לכל משפחה לקסיקון משלה | שירה קדרי–עובדיה    

נטליה גינצבורג, שכתבה על אירועים היסטוריים, טרגדיות אישיות ורגשות סבוכים בפשטות ובמינוריות, מיעטה לכתוב על עצמה ותפסה את היהדות כעניין רומנטי. ריאיון עם בנה ההיסטוריון במלאת מאה שנה להולדתה

"הופתעתי מתחושת הקִרבה של הישראלים כלפי אמא שלי", אומר קרלו גינצבורג על אמו, הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג. "היא אמנם כותבת על ארץ אחרת ועל תקופה אחרת, אבל הקוראים הישראלים לא תופסים את הכתיבה שלה כאקזוטית. הם מרגישים שהיא כותבת עליהם, אליהם", הוא אומר באנגלית רהוטה בריאיון המתקיים איתו בירושלים לרגל יום עיון לציון מאה שנה להולדת נטליה גינצבורג שערך מכון ון–ליר.

ואמנם, חצי יובל לאחר פטירתה, נדמה שהקשר האינטימי של קוראי העברית עם נטליה גינצבורג לא התעמעם. לא פחות משבעה מספריה תורגמו לעברית בעשורים האחרונים. הידוע שבהם, "לקסיקון משפחתי", תורגם לפני שנים אחדות בשנית, תחת השם "אמרות משפחה" (הספרייה החדשה, 2013).

צדדים רבים היו לה, לנטליה גינצבורג: פעילה פוליטית אנטי–פשיסטית, עורכת, מתרגמת, פובליציסטית ובערוב ימיה גם חברת הפרלמנט האיטלקי מטעם המפלגה הקומוניסטית. אבל נדמה שהמקום שבו הותירה את חותמה יותר מכול הוא השדה הספרותי, שבו עשתה את צעדיה הראשונים כבר בגיל 17, אז פרסמה סיפור ראשון פרי עטה בכתב עת. מאז לא חדלה לכתוב ולפרסם – גם לא בשיאה של מלחמת העולם השנייה, כשנאלצה לעשות זאת תחת שם בדוי כדי לטשטש את זהותה היהודית ולהתגורר בגלות שנכפתה עליה ועל משפחתה בכפר האיטלקי פיצולי, הרחק מביתם שבעיר.

על ספריה הבאים, שראו אור לאחר המלחמה, כבר חתמה בשמה האמיתי. ב"ככה זה קרה" הקצר והעוצמתי היא מביאה מונולוג של אישה שירתה בבעלה, ומגוללת לאחר מכן את סיפור אהבתם הפגומה. מהסיפור נושבת אווירה קודרת, שעל פי עדות מאוחרת של גינצבורג עצמה הייתה אופיינית לתחושותיה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה; ב"כל אתמולינו" רחב היריעה היא מגוללת את סיפוריהן של שתי משפחות איטלקיות תחת השלטון הפשיסטי, לפני המלחמה ובמהלכה; וב"העיר והבית", הרומן האחרון שכתבה, היא עוקבת אחר קורותיה של חבורת ידידים, ובעיקר אחר התפרקותה של החבורה הזאת. בין לבין כתבה נובלות ורומנים נוספים, רבים מהם תורגמו כאמור לעברית.

כתיבתה של גינצבורג פשוטה ומינימליסטית, כמעט נזירית באופייה. טרגדיות אישיות, אירועים היסטוריים ורגשות סבוכים עוברים דרך מסננת הכתיבה שלה ומגיעים אל הנייר כשהם מנוסחים בפשטות ובטון מינורי. גינצבורג פורטת את האירועים הגדולים לפרוטות יומיומיות, קונקרטיות מאוד, נמנעת מסופרלטיבים. "העיקרון המנחה בכתיבה שלה הוא Less is more. היא נמנעת ממילים מיותרות. אפילו התחביר של המשפטים הוא תמיד דחוס, מהודק", אומר קרלו גינצבורג.

משהו באיפוק ובפשטות של כתיבתה מזכיר את סגנונו של פרימו לוי, הסופר והכימאי האיטלקי שתיאר את זיכרונותיו מאושוויץ בלשון מאופקת ולא רגשנית. אגב, במסגרת עבודתה בהוצאת "אינאודי" דחתה גינצבורג ב–1947 את כתב היד של "הזהו אדם", כיום ספרו הידוע ביותר של פרימו לוי, והוא נאלץ לפרסמו דרך הוצאה קטנה ושולית. רק כעבור עשור, כשהתברר מלוא ערכו של הממואר של לוי, ניאותה ההוצאה שבה עבדה גינצבורג להדפיס ולהפיץ אותו. לסופרת יהודייה–איטלקייה אחרת דווקא סייעה גינצבורג באותה שנה – הסופרת הנודעת אלזה מורנטה הגישה בתיווכה להוצאה לאור את כתב היד של הרומן הראשון שלה, "כזב וכישוף". בין גינצבורג למורנטה, שחיברה בין היתר את הרומן ההיסטורי המפורסם "אלה תולדות", נקשרה ידידות עמוקה – על אף שסגנון הכתיבה של כל אחת מהן שונה למדי. "הסגנון של מורנטה עשיר יותר, תיאורי יותר, בהשוואה לחסכנות שמאפיינת את הכתיבה של אמי", מאבחן גינצבורג הבן.

‭"‬הקוראים‭ ‬הישראלים‭ ‬מרגישים‭ ‬שהיא‭ ‬כותבת‭ ‬עליהם‭, ‬אליהם‭". ‬נטליה‭ ‬וקרלו‭ ‬גינצבורג‭, ‬יריד‭ ‬הספרים‭ ‬בטורינו‭, ‬1989 צילום‭: ‬Giovanna Borgese copyright

‭"‬הקוראים‭ ‬הישראלים‭ ‬מרגישים‭ ‬שהיא‭ ‬כותבת‭ ‬עליהם‭, ‬אליהם‭". ‬נטליה‭ ‬וקרלו‭ ‬גינצבורג‭, ‬יריד‭ ‬הספרים‭ ‬בטורינו‭, ‬1989
צילום‭: ‬Giovanna Borgese copyright

עיניים של ילדה בוגרת

אנחנו שלושה אחים ושתי אחיות. אנחנו גרים בערים שונות, אחדים מאיתנו שוהים בחוץ לארץ, ואיננו מתכתבים לעתים קרובות. כשאנחנו נפגשים, אנחנו עשויים להיות אדישים זה אל זה, או פזורי דעת. אבל די בינינו במלה אחת. די במלה אחת, בביטוי אחד: מאותם ביטויים נושנים, שנשמעו וחזרו פעמים אינספור בימי ילדותנו. די שנאמר: "לא באנו לבֶרגמו לעשות פיקניק", או "כמו מה מסריחה חומצה גופריתית", ובבת אחת אנו שבים ומוצאים את הקשרים הישנים שבינינו, ואת הילדות והבחרות שלנו, הקשורות ללא התר בביטויים האלה, במלים האלה. די באחת מן המלים האלה או מן הביטויים הללו בשביל שנזהה זה את זה, את אחינו, אפילו בחשכתה של מערה, בין מיליוני בני אדם.

כך, בפשטות יוצאת דופן, מתארת נטליה גינצבורג את תמצית ספרה "לקסיקון משפחתי" (הציטוט שלהלן לקוח מהתרגום החדש, "אמרות משפחה"). הספר, כאמור מהידועים שבספריה, מתאר את קורות משפחתה מילדותה שלה ועד הגיעה לגיל 34, אז עזבה את עיר ילדותה טורינו ואת בית הוריה. זהו ספר אוטוביוגרפי, שכל הדמויות והאירועים המתוארים בו היו במציאות, אך גיבוריו האמיתיים אינם אנשים בשר ודם; גיבורי הספר, שהם הציר שסביבו בנויה העלילה כולה, הם אותם ביטויים משפחתיים שחוזרים ונאמרים בהקשרים שונים ובתקופות חיים שונות. שברי שירים, סיפורים משפחתיים, אמרות כנף, ביטויים וקלישאות שהיו נפוצים במשפחתה – את כולם שוזרת גינצבורג לאורך הספר, משרטטת בדרכה העדינה דיוקן אוהב אך חף מסנטימנטליות של בני משפחתה, ובעיקר של הוריה וארבעת אחיה ואחיותיה הגדולים. את דמותה שלה העדיפה גינצבורג להצניע בספר, ועל מאורעות חשובים בחייה היא כותבת בו רק כבדרך אגב. "לא היה לי חשק רב לדבר על עצמי", היא מסבירה בפתח הדבר לספר.

"היא כתבה את הספר הזה בחיפזון יוצא דופן", נזכר קרלו גינצבורג, שהיה בשנות העשרים לחייו כשהספר ראה אור ב–1963. "אמי נהגה לכתוב את ספריה בכתב יד, כי היא מעולם לא הצליחה להשתמש במכונת כתיבה. בדרך כלל היא הייתה משתמשת בגיליונות נייר גדולים, אבל במקרה של 'לקסיקון משפחתי' היא השתמשה בדפים קטנים יותר כדי שתוכל לזרוק את הטיוטה ולהתחיל לכתוב מחדש אם משהו לא מצא חן בעיניה".

הוא מספר שנחשף לחלקים מתוך הספר במהלך כתיבתו, עניין לא רגיל אצל אמו. "הכרתי את הסיפורים שמופיעים בספר מתוך ההווי המשפחתי, וכמובן שהכרתי את הדמויות הפועלות, אבל משהו באופן שבו אמי העלתה אותם על הכתב הפך אותם לאחרים מאוד", אומר גינצבורג. הוא מודה שהצלחת הספר הפתיעה אותו. "כשקראתי את כתב היד חשבתי שזה ספר מצחיק ומרגש, אבל חשבתי גם – את מי יעניינו הסיפורים הפרטיים של המשפחה שלנו? הספר היה נראה לי מאוד אישי, ולכן לא רלוונטי לציבור הרחב. בפועל התברר שטעיתי: לכל משפחה יש לקסיקון משפחתי משלה, ולכן כל אחד יכול להרגיש שהספר הזה הוא קצת עליו".

במבט לאחור, מה הופך את הספר הזה לכל כך מיוחד, כל כך נוגע?

"נקודת המבט הייחודית, שבה מצד אחד הסיפור מסופר דרך עיניים של ילדה, ומצד שני אין בו שום דבר ילדותי. יש בו גם שילוב יוצא דופן בין נקודת מבט חיצונית, אובייקטיבית כביכול, לבין סובייקטיביות ומעורבות בעלילה. אמא שלי כותבת על אירועים היסטוריים חשובים, אבל נקודת המבט שלה היא אחרת; תמיד אישית, תמיד מסתכלת על הדברים מהצד, מלמטה".

הקורא העברי זכה אמנם לשני תרגומים שונים של הספר, אך גינצבורג הבן, היסטוריון במקצועו, מפנה את תשומת הלב לכך שקורא שאינו בקיא בתולדות העם האיטלקי בעת החדשה עלול להחמיץ את מלוא משמעותם של האירועים המתוארים בו. "בספר מוזכרים כבדרך אגב אישים משמעותיים בפוליטיקה האיטלקית של התקופה, ולפעמים כדי להבין את מלוא המשמעות של הדברים צריך להכיר את הרקע. למשל, בספר אמי מספרת על אדם בשם פיטיגרילי (שם העט של הסופר היהודי–איטלקי הנודע דינו סגרה, ש"ק), ועל ביקור תמים שלו בבית הוריה. זו נראית סצנה סתמית כביכול, ורק מי שמכיר את ההיסטוריה המקומית מבין שאין כאן שום דבר סתמי, כי אותו פיטיגרילי נחשף לימים כמודיע של המשטר הפאשיסטי".

בריחה בזהות בדויה

נטליה גינצבורג נולדה ב–1916 בפלרמו שבסיציליה, בת זקונים במשפחה בת חמישה ילדים. אביה, ג'וזפה לוי, היה פרופסור לביולוגיה. אמה לידיה הייתה נצר למשפחה קתולית, וגידלה את חמשת הילדים בתנאים שמתוך "לקסיקון משפחתי" עולה כי לא היה בהם שפע חומרי רב. הספר מצייר דיוקן חמור סבר למדי של האב, אדם קשה ונוח לרגוז, שהנאתו הכמעט יחידה בחיים היא טיפוס סגפני בהרים. הלקסיקון המשפחתי שלו כולל פנינים דוגמת "אל תהיו לא יוצלחים!", "הוא נראה לי טמבל כהוגן" ו–"איזו חמורה את".

הכרת את הדמויות בספר מכלי ראשון. האם הדיוקן שמתואר בספר נאמן למציאות?

"יש צדדים של האישיות של סבי, למשל, שלא באים לידי ביטוי בספר. סבי היה אדם קשה, אבל גם חם מאוד. הוא היה חוקר מהמעלה הראשונה, וזה משהו שלגמרי לא בא לידי ביטוי בספר. למעשה, שלושה מתלמידיו זכו בפרס נובל: רנטו דולבקו, סלבדור לוריא וריטה לוי–מונטצ'יני. כל זה לא מתואר ב'לקסיקון משפחתי', כי כאמור, אמי בחרה לתאר את הדמויות והאירועים מנקודת מבט מאוד מסוימת".

נקודות ציון חשובות בחייה של נטליה גינצבורג עצמה מתוארות בספר בקיצור נמרץ, כמעט בחטף, תוצר של בחירתה להצניע את דמותה שלה בעלילת הספר. כתוצאה מכך נדחקת לשוליים גם דמותו של בעלה הראשון ואבי שלושת ילדיה, לאונה גינצבורג. לאונה, יהודי ממוצא רוסי שהגיע לאיטליה בגיל צעיר, היה איש אקדמיה מבטיח שלימד שפות סלאביות וספרות רוסית באוניברסיטת טורינו. בהמשך היה שותף בהקמת בית ההוצאה אינאודי, אותה הוצאה לאור שבה עבדה נטליה במשך שנים. עמדותיו האנטי–פשיסטיות הבלתי מתפשרות – עמדות שבהן החזיקו גם נטליה ומשפחתה – גרמו לגינצבורג לאבד את משרתו באקדמיה. עם עלייתם של החוקים האנטישמיים באיטליה נשללה מלאונה אזרחותו האיטלקית, וב–1940 נאלץ, כמו פעילים אנטי–פשיסטיים אחרים, לגלות לאזור ספר איטלקי. שם, בכפר פיצולי, חיו בני הזוג במשך שלוש שנים עם שלושת ילדיהם הקטנים, ושם כאמור כתבה גינצבורג את ספרה הראשון.

ב–1943 חמק ליאונה לרומא, תחת זהות בדויה, ובהמשך הצטרפו אליו נטליה והילדים. "משאיות גרמניות יצאו לרומא יום–יום. וכך עליתי בוקר אחד לאחת מאותן משאיות", מתארת גינצבורג בפשטות ובקיצור מעוררי השתאות את המסע המסוכן שערכה עם ילדיה בדרך לרומא, תוך שהם מציגים את עצמם כאזרחים שאיבדו את תעודותיהם בהפצצות ומסתירים את זהותם היהודית. קרלו, בנה הבכור של גינצבורג שהיה כבן ארבע באותה תקופה, זוכר היטב את תחושת הסכנה שליוותה את הימים ההם. "אני זוכר שסבתי אמרה לי: אם מישהו שואל אותך מה שמך, תגיד 'קרלו טנצי', שם המשפחה הנוצרי של אביה. אמנם נולדתי יהודי – גם אם לא לפי ההלכה – אבל לתחושתי, יהדות היא זהות שאדם לא נולד איתה, אלא מאמץ לעצמו. ומבחינתי, הרגע הזה, שבו נאלצתי להסתיר מי אני באמת, הוא הרגע שבו אימצתי לעצמי את הזהות הזאת".

ברומא המשיך לאונה בפעילות אנטי–פשיסטית, עד שנעצר על–ידי הגרמנים בזמן ששהה בבית דפוס שבו יצא לאור עיתון מחתרתי. בני משפחתו לא ראו אותו עוד, וכעבור חודשים אחדים נהרג כתוצאה מהעינויים שעבר.

הזדהות עם הקרבן

זהו לא ביקורו הראשון בישראל של קרלו גינצבורג. כפרופסור להיסטוריה שלימד במשך שנים ארוכות באיטליה ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס–אנג'לס, הוא הגיע לישראל לא פעם במסגרת הרצאות שנשא במוסדות האקדמיים המובילים בארץ. הוא מספר כי להוריו לא היה קשר לתנועה הציונית וכי אמו מעולם לא ביקרה בארץ, ואף מזכיר כי אמו אף ביקרה את מדיניותה של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, בין היתר במאמר שכתבה ובו הביעה חשש כי העם היהודי, שהיה קרבן במשך שנים רבות, יהפוך ממדוכא למדכא. "אמא שלי תפסה את היהדות כעניין רומנטי, כמעט מיתולוגי. עבורה, המשמעות של להיות יהודי היא להיות קרבן –  והיא הזדהתה מאז ומעולם עם הקרבנות", הוא אומר. עם זאת, גינצבורג מצהיר כי יום העיון שנערך כאן לכבוד אמו (ביוזמת ד"ר ציפי לוין–בירון, שעבודת הדוקטורט שלה התמקדה בזהות היהודית כפי שהיא משתקפת ביצירתה של נטליה גינצבורג) נגע ללבו.

גינצבורג הבן נחשב לאחד ממייסדי ה"מיקרו–היסטוריה" – מתודה בחקר ההיסטוריה המתמקדת בסיפורים נקודתיים, אישיים וקטנים של דמויות ספציפיות מן העבר, ומתוכם מבקשת ללמוד על רוח התקופה. חיבורו הידוע ביותר, שהיה לרב–מכר בתחומו ואף תורגם לעברית (הוצאת כרמל, 2005), הוא "הגבינה והתולעים". הספר מגולל את סיפורו של טוחן איטלקי במאה ה–16, מנוקיו, שנידון למוות על ידי האינקוויזיציה בעקבות דעותיו יוצאות הדופן. הבחירה של גינצבורג להתמקד בדמותו של אדם אלמוני מן השורה, ומתוכה לשרטט דיוקן של רוח התקופה, נחשבה לפורצת דרך בתחום חקר ההיסטוריה.

אפשר למתוח קווים רבים בין עבודתו של גינצבורג הבן לבין זו של אמו, המתמקדת אף היא בקורותיהם של האנשים הפשוטים ובאופן שבו הם מתמודדים עם פגעי הזמן וההיסטוריה. ועם זאת, קרלו גינצבורג מעיד כי הגיע אל השדה האקדמי לאחר שניסה את כוחו בתחומים שונים של יצירה. "ניסיתי לכתוב סיפורים כילד, אבל אי אפשר לומר שהייתי טוב בזה, ואמא שלי לא עודדה אותי להמשיך", הוא נזכר בחיוך. "אחר כך התמקדתי בציור, אבל גם בזה לא הייתי ממש טוב. וכך התחלתי ללמוד היסטוריה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016

Advertisements

פורסם ב-5 בדצמבר 2016,ב-גיליון תולדות תשע"ז - 1008. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: