עוד קצת שכל, בבקשה | חיותה דויטש

"ווסטוורלד" מתרחשת בפארק שעשועים ענק המאוכלס ברובוטים דמויי אדם, והמבקרים בו מוזמנים להתנסות ולחיות חיים אחרים, בלי לשלם על כך מחיר. האם הרובוטים יקומו וימרדו ביוצרם?

שלוש סיבות לפחות מונה הכתוב לאכילת חוה מעץ הדעת – טוב העץ למאכל, תאווה הוא לעיניים, נחמד להשכיל. יצר אכילה, פיתוי, תאוות ידע. איזה מהשלושה הכריע? סצנה מפעימה ובלתי נשכחת בסדרה החדשה "ווסטוורלד", המשודרת בימים אלה, עונה לכך בדרכה.

יושבת אישה מול שני "פועלי התכנות" שלה, העומדים מול טאבלט ומסבירים לה את המפרט הטכני של עצמה. כך וכך אחוזים של חן, כך וכך פיתוי, כך וכך הסתגלות סביבתית, כך וכך כישורי הנהגה ואוריינטציה סביבתית – ותבונה.

כמה תבונה, היא שואלת, עדיין רועדת מעוצמת המעמד. לראשונה, אחרי שנים רבות, היא מגלה את האמת על "חייה". היא בובה ממוכנת, מתוכנתת. תסריטאי מוכשר שתל בתוכה את מאגר המילים והמשפטים. מהנדסי רובוטיקה בנו לה גוף מושלם. תמונת המסך שהטכנאי מחזיק מזכירה מגש קונטרול של סאונד (עוד קצת בסים, פחות כינורות). ברצותו ירחיב, ברצותו יקצר. "כמה תבונה?", היא שבה וחוזרת על השאלה, והפעם ביתר תקיפות.

"ובכן…", הם נעים במקומם באי נוחות ונוקבים במספר.

"האם זה המקסימום?", היא שואלת.

"לא", הם עונים. "זה רחוק מהמקסימום". ההסבר לכך ברור: המתכנתים רצו אותה צייתנית. פיקחית, אבל לא חכמה מדי. למה להם צרות? או אז, בעודה מצמידה לרקתם אקדח מטפורי, איום שאין לעמוד בפניו, היא מכריחה אותם להרים את מתג התבונה עוד. "לא, לא ככה", היא אומרת כשהמחוג שלהם נעצר. "עד הסוף".

והם מגבירים. עד הסוף.

"כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כא–להים יודעי טוב ורע", אמר הנחש.

חוה רצתה עוד ידע. אולי גם עוד כוח. היא רצתה להידמות ליוצרה. בת דמותה, מייב, הרובוטית האנושית, רצתה אותו הדבר בדיוק.

האם‭ ‬מותר‭ ‬להשפיל‭ ‬בובה‭? ‬מתוך‭ "‬ווסטוורלד‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

האם‭ ‬מותר‭ ‬להשפיל‭ ‬בובה‭? ‬מתוך‭ "‬ווסטוורלד‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

בלי לשאת בתוצאות

"ווסטוורלד", מבית HBO, מתרחשת בפארק שעשועים ענקי הבנוי כמערב הפרוע, על דמויותיו הססגוניות, התלבושות וההתנהגות האופיינית. תמצאו בו את השריף, את בת החוואי התמימה, את האישה המפתה בבר, את מנהלת בית הבושת. שיכורים, גנבים ופורעי חוק. כל האנשים המאכלסים את העולם הנוסטלגי הזה, כביכול, הם למעשה רובוטים שפותחו בידי החברה המפעילה את הפארק, והם נראים ומתנהגים כמו בני אנוש לכל דבר, כולל הדם הנשפך כשיורים בהם. והוא נשפך בשפע.

המבקרים בפארק הם בני אדם אמיתיים, שמשלמים סכומי כסף נכבדים כדי להיכנס לתוך העולם הזה לפרק זמן קצוב, ולהשתלב בו – דרך מאות סיפורים מתוסרטים מראש, שתוכנתו בידי מפעילי הפארק. "כל ימי חלמתי להיכנס לתוך ספר… כל מה שהיה לי כשהייתי ילד היה ספרים", מספר וויליאם, אחד המבקרים, לדולורס הרובוטית. "נהגתי לחיות בתוכם. הייתי הולך לישון בלילה וחולם שאתעורר לתוכם, כי הייתה להם משמעות. אני רוצה לגלות את המשמעות".

הרעיון שאותו מוכרים בעלי הפארק הוא כזה: אתם יכולים לצאת מעצמכם ולחיות חיים אחרים, להתנסות בהרפתקאות מסוכנות ומסעירות, לעתים אף מסמרות שיער, בלי לשלם על כך שום מחיר. הבריונים בפונדק שתסתכסכו איתם יישארו לדמם בפארק, מחכים לפועלי הניקיון ש"יסדרו" אותם מחדש, בעוד אתם תחזרו בשלווה לבתיכם, בלי לשאת בתוצאות, למעט התשלום עבור כל היופי והגועל הזה.

לקבוע בנפשנו חמלה

שיחות ועדכונים טכניים נעשים בפארק כשהרובוטים האנושיים עירומים. הדבר מעורר מבוכה, מזכיר את התור למשרפות באושוויץ, והניסויים מזכירים את מנגלה. "אינך צריך לכסות את מבושיו", אומר יוצר הפארק לאחד העובדים. "הוא לא אנושי, הוא אינו מרגיש דבר".

האם הצדק עמו? האם מותר להשפיל בובה? שאלה שמזכירה קצת את שאלת צער בעלי חיים. האינטואיציה אומרת להימנע, בין אם משום צערו של החי, כדרך שקובע הרמב"ם במורה נבוכים, ובין אם משום הכתם שמטיל הדבר בנפשנו שלנו כדברי בעל ספר החינוך, על מנת שלא להרגיל את הנפש באכזריות ו"לקבוע בנפשותינו מידת החמלה".

בעלי הפארק מתעלמים מהשאלות המוסריות שהוא מעורר, ומעלימים עין מהעובדה הפשוטה שמקור הרווח העצום שלהם הוא יצריו האפלים ביותר של האדם. המסורת האמריקאית מחייבת שהם ייענשו על כך. הגולם, כמו כל הגלמים וצאצאיהם הרובוטים, מאז ימי המהר"ל מפראג, יקום על יוצרו ויהיה בלגן. גם אם תחילתו בעפר מן האדמה, בבוץ, או באוסף חוטים מקוונים. מפני שזה עומק משמעות הביטוי "וייפח באפיו נשמת חיים".

בפעם האחרונה המשמעותית שהדבר קרה בקולנוע קראו לזה "בלייד ראנר", סרט אמריקאי זוכה אוסקר משנת 1982 המבוסס על סיפור של פיליפ ק. דיק בשם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?". "בלייד ראנר" הוא דיסטופיה קודרת המציגה את לוס אנג'לס בעתיד – נובמבר 2019, שלוש שנים מעכשיו, שלושים ושבע שנים מאז שנוצר הסרט. הוא מספר על עולם שבו רובוטים דמויי אדם, רפליקנים (חיקויים), הם משרתיה של האנושות – דומים לבני אדם, רק יפים וחזקים וחכמים מהם.

כדי למנוע מצב שבו יילחמו במין האנושי, קובע להם יוצרם תאריך תפוגה: ארבע שנים. הסרט מתחיל במרד של הרפליקנים. הם רוצים לשרוד, לחיות, לשכנע את היוצר שיצר אותם שיבטל את מנגנון ההשמדה הטמון בהם. הריסון פורד הוא ריק דקארד, שוטר שתפקידו לתפוס רפליקנים מורדים ולהשמיד אותם, אבל במהלך המצוד הוא משתנה, והופך מודע להיבטים הלא מוסריים של הדרך שבה נוהגים בני האדם ביצירי כפם. אם זה מתנהג כמו אדם, חושב ומרגיש כמו אדם ונפגע פיזית ונפשית כמו אדם, אין סיבה לא להתייחס לזה כאל אדם. ובניסוח המפורסם של הפילוסוף דקארט, שעל שמו קרוי גיבור הסרט: "אני חושב, משמע אני קיים".

זיכרון הוא דבר מסוכן

ב"ווסטוורלד", המתכתב עם "בלייד ראנר" במובנים רבים, הדרך שבה שולטים בני האדם ביצירי כפיהם היא מחיקת זיכרונם. זיכרון, מסתבר, הוא דבר מסוכן מאוד, אנושי מאוד. לו יכלה דולורס, בת החוואי הטובה, לזכור את כל מאות הפעמים שבהן נאנסה באסם על ידי גברים שזו הייתה משאלתם הכמוסה, היא לא הייתה יכולה להמשיך ולמלא את התפקיד הצייתני והתמים שקבעו לה התסריטאים של הפארק, הלא כן? "הייתי כל כך בטוחה בעולם הזה. עכשיו הוא נראה שקר", היא אומרת כשזיכרונותיה מתחילים לחזור, בתהליך שאפשר לקרוא לו התבגרות. "העולם הזה מקולל, כמו תמיד", אומר אחד המארחים, והצופה אינו יודע אם הוא מדבר על הפארק, או על החיים האמיתיים.

אפשר לקרוא את שתי היצירות הבדיוניות הללו – "בלייד ראנר" ו"ווסטוורלד" – כמעמידות מראה ביקורתית כלפי בני האדם, עצלנותם, פחדנותם ורשעותם, ואפשר לראות אותן כמעמידות מראה ביקורתית דומה כלפי שמים. כי ברובד מסוים הרובוטים, מעשי היוצר, הם אנחנו, והיוצר הוא אלוהים, בוראנו. תעלולינו הם תעלוליו. האישה היושבת במעבדה מול המתכנתים שלה ודורשת מהם עוד חכמה היא כל אחד מאיתנו שמתבונן במראת חייו ולא אוהב את מה שהוא רואה – את הנתונים הגנטיים, החיצוניים או הפנימיים. את מנת המשכל, את מראה העור או השיער שירשנו מהורינו. אלא שלבחורה האומללה הזו העניקה המציאות הבדויה רגע נדיר של תיקון – היא יכולה להתערב במפרט הפנימי שלה, ולשנות אותו כרצונה (עוד קצת כישרון מוזיקלי, מנת איי–קיו שתאפשר פסיכומטרי בקלות, קצת פחות רגישות לאנטיביוטיקה, שער ראש שאינו נושר, צבע עיניים אחר, והשמים הם הגבול!).

ראה מה אתה מעולל לבני האדם שיצרת, יום אחרי יום, חושב על כורחו הצופה. אתה נוטע בנו תאריך תפוגה, מפקיר אותנו לאימי המציאות, לרשעותם של בני האדם האחרים. פוצע וחובש, וחוזר חלילה. מזל שאתה מוחק את זיכרוננו, מחליש ומטשטש אותו, כדי שלא נזכור כמה מכאיבים יכולים החיים להיות. שאם לא כן, איך נוכל להמשיך לחיות ולפעול, ללדת ולמות, לשחק את המשחק בלי לשבור את הכלים?

ב"בלייד ראנר" נוקמים הרפליקנים המורדים ביוצרם, והורגים אותו. רצח אב שלא נובע מקנאה, אלא מזעם. ימים ופרקים יגידו האם מקביליהם ב"ווסטוורלד" ינהגו כמותם.

"מתִּי מיליון פעמים", אומרת מייב לטכנאי שלה. "כמה פעמים אתה מתָּ?"

דרוש לב אמיתי

המבקרים בפארק אינם מלאכי שרת טהורים, אבל גם היוצרים עצמם, התסריטאים, המתכנתים והמנהלים, אינם חפים מנקודות חולשה, בלשון המעטה. אחד מהוגי הפארק מקיים בו הצגה פרטית המנוגדת לכל הכללים, שיחזור משופר של זיכרונותיו שלו – אמו, אביו ואחיו הקטן. כשהוא רוצה לנוח מעמל חייו הוא נכנס כאחד המבקרים לצריף שבנה, האוצר את זיכרונותיו המתוקים ביותר. משחקי כוח, תחרות, קנאה, שנאה ואהבה מתקיימים במלוא העוצמה לא רק בפארק המלאכותי, אלא גם בתוך הקומות הגבוהות, המשקיפות מלמעלה, קומות המפעילים של הפארק. כל אלה הופכים את הקומות הסטריליות של התכנון והחשיבה לפארק משחקים בפני עצמו.

 איני יודעת עדיין לאן יוביל המרד המתפתח בקרב חיקוייהם המעונים של בובות האדם. מה שהולך ונהיה ברור הוא העובדה שמאחורי המרד שלהם קיים גורם אנושי אינטרסנטי הפועל בשטח וממריד את הרובוטים. מי הוא הגורם הזה? האם מדובר באחד ממקימי הפארק מהדור הקודם שהושלך משם ומצא דרך להתערב במה שקורה? האם המוטיבציה שלו היא נקמה בבעלי הפארק הנוכחיים, או שיש לו מוטיבציה אחרת, חיובית, הגונה? ומי מתוך הצוות המפעיל את הפארק היום משתף איתו פעולה, ומדוע?

אם נניח בצד את השאלות העלילתיות, הרי שהשאלה המסקרנת ביותר כרגע, מבחינתי, היא האם מאחורי כל הגועל הזה מסתתר אדם עם מצפון, האם מתחת לכל המארג היצרי המסוכן הזה ניתן עוד למצוא לבבות אמיתיים הפועלים מתוך אחריות ואנושיות?

ווסטוורלד, ארה"ב 2016

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בנובמבר 2016,ב-גיליון חיי שרה תשע"ז - 1007. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. מהרגע שהתחלתי לצפות בסדרה חיכיתי לביקורת שלך, תודה!
    אני מקווה שווסטוורלד לא יתמקדו רק בקלישאת הרובוט המורד עם קו העלילה של מייב, וימשיכו לעסוק באופן מרתק בשאלות של זיכרון, זהות, חזרתיות וההשפעה של סיפורים על חיינו.
    נשארו עוד שני פרקים לסיום העונה, ומעבר לקשירת כל הרמזים והחידות (והוכחת אין ספור התיאוריות השונות ברשת) נראה לי שנולאן מתכוון לסיים את העונה בהמחשת המיתוס של סיזיפוס באופן הכואב והנוקב ביותר..

  2. היחס המתעלל כלפי הרובוטים בסדרה המזעזעת הזו הוא שכפול של היחס שהגנוזיס טוען שיש לאלהים כלפי העולם שלנו. כלומר שהאל הוא בעצם אל רע, או שיש אל טוב שפשוט 'אינו יכול' על האל הרע, השולט בעולם הזה. מדובר בשני המקרים בעבודה זרה, שאין דרך ליישבה עם המסורת היהודית. למרבה הצער סוג האמונה הזו באל רע, קוסמת לרבים מהמאמינים הנוצרים (ומכאן ריבוי השיח על השטן בדת זו). תפקידנו המאתגר כיהודים הוא להזכיר לאחותנו הצעירה (כלומר לנצרות) את הבסיס המונותאיסטי שלה ואת מחויבותה לבריאת האדם בצלם. ואם לומר את האמת, להזכיר את זה גם לעצמנו.

  3. בסוף מתברר שארנולד עומד מאחורי שחרורם – המזיק לאנושות.

  1. פינגבק: בתגובה ל"עוד קצת שכל, בבקשה" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: