה לאורך שנים" (עמ' 21). מה יש בו בכותל הקטן ובשאר חלקי הכותל המערבי שאינם גלויים, ההופכים את מעמדו לשונה ומיוחד? בשאלה סבוכה זו עוסק הספר.

‭"‬לבוש‭" ‬לבית‭ ‬המקדש‭ ‬העתידי‭. ‬הכותל‭ ‬הקטן צילום‭: ‬סלימן‭ ‬קדר‭, ‬פלאש‭ ‬90

‭"‬לבוש‭" ‬לבית‭ ‬המקדש‭ ‬העתידי‭. ‬הכותל‭ ‬הקטן
צילום‭: ‬סלימן‭ ‬קדר‭, ‬פלאש‭ ‬90

הכותל רשום בטאבו

המחבר, כדרכו במחקריו הקודמים, ערך כאן תחקיר מעמיק ומפורט במספר רבדים: החל מהממד ההיסטורי של תולדות הכותל המערבי מאז חורבן הבית, כולל גלגוליו בתקופת המנדט ובימים שלאחר מלחמת ששת הימים ו"גילויו" של הכותל הקטן בשנות השבעים; דרך הממד המחקרי, שבו מציג המחבר בקיאות מרשימה בתולדות המחקר התורני, ההיסטורי והארכיאולוגי העדכני על אודות הכותל השלם; ועד לממד האקטואלי והסבוך מכולם – כיצד התגבש והתעצב מעמד מיוחד, משפטי ופוליטי ועוד, לחלקי הכותל המערבי שאינם מוכרים, ובמיוחד לכותל הקטן.

במרכז הדיון ניצבת עובדה מתמיהה ולא מוכרת: ימים ספורים לאחר פינוי שכונת המוגרבים הודיעה ממשלת ישראל רשמית על ביטול הסטטוס קוו המנדטורי, כולל כל ההגבלות המשפילות כלפי יהודים שהיו נהוגות באותה התקופה. הן הכנסת והן בית המשפט העליון נתנו תוקף לביטול זה ואף הוכרז רשמית וסטטוטורית כי הכותל הוא מקום קדוש ליהודים. זאת ועוד, חלק מהכותל המערבי, באורך של 143 מטר וברוחב של מטר אחד, לכל גובהו, הופקע ונרשם בטאבו כרכוש מדינת ישראל.

שרגאי, שחושף נתונים אלו לראשונה (עמ' 103), עוסק לאורך הספר בשאלה המתבקשת: מדוע לא יושמו אותה החלטה ואותה מדיניות גם כלפי חלקי הכותל הנותרים, ובפרט אלו מצפון לרחבת הכותל הנסתרים מעיני הציבור? מה הביא לחלוקה הזו שבין חלקי הכותל השונים, כאשר ברור שמבחינה הלכתית והיסטורית אין שום הבדל מהותי במעמדם? "חלקו המוכר של הכותל המערבי שב לימי תפארתו, ומיליוני יהודים הפכו אותו אתר עלייה לרגל. ובכל זאת כאן, בהמשכו של אותו קיר אבנים מקודש, זה היה אחרת, והזמן כאילו קפא מלכת. כאילו העתיק ושירטט מאן דהו תמונה עתיקה כדי לשמרה" (עמ' 273).

כאן מכניס המחבר את הקורא להרפתקה סבוכה ומרתקת, עמוסה בפרטי תאריכים, ישיבות ממשלה ופרוטוקולים שונים, שבה שזורים ויכוחים ופולמוסים אין סופיים על רקע דתי ופוליטי, היסטורי ומחקרי, ביטחוני ומשפטי, אשר הלכו והתעצמו בעקבות "גילויו" של הכותל הקטן בחורף 1972. ניכר כי שרגאי הפך כל אבן בליבון הסוגיה, העמיק כדרכו בפרטים והגיע למיצוי מחקרי של השתלשלות העניינים.

חיזוק הנוכחות

בדיונים השונים בנושא נטלו חלק שרים וחברי כנסת, ארכיאולוגים ורבנים, יועצי ביטחון ומשפטנים, אך אלה לא הצליחו להגיע לעמק השווה ובסופו של דבר התקבעה המציאות, ללא החלטה רשמית וללא עיגון בחוק, שבה הכותל המערבי הצטמצם בפועל לרחבת התפילה הרשמית והמוכרת ואילו  במתחם הכותל הקטן נוצרה מציאות אקס-טריטוריאלית אבסורדית, שלא לומר הזויה.

"מבחינת מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, לא היה דין אחד לסמטת הכותל המוכרת, שהפכה תוך ימים לרחבה מוסדרת, ולסמטת הכותל הקטן ולחלקיו העלומים האחרים של  הכותל המערבי… הדבר גרם לכך שהמאבק לחידוש ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי והמאבק להסדרת מעמדו של הכותל הקטן היו דומים" (עמ' 269).

אלא שבמקביל לכל הסאגה הזו, החל תהליך איטי אך קבוע של התעניינות מחודשת בכותל הקטן ובחלקי הכותל האחרים. בודדים וקבוצות מגוונות החלו לפקוד את המקום לתפילות ולשיעורים ועוררו את התודעה הציבורית כלפי המקום. פרק נכבד וחשוב בספר מוקדש לסיפור ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי מראשית המאה התשע-עשרה, שהתרכזה בעיקר, כך לפי שרגאי, לאורך הכותל המערבי וחוסלה במאורעות תרפ"ט ובמרד הערבי בין השנים 1939-1936. ישנה גם התייחסות לצד המוסלמי בסוגיה: התפתחותה של זיקה דתית, לעתים בדויה, מוסלמית ופוליטית לאתר הכותל הקטן (אל מבכה אלזע'יר), בצד גילויים של זלזול וחילול המקום והמאבק על צביונו.

חידוש ההתיישבות היהודית באזור זה לאחר מלחמת ששת הימים הביא להתעניינות מחודשת בחלקי הכותל הלא חשופים ובפרט בכותל הקטן. בעבודה איטית, יומיומית, סיזיפית ועקשנית מתאמצת קבוצה קטנה של אנשים מסורים לחזק את הנוכחות היהודית בחלקי הרובע המוסלמי השונים, להגביר את תחושת הביטחון ולחזק את התודעה הציבורית כלפי חלקי הכותל המערבי שאינם מוכרים. אף המחבר מבקש בספרו להיות נדבך נוסף וחשוב במאמץ זה, ורואה בו עוגן תודעתי חשוב ללימוד ולחיזוק הקשר בין העם היהודי, הר הבית וירושלים העתיקה (עמ' 275).

אבנים ממללות

על אף שבהקשר אחר מעיד המחבר על עצמו כי הוא כותב הנוגע בדבר ו"אינו משקיף בלתי מעורב" ("על אם הדרך", עמ' 10), ואף בספר הנוכחי הוא מתבטא כי "איני מוציא עצמי מן הכלל", ומגמתו המוצהרת היא לקרב לציבור מחדש את הכותל הקטן כ"לבוש" לבית המקדש העתידי (עמ' 14), אין הדבר בא על חשבון הכתיבה המחקרית והדיוק המדעי. בתחקיר הארוך והמפותל נכללים זיכרונות, ראיונות, עדויות משפטיות, פרוטוקולים וקטעי עיתונות.

למרות גודש הפרטים, המובאות הרבות והציטוטים הארוכים, שלעתים מכבידים על הקריאה, סקירתו של שרגאי מסודרת ומעניינת וכתיבתו קולחת. גם התמונות הרבות, קטעי העיתונים וצילומי המסמכים מעשירים את הספר ומוסיפים חן ועניין לקריאה השוטפת.

לשם הגילוי הנאות, אציין כי הייתי בין המבקרים של הטיוטה הראשונית של הספר. לא אכחיש ואומר כי תחושתי הראשונה הייתה מסויגת – עד כמה הדבר חשוב ומרכזי עד שראוי לכתוב עליו ספר? האם יש בכלל "בשר" בסיפור הזה ועד כמה הסוגיה "השולית" הזו רלוונטית לציבור? אך המחבר הצליח גם הפעם לעורר בי עניין וסקרנות רבה ובעיקר לחשוף אותי לסיפור גדול הרבה יותר ורלוונטי מאי פעם.

בימים שבהם העולם הסובב אותנו אינו יציב ועוין, מעמיד בפנינו שאלות רבות ולעתים מעמת אותנו עם שאלות יסוד קיומיות, ראוי בהחלט לחזור אל הלימוד והבירור המעמיק של אבני הקיום שלנו, לדעת להסביר אותן לעצמנו וממילא גם לעולם. מבחינה זו הספר יתאים מאוד לא רק לעוסקים בחקר ירושלים וארץ ישראל בלבד כי אם לכל מי שחפץ להעמיק חקר בקורות עמנו וזיקתו לאבני הכותל הממללות, כדבריו של יוסף קלוזנר (מצוטט בעמ' 276):

לא, לא קרות הן עוד אבני הכותל, אלא חמות כחום הדמעות שנזלו עליהן במשך 2000 שנה.

לא, לא יבשות הן עוד, אלא רטובות בדם התמצית של אומה גדולה מבכה על גורלה

לא, העם אינו טועה במה שהוא מקדיש ומעריץ אבנים דוממות אלו.

לא אבנים ולא דוממות הן, אלא רוח חיה וממללת. #

ד"ר יורם אלמכיאס הוא חוקר תולדות היישוב בעת החדשה, מלמד בתיכון פלך בירושלים ובמכללה האקדמית אורות ישראל באלקנה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' כסלו תשע"ז, 9.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 בדצמבר 2016,ב-גיליון ויצא תשע"ז - 1009, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: