לקראת שיח ציוני–דתי–ערבי | גיטה חזני מלכיאור

זלזול המגזר הערבי במפעלו של שמעון פרס יכול להעיד על כישלון השמאל בביסוס חזון הדו–קיום הליברלי. המשימה מוטלת כעת על הציונות הדתית, המדברת בשפה של ערכים וזהות

רבות נאמר ונכתב על תגובת העולם הערבי ל"ישראל הבוערת" בגל טרור השרפות האכזרי שפקד את ערי ישראל לאחרונה. קולות השמחה לאיד שנשמעו ברשתות הערביות יחד עם קריאות העידוד והתמיכה הנלהבת בדפוס הטרור החדש והיצירתי מזכירים את פרצי השמחה שעלו בתוך המגזר הערבי כשנפלו כאן הטילים של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ ובזמן פיגועי ה–11 בספטמבר.

אך לצד קולות אלו היו קולות אחרים שלא הובלטו דיים בתקשורת, אותם קולות שהביעו שאט נפש ופסילה חד משמעית של ההצתות, התנערות ובושה. נכון לרגע כתיבת שורות אלה לא ידועה זהותם של המציתים, אך נראה כי בקרב שני הצדדים קיימת תחושה שהפעם הטרור של ערביי ישראל הפך את הקערה על פיה. רבים מתוך העצורים נמנים עם ערביי ישראל. נתון זה עשוי לעלות בקנה אחד עם דיווחי השב"כ שלפיהם מספר ערביי ישראל המעורבים בטרור ובאלימות פנימית הולך וגדל בהתמדה לצד שיעור ההזדהות העולה עם דאעש.

מנהיגים בולטים במגזר הערבי, פוליטיקאים, אנשי דת ואנשי חינוך, קובעים חד–משמעית כי הגורמים המרכזיים למעורבותם של צעירים ערבים במעשי הטרור ובאלימות הפנימית נובעים ממשבר הזהות שהחברה הערבית עוברת בשנים האחרונות. עוד הם טוענים כי לא נראה שלמדינת ישראל ישנו אינטרס כלשהו לטפל בבעיית הזהות האקוטית שהתפתחה בקרב ערביי ישראל בנסיבות הקמתה של מדינת ישראל. ממשלתו של נתניהו מקטינה בעיניהם עוד יותר את הסיכוי לשיפור. לאורך שנות קיומה של המדינה הייתה ציפייה מתמשכת מהשמאל לקדם ולממש את זכויותיהם הקולקטיביות של הערבים החיים כאן, אותן זכויות המעוגנות בזהותם הערבית–פלשתינית–מוסלמית–ישראלית.

אלא שציפייה זו נתגלתה כחזון תעתועים. הביטוי המובהק לאכזבה זו התגלם ביחסו של הרחוב הערבי למותו של פרס, שנתפס כמנהיג חזון הדו–קיום של השמאל. פרס עמד איתן בחזונו גם כשהמציאות של הסכמי אוסלו קרסה, והאמין עד יומו האחרון כי היחסים הבינלאומיים הולכים ומתבססים על שיקולים כלכליים, בעוד הזהות האתנית והלאומית הולכת ומאבדת ממשקלה. הוא לא היה מודע לעובדה שבשני העשורים האחרונים מחקרים רבים בתחום חקר סכסוכים בינלאומיים מפריכים תזה זו. אמנם המניע המוצהר להתקוממויות של קבוצות מיעוט אתניות הוא ריאליסטי–חומרי, ונוגע לא פעם לקיפוח זכויותיהן בחלוקת המשאבים, אך למעשה המניע האמיתי יונק מהמשמעות הערכית הנגזרת מקיפוח זה. קבוצות אלו רואות בכך איום על זהותן החברתית ועל אמונותיהן התרבותיות, הדתיות וההיסטוריות.

פרס וכוחות השמאל במדינת ישראל ניסו לאורך עשרות שנים לעקוף אמת צרופה זו בעצם הצבת האינטרסים הכלכליים כפסגת השאיפה האנושית למימוש זכויות אדם. אך גישה זו כשלה. תעיד על כך תגובתם המזלזלת של הציבור הערבי ומנהיגיו למפעלו של פרס עם פטירתו. הן הימין והן השמאל הופתעו מתגובת הרחוב הערבי, עד כדי טלטלה רגשית עזה של עלבון וכפיות טובה. אך זוהי עובדה: המגזר הערבי אכן איננו מעריך את מאמצי השמאל בישראל, ופרס בכללו, לקידום חזון הדו–קיום. בדברים הבאים אבקש לעמוד על הגורמים לפערים אלו.

דווקא‭ ‬משום‭ ‬שהציבור‭ ‬הערבי‭ ‬הוא‭ ‬דתי‭ ‬ומסורתי‭. ‬מפגש‭ ‬ישראלים–פלשתינים‭ ‬בגוש‭ ‬עציון‭, ‬2015 צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

דווקא‭ ‬משום‭ ‬שהציבור‭ ‬הערבי‭ ‬הוא‭ ‬דתי‭ ‬ומסורתי‭. ‬מפגש‭ ‬ישראלים–פלשתינים‭ ‬בגוש‭ ‬עציון‭, ‬2015
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

לא בנה לערבים

בשנים האחרונות מקיים המגזר הערבי שיח פנימי ביקורתי נוקב באשר לאמינותן של כוונות השמאל להיטיב את זכויותיו. נראה שאמונם של ערביי ישראל בשמאל החילוני המייצג זהות חילונית–ליברלית נחל אכזבה וייאוש. נוצר משבר אמון חריף. בעיני המגזר הערבי, שיח הזכויות לא הוכיח את עצמו ותחושות הקיפוח והאפליה, כמו גם הניכור כלפי המדינה, רק הולכות ומחריפות.

לבקשתי מאחד ממנהיגי התנועה האסלאמית הדרומית למנות שתיים או שלוש תרומות מרכזיות של שמעון פרס או של השמאל למגזר הערבי השיב הלה בחיוך מתנצל כי פרס ידע להגיד את כל המילים הנכונות, אך ביניהן ובין מעשיו בפועל לא היה דבר וחצי דבר. כאילו מכר חלומות. הגורם טען כי פרס אמנם סייע ברמה האישית לערבים, אך תרומה מעשית במישור הקולקטיבי לא הייתה לו. "פרס לא בנה יחידות דיור לצעירים הערבים, לא בנה אזור תעשייה חדש, אבל כן בנה התנחלויות. בתחום ההיי–טק הוא לא קידם שינוי במגזר. למעשה, נתניהו מקדם הרבה יותר את ההיי–טק במגזר. גם בתחום הספורט, פרס אמנם קידם משחקים בין קבוצות יהודיות וערביות אך לא בנה לנו מגרש כדורגל אחד. פרס היה נץ בדמות יונה. אני מעדיף מנהיג שאני יודע שהוא שונא אותי, אבל שיעשה. אני רוצה להיות בטוח מול מי אני עומד".

המשפט האחרון משקף בדיוק רב את קביעתם של הטיעונים המחקריים שהוצגו למעלה. בעיניהם של ערביי ישראל פרס לא סיפק את הסחורה הכלכלית שהייתה ליבת חזונו האידיאולוגי מתוך זלזול ואי הכרה אמיתית בזכויותיהם הקולקטיביות, בערכיהם ובאמונותיהם. לדעתם, בניגוד לדימויו המקובל בזירה הבינלאומית, פרס לא חי בשלום עם חזון השלום שלו ועל כן לא באמת פעל לקידום שוויון הזדמנויות אלא מן השפה לחוץ.

הערבים רואים בדפוס הפוליטי שאפיין את פרס אב–טיפוס לדפוס המחשבה והפעולה של כלל השמאל בישראל. השמאל ומנהיגיו לא הצדיקו את האמון שנתן בהם המגזר. לכך מוסיפים הערבים שקיעה תרבותית וערכית מתמשכת על פני השטח אל מול צרכים עמוקים ויסודיים של זהות דתית ההולכת ומתפתחת אך חסרת אפיקים קונסטרוקטיביים. הנהגת השמאל שהובילה את מורשת הדו–קיום עם הציבור הערבי לא ממש הבינה את צורכי הזהות הראשוניים של המיעוט הערבי, לא תרמה להנגשת חינוך והשכלה דתית רחבה לציבור שהוא מסורתי ושמרן ביסודו, ולא פעלה לקידומו, שלא לדבר על ביסוס הנהגה דתית משכילה בעלת שיעור קומה וסמכות לפסוק בענייני דת ומדינה מתוך ראיית צורכי הזמן והשעה והנסיבות הפוליטיות הדוחקות את האסלאם המתון אל עברי פי פחת.

מנהיגי המגזר מבינים כי שיעורי האלימות חסרי התקדים בתוך המגזר נובעים מאובדן שליטה של מנהיגי הדת ומנהיגי הציבור, שאינם מסוגלים לספק תשובות ערכיות למשבר הזהות שחווה הדור הצעיר בהעדר מוסדות דת וחינוך ערכי דתי מפותחים. נראה שהציבור הערבי מבין כי השמאל החילוני הוא שחקן פוליטי נעדר מחויבות דתית וכי למעשה הא בהא תליא: התפתחות דינמית של זהותו הדתית של המיעוט תלויה בין היתר במידת הדומיננטיות של המרכיב הדתי בזהותה של הקבוצה ההגמונית במדינה שבה הוא חי.

ואכן, אחד המאפיינים הבולטים של השיח בין השמאל והערבים הוא היעדרו של מרכיב הזהות היהודית והקשר בינה ובין הציונות. היעדר זה בולט במיוחד על רקע התהוותו והתגבשותו ההולכת ומתעצמת של האתוס הפלשתיני, שעמו מזדהים ערביי ישראל, על מרכיביו הלאומיים, הדתיים והתרבותיים. כך מתקבלת בעיני הצד הערבי בשיחותיו עם השמאל תמונה של זהות יהודית תלושה ורופפת, וערכים ציוניים הנשענים בעיקר על נימוקים ביטחוניים או אפולוגטיים. הצעירים הערבים מפנימים כי ההצדקה המוסרית לקיומה של מדינת ישראל מתחילה בשואה ולא בשורשיו התרבותיים של עם ישראל בחבלי יהודה ושומרון, והמבוגרים נאחזים בתפיסה מעוותת זו כהצדקה להכחשת ההיסטוריה היהודית באזור.

הבניה מחודשת של השיח

החדשות הטובות הן שהיכולת לתקן תמונה מעוותת זו נתונה בידי הציונות הדתית, ודווקא באגפיה הימניים. לציונות הדתית יתרון אידיאולוגי המהווה מנוף פוליטי שמיטיב לבטא שיח ערכי בהיר, קוהרנטי, שקוף ולא מתנצל על המקורות הדתיים, הלאומיים וההיסטוריים העומדים בטבורה של זהותה היהודית של מדינת ישראל. הימין הדתי מודה בגלוי כי הוא איננו מכיר בזהות הקולקטיבית של ערביי ישראל אך נכון לקדם שיח של חובות יהודיות כלפי הגֵר הגר בתוכנו במקום שיח הזכויות הליברלי. ואמנם, כפי שצוין למעלה, מנהיג התנועה האסלאמית מעדיף לדעת מול מי הוא עומד.

דא עקא, הימין הדתי כמעט לא נוכח במפגשי שלום ודו–קיום בין יהודים וערבים, ואיננו ממלא תפקיד קריטי בדיונים ובשיח בין הצדדים. ניכוס רעיוני–ערכי של השלום על ידי השמאל, והשתתתו על נימוקים דמוקרטיים–ליברליים, הדירו מגזר זה מזירת השיח הערכי והמדיני והותירו אותו ללא משנה מדינית–יהודית סדורה בנושא. אלא שההגמוניה של הציונות הדתית במרחב הפוליטי והתרבותי היום מעניקה לה הזדמנות חשובה לתקן שגיאה היסטורית זו.

לנוכחות הימין הדתי במעגלי השיח עם העולם הערבי בכלל והמיעוט הערבי בישראל בפרט ישנו משקל אסטרטגי דווקא משום שהציבור הערבי הוא דתי ומסורתי. שני הצדדים ערים לחשיבות ערכי יסוד כהכרחיים וקיומיים להגדרת זהותם. אנשי חינוך ואנשי דת במגזר רואים את השינויים הפוליטיים בישראל ומבינים כי הבית היהודי ממלא תפקיד מפתח בשמירה על זהותה היהודית של מדינת ישראל. גורמים אלה תוהים בקול רם אם ניתן למצוא בבית היהודי שותפים המבינים את גודל האסון של הקריסה הערכית–דתית בציבור הערבי ואת משמעויותיה החברתיות עבור הערבים והיהודים כאחד, והאם יהיו מוכנים להרים את הכפפה. מקורותיה של קריסה ערכית זו מיוחסים בין היתר לבורות המאפיינת חלק גדול ממנהיגי הדת בתחום ההשכלה הדתית והאקדמית, ולשחיתותה של ההנהגה הציבורית, המונעות מהם לשמש מודלים לחיקוי והשראה לתפיסות דתיות ופוליטיות מורכבות עבור צעירי המגזר.

בניגוד לבניין הקלפים שבנה השמאל עם ערביי ישראל, ראוי אפוא שהציונות הדתית תזהה כי זוהי שעה היסטורית ותקדם מהלך אסטרטגי להבניה מחדש של יחסי מדינת ישראל עם אזרחיה הערבים, באמצעות ניסוח משנה מדינית–פוליטית ותרגומה לקווי פעולה מעשיים. הימין הדתי לא צריך לחשוש מחיזוק היסודות הערכיים הדתיים של ערביי ישראל. רוב הציבור הערבי, ועל כך נדמה לי כי אין חולק, איננו קנאי ואיננו קיצוני ושואף לחיות חיים נורמטיביים בשלום ובביטחון לצד היהודים. ממילא, זהות דתית מורכבת תאפשר ריסון משמעותי של פוטנציאל הכוחות הרדיקליים. היבטיה הטקטיים של אסטרטגיה זו יתבטאו בארבעה אפיקי פעולה משותפים לציונות הדתית ולמגזר הערבי:

א. הקמתו של מכניזם פנימי בתוך מפלגת הבית היהודי, שיורכב מדמויות פוליטיות, רבניות וחינוכיות ויגבש נייר עמדה בסוגיית יחסה של המדינה למיעוט הערבי. נייר עמדה זה ינוסח בלשון שיח החובות היהודי. במקביל יוקם מכניזם פנימי בתוך המגזר הערבי, מקרב דמויות מרכזיות המוכנות למהלך משותף ומזדהות עם הנאמר במאמר זה (אוכל להעיד כי דמויות בולטות כאלה קיימות ומוכנות לפעולה מיידית).

ב. הקמת מוסד אקדמי ללימודי שריעה ומחקרי הלכה. מוסד זה, שינוהל בידי מנהיגי דת מוסלמים מתונים, עשוי להוביל להקמתו של גוף רשמי לפסיקת הלכות בנושאים אזרחיים. היום לא קיימים מנגנוני פסיקה הלכתית המסדירים שאלות של חובות אזרחיות של מוסלמי החי תחת שלטון שאיננו מוסלמי (ובפרט במדינת ישראל). דת, באשר היא, עשויה לפתח עמדות סובלניות כלפי קדמה בתנאי שמתקיימים בה יסודות דינמיים של התפתחות המחשבה הדתית לצד מחקר ענף. היעדרו של גוף מוסדי מחקרי רציני בתחום האסלאם והשריעה המתנהל על ידי מנהיגים בעלי שיעור קומה מותיר את המגזר תלוי בגורמי חוץ רדיקליים עוינים וללא יכולת התמודדות מיטבית בשאלות של זהות, מודרנה וחיים אזרחיים המאתגרות את הציבור הערבי היום יותר מאי–פעם.

ג. הקמת בית ספר ערבי ראשון למנהיגות במגזר הערבי, שיכשיר עתודות של מנהיגים בעלי חזון ויצעיד את בני המגזר לעבר הגשמה אישית וכן להתפתחות המגזר כגורם יצרני, התורם ושותף לצד היהודי בבניין הארץ והחברה הישראלית.

ד. קיום מפגשי זהות ודיאלוג לחיים משותפים בראי ערכי היהדות והאסלאם. מפגשים אלה יחליפו את שיח הזכויות הליברלי ויישענו בעיקר על מקורות הלכתיים במסורת הדתית של שני הצדדים (בעשורים האחרונים הולכת ומתפתחת דוקטרינה הלכתית מוסלמית בשם "פִקְה אל–אַקַלִיַאת", הלכות המיעוטים המוסלמיים, מבית מדרשו של הזרם האסלאמי ה"ווַסַטִי" (אמצעי), החותרת להגמיש את ההלכה האסלאמית כדי לאפשר קיום בשלום בין מיעוטים מוסלמיים לבין הרוב שאינו מוסלמי). ראוי ששר החינוך ירתום את רבני הציונות הדתית ומנהיגי חינוך בולטים להקמת קהילות לומדות של מורים בנושא הזה. ראשי החמ"ד כבר נטלו חלק בקהילות לומדות כאלה.

גיטה חזני מלכיאור היא יועצת אסטרטגית לענייני יהודים–ערבים במכללת גרנאטה. שימשה מנכ"ל מרכז מוזאיקה ליישוב סכסוכים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' כסלו תשע"ז, 9.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 בדצמבר 2016,ב-גיליון ויצא תשע"ז - 1009. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: