רגשות של אשכנזים | בכל סרלואי

ביקורת שירה

2המשורר האשכנזי האחרון

אילן ברקוביץ', פרדס, 2016, 57 עמ'

המשורר האשכנזי האחרון הוא המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' שיוצא למסע אל הסיפור המשפחתי שלו. ממבט ראשון נראה כי הורתו של הספר בעיסוקו של המחבר בשיח הזהויות הרווח כיום בשירה העברית, אך יש בו הרבה יותר: המוטו לספר הוא מתוך שירו של רועי חסן: "וַאֲנִי שׁוֹאֵל/ בִּרְצִינוּת – אַשְׁכְּנַזִּים /  זוֹ קְלָלָה? כִּי לֹא הָיִיתִי בָּטוּחַ / עַד שֶׁכָּתַבְתִּי / אַשְׁכְּנַזִּים". וכותב המשורר במבוא החשוב שלו לספר (מבואות לספרי שירה הם דבר נדיר. שיריו של ברקוביץ' עומדים בפני עצמם, אך יש בו תרומה חשובה להקשר הארספואטי שלו): "מעולם לא חשבתי על עצמי כאשכנזי בחיי הבוגרים עד שלא אמרו לי זאת, ומשאמרו – נפתחו אצלי דלתות נסתרות אל עולמות מודחקים מן העבר". אם בא לעולם שיח הזהויות רק בשביל להוליד את הספר שלפנינו – הרי שהיה כדאי: "בְּרֶגַע הַשִּׂיא שֶׁל הַשִׁיר מְבַקֵּש הָרַב מֵהַיְּלָדִים שֶׁיִּזְכְּרוּ כִּי עַל גַּבֵּי / הָאוֹתִיוֹת הַלָּלוּ / שָׁרוּי כְּאֵב הַגָּלוּת הַגָּדוֹל שֶׁל הָעָם, דְּמָעוֹת וּבְכִיּוֹת אַךְ גַּם כּוֹחַ / לָשֵׂאת בָּעֹל".

 זהו ספר שכולו חטיבה אחת, המתחקה אחר הצל שמטיל העבר: ברקוביץ' כותב חוויות אישיות מאוד, שהביטוי הנקי שלהן חורג מהסיפור המשפחתי ומצליח לבטא את קולו של הדור השני לשואה, שחי על התפר הבלתי נסבל שבין שמיעת העדות להבנה שלה. המשורר האשכנזי האחרון הוא הניצול התמידי המהלך בחייו בתודעת שורד, וגם בשבתו לבטח יחפש אחר החיים שהוא יכול לפדות. בכמה שירים נוגעים ללב מתאר ברקוביץ' את חמלתו על דודו הפעוט שנספה: "סוֹלוֹמוֹן הַיָּפֶה, סוֹלוֹמוֹן בֶּן הַשָּׁלוֹשׁ,/ סוֹלוֹמוֹן בַּעַל תַּלְתַּלֵּי הַזָּהָב, / סוֹלוֹמוֹן שֶׁמֵּת מִדַּלֶּקֶת רֵאוֹת לֹא מְתֹרֶפֶת…/ סוֹלוֹמוֹן אַיֶּכָּה?"

כבת הדור השלישי חשתי קנאה ביכולת של ברקוביץ' להישיר מבט אל סיפור השואה ולכתוב בעקבותיו. כמה מועטה היכולת להישיר מבט בכאב גדול ולצאת מתוכו מחויב לרגש הבריא של הרצון להיטיב ולהעדיף אותו על הכעס, וכמה שהמהלך הזה נדיר בשירה העברית. כמה קשה להכיר את התופת ולבטא את המתרחש בלב בעקבותיה, וכמה קשה לנסח מתוכה אמירה מוסרית. וזוהי בעיניי סגולתו של הספר: היכולת שלו להישיר מבט בזוועה נובעת מתוך מחויבות לא רק לסיפור המשפחתי ולתיעוד, אלא בעיקר לתביעה לעולם אנושי מיטיב וצודק יותר: "לְמַעַן אֵלּוּ שֶׁגֹּרְשׁוּ, לְמַעַן אֵלּוּ שֶׁעֻנּוּ, לְמַעַן אֵלּוּ / שֶׁלִּבָּם נִשְׁבַּר עַד מָוֶת, לְמַעֲנָם וְלֹא לְמַעַנְךָ / אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֶת שִׁירָתִי / אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֶת שִׁירָתְךָ / אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֶת שִׁירָתָם".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 בדצמבר 2016,ב-אומרת שירה, גיליון תולדות תשע"ז - 1008. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: