זר לא יבין זאת | גילית חומסקי  

יישובים סגורים נוטים להתנאות בתדמית ערכית ומהוגנת. בסיפורו של מארק טוויין ניסוי נקמני של אורח קורע את המסווה מעל פני נכבדי העיירה. נובלה פוקחת עיניים

4האיש שהשחית את העיירה

מארק טוויין

מאנגלית: יותם בנשלום

לוקוס, 2016, 83 עמ'

הומור זה עניין רציני. אמנם מקובל לשייך אוטומטית רצינות לעומק והומור לקלות ראש, אבל האמת היא שלא פעם ההיפך הוא הנכון. אדם נטול הומור הוא אדם עם נקודה עיוורת. מי שלא מזהה אירוניה, למשל, לא יבדיל בין קדושה לתרמית. והפרודיה היא כלי חברתי משמעותי הרבה יותר ממאמר דעה רציני ונוקב. את התכונות המרכזיות של מנהיגים ומגמות משרטטים בעיקר הסטיריקנים. מספיק דדי דדון אחד עם "איך זכית בי", כדי לחשוף שלל שירי אהבה–לכאורה, שבמרכזם אהבה עצמית נרקיסיסטית ומגוחכת. מרגע שהתופעה דויקה והוגחכה, שירים מסוג זה ייחשפו לשומע אוטומטית. ההבדל בין האמת לשקר התחדד.

 כך שלמרות הרצון הרומנטי למקם סופרים ומשוררים בעליות גג, שחפניים ונוגים, כותבים מעולים צריכים הומור וחוש לאירוניה. זה לחלוטין לא סותר עיסוק בנבכי הנפש במלוא הכובד והכבוד. סופר לא חייב להשתמש באירוניה לצורכי כתיבתו, אבל כדאי מאוד שידע לזהות אותה. עין חדה היא ההבדל בין יצירה משמעותית לספר משעמם.

 אהבה עצמית

החיים בעיירה היהודית סיפקו ברבות השנים כר פורה לשלל יצירות פרודיות ואירוניות. חכמי חלם אצל דרויאנוב ובשביס זינגר. כתריאליבקה אצל שלום עליכם. אפילו בוצ'אץ' של עגנון. העיירה של מארק טוויין, בספרון זעיר וחד זה, היא הדליברג, עיירה דמיונית אמריקאית ונוצרית. ובכל זאת היא נשמעת מוכרת באופן חשוד.

הדליברג היא כתריאליבקה וחלם ובוצ'אץ. הדליברג היא היישוב ששקלתם פעם לעבור אליו בגלל החינוך. הדליברג, במילותיו של טוויין, "הייתה העיירה הישרה והמהוגנת ביותר בכל האזור. המוניטין שלה נותר ללא דופי במשך שלושה דורות, והיא הייתה גאה בו יותר מבכל יתר נכסיה. כל כך הייתה גאה בו, וכל כך שקדה להבטיח שלא יוכתם, עד שאנשיה החלו להנחיל את עקרונות החיים המהוגנים לתינוקות בעודם בעריסה, ועשו אותם לאבן הפינה של חינוכם בשנים שלאחר מכן. נוסף על כך, בשנים המעצבות את אישיותם של הנערים הורחקו מהם כל הפיתויים, זאת כדי להבטיח שיושרם יתחזק, יתחשל ויהיה להם לטבע שני" (9).

מה רע בעצם בחינוך לערכים מהעריסה? ומה רע בשירי אהבה? התשובה היא, כמובן, שבשניהם אין שום דבר רע. להיפך. הם רצויים ונהדרים. ובכל זאת אנחנו זקוקים לדדי דדונים והמארק טוויינים של העולם, כדי שיצביעו על הרגע שבו הם מפסיקים להיות אמת תמימה מעומק הלב, והופכים להיות דימוי מודע וגדוש אהבה עצמית.

הסיפור של הדליברג קצר ופשוט, אפילו קצת בנלי: באחד הימים מגיע אל העיירה אורח, ונפגע מתושבי העיר. מה בדיוק עשו לו? אין לדעת. כדרכם של עלבונות, זה לא באמת משנה. האורח הפגוע מחליט לנקום את עלבונו. הוא רוקם מזימה מחוכמת, שבה יוכל אחד מנכבדי העיר להתחזות לאדם שעשה בעבר מעשה אצילי, ובזכותו לקבל סכום כסף עצום. הבעיה: הוא מציב את האפשרות בסתר בפני כל אחד מנכבדי העיירה. כולם חושבים שהם היחידים שקיבלו הזדמנות לזכות בתהילה ובכסף, בלי שתרמיתם תוכל אי פעם להיחשף. כמה מהם עומדים בפיתוי? ולמה השילוב כסף–מעמד–שחיתות נשמע כל כך מוכר?

לכל‭ ‬קהילה‭ ‬יש‭ ‬נקודה‭ ‬עיוורת‭. ‬העיירה‭ ‬האמריקאית‭ ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬המספריים‭ ‬של‭ ‬אדוארד‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬

לכל‭ ‬קהילה‭ ‬יש‭ ‬נקודה‭ ‬עיוורת‭. ‬העיירה‭ ‬האמריקאית‭ ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬המספריים‭ ‬של‭ ‬אדוארד‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬

ניעור הקדושה

כי הדליברג, כאמור, מוכרת. כולנו מכירים מקומות סגורים, אם גיאוגרפית ואם רעיונית, שיעשו הרבה כדי לשמר את תדמיתם המצוחצחת: אצלנו אין מתקשים, אין הומוסקסואלים, אין דיכאון וחוסר התאמה, הבנות שלנו צנועות וטוב להן, הבנים שלנו מכבדים נשים. מבחוץ התמונה לא פעם קצת שונה. ומארק טוויין הוא אלוף המבט החיצוני. טוויין, או בשמו האמיתי סמואל לנגהורן קלמנס, הוא יליד עיירה אמריקאית קטנה בשם חניבעל, שעבד בצעירותו כנווט בספינות ששטו לאורך המיסיסיפי. הוא הכיר את החיים ביישוב קטן, ובמסעותיו ביקר באינספור יישובים קטנים אחרים, והתבונן בהם מעמדת העיתונאי המדווח.

מבט חיצוני הוא גם עמדה נפשית. לא תמיד היא נעימה או נצרכת. אנחנו רוצים להיות בתוך החוויה, ולא מחוץ לה. קל להיות הציניקן והביקורתי, אבל לא פעם המשמעות היא להפסיד גם את החלקים הטובים. ואם נהיה תמיד חשדנים וציניקנים, מה יהא על הקדושה והאמת. ואפשר לומר גם את זה: בעוד טולסטוי, למשל, היה מודע לשלל האירוניות החברתיות והאישיות, אבל בסופו של דבר אהב את אנה קרנינה, מארק טוויין בז בוז עמוק לתושבי הדליברג. אין בו חיבה ולא חמלה כלפיהם. הוא סוחב את הנקמה עד לסופה המשועשע–מריר. האם קריאה ביקורתית מסוג זה היא בכלל כדאית?

 התשובה היא כן וכן. ראשית, כי מארק טוויין חכם ומשעשע ושנון, ופשוט חבל להפסיד אותו. ושנית, כי לכל קהילה יש נקודה עיוורת. יש דברים שנשמעים כמו שפה פרטית: חינוך ילדים זה העיקר, להתרחק מפיתויים, רצון ה'. הביטויים האלו הם שלנו מהבית. זר לא יבין זאת. גם תושבי הדליברג, שהמונחים לקוחים היישר מהספרון ומהעיירה שלהם, כנראה הרגישו אותו הדבר. ותחושת הקדושה הפרטית היא לפעמים מגן מוסרי פיקטיבי. ההצצה לעולמות תוכן מקבילים, לכן, היא לא פעם מפכחת, משעשעת, פוקחת עיניים. ולפעמים ההומור וההגחכה חשובים לא פחות מהכבוד והרצינות. יש דברים שמצווה להצביע על האירוני שבהם, ולנער מהם את אצטלת הקדושה.

ביקורת על מקומות סגורים עלולה בקלות להפוך לקלישאה. במקרה של הדליברג, למשל, אפשר לטעון, בצדק, שאחוז המושחתים בה (מאה) כנראה גבוה מהממוצע. ושיש צדיקים אמיתיים שתוכם וברם שווים. חיים בריאים הם מסע נצחי על הציר. לא לקדש אוטומטית ולא לבקר אוטומטית. וספרים הם מסעות המאפשרים זוויות מבט. זו הסיבה שגם אם "האיש שהשחית את העיירה" הוא לא המבריקה ביצירותיו של טוויין, הספרון הקצר והמשעשע הזה הוא נכס שהלוואי ויהיה נוכח, עם כל שאר כתבי טוויין, בכל ספרייה בעיירה או יישוב עם אידיאולוגיה זוהרת מכל סוג. האמת יכולה לשרוד ביקורת. מבט חיצוני וחוש בריא לאירוניה לא יבריחו אותה אלא להיפך. או במילות האורח הנקמן, בנאום הניצחון לאחר שהצליח להשחית את העיירה: "פתאים שכמותכם, הרי אין דבר שברירי ממידה טובה שלא עמדה במבחן" (65).

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 בדצמבר 2016,ב-גיליון תולדות תשע"ז - 1008, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: