על גבול מזרח ומערב | ירון אביטוב

 

ז'קלין מסתירה את זהותה האמיתית כדי להצליח בישראל של שנות ה–50, אך נחשפת ומסתבכת. רומן מופת של מעברים בין זהויות, תקופות ותרבויות, הרומז לדמות ידועה

1מעבר מנדלבאום

דליה כהן–קנוהל

כרמל, 2016, 399 עמ'

השיר האהוב על ז'קלין כהן, גיבורת הרומן "מעבר מנדלבאום", הוא "איתקה" של קונסטנדינוס קוואפיס ("ייעודך הוא להגיע שמה./ אך אל לך להחיש את מסעך / מוטב שיימשך שנים רבות"), אך דמותה האצילית מחד גיסא והמורכבת והמסוכסכת מאידך גיסא הזכירה לי דווקא את "שיר ערב" של נתן זך, שגיבורו הולך ומסתבך ומסתבך והולך. גם ז'קלין מסתבכת בתוך עצמה ובתוך רשת קורי העכביש של הזהויות והשקרים שלה, ובכל פעם שנדמה שהיא מצליחה להשתחרר מהדפוס הזה ולצאת לדרך חדשה, כוחות גורל חזקים ממנה גורמים לה להסתבך שוב, עד שהיא נקלעת לדרך ללא מוצא.

בעיניי, ז'קלין היא דמות הנחרתת בזיכרון בנוסח אנה קרנינה, והייתי מסתכן לבחור בה כגיבורה הספרותית המשמעותית ביותר בספרות הישראלית לשנת 2016, ואת הספר עצמו כאחד מטובי הספרים העבריים שקראתי השנה. סוף סוף רואה אור רומן אפי כמו–פמיניסטי עם עומק ורקע היסטורי של תקופתו בנוסח הרומנים של פעם, מהספרים המחזירים את החשק לקרוא רומנים עבי כרס שיש בהם טעם רב ולא רק גיבובי מילים ורעיונות.

ניסיתי לקרוא את "מעבר מנדלאום" כספר פרוזה המשחזר בצורה משכנעת את שנת העשור לקיומה של מדינת ישראל, דהיינו 1958, ואת חמש השנים שבאו לאחר מכן, ולא כרומן מפתח, הגם שבהחלט מפתה להתייחס אליו ככזה. העלילה עוסקת בז'קלין כהן, שיש מי שיראה בה בת דמותה של המסאית והסופרת ילידת קהיר, ז'קלין כהנוב. כהנוב הייתה מסאית מבריקה שידעה למהול בחכמה כמה שפות וכמה תרבויות ונחשבה כמבשרת הים–תיכוניות בתרבות הישראלית. מבחינה זו, היא ללא ספק אחותה התאומה של ז'קלין הספרותית, היודעת למהול בין שיק פריזאי ללבנטיניות ים תיכונית.

כמדומה שמחברת הרומן, דליה כהן–קנוהל, לא עשתה כאן מאמץ מיוחד להסתיר את זהותה המשוערת של כהנוב, וזאת כבר מבחירת שמה של הגיבורה, על אף שלצד קווי הדמיון נמצא גם לא מעט הרחקת עדות. מבחינת סיפור החיים, מצאתי כמה קווים ביוגרפיים אווריריים שאי אפשר להתעלם מהם. למשל, הקשר המקצועי בין ז'קלין הספרותית לעורך עשתר מזכיר במידה רבה את העובדה שעורך "קשת" אהרון אמיר היה זה שגילה את כהנוב לקורא הישראלי ואף טיפח את יצירתה. "קשת" נוסד בשנת 1958, בדיוק השנה שבה מתרחשת עלילת הרומן, וכמו אמיר גם עשתר הוא כנעני. אמיר עלה ארצה בשנת 1933 מקובנה ואילו עשתר ב–1934 מווילנה.

שמה של אחותה של ז'קלין כהן הוא רשל, כשם גיבורת הרומן החשוב ביותר של כהנוב, "סולם יעקב", והיא מתגוררת בבת ים, העיר שבה התגוררה גם כהנוב עצמה. לכאורה לא צריך הרבה יותר מזה כדי לשער שמדובר ברומן מפתח, אבל בכל זאת יש להיזהר מקביעות סוחפות. ברומן עצמו מושווית ז'קלין דווקא לז'וסטין, אחת הגיבורות הפאם פטאליות הידועות של לורנס דארל ב"רביעיית אלכסנדריה" (הספר תורגם על ידי אהרון אמיר עצמו וראה אור ב–1988).

לא‭ ‬רק‭ ‬מעבר‭ ‬פיזי‭ ‬בין‭ ‬מערב‭ ‬העיר‭ ‬ומזרחה‭. ‬מעבר‭ ‬מנדלבאום‭, ‬1964 צילום‭: ‬פריץ‭ ‬כהן‭, ‬לע‭"‬מ

לא‭ ‬רק‭ ‬מעבר‭ ‬פיזי‭ ‬בין‭ ‬מערב‭ ‬העיר‭ ‬ומזרחה‭. ‬מעבר‭ ‬מנדלבאום‭, ‬1964
צילום‭: ‬פריץ‭ ‬כהן‭, ‬לע‭"‬מ

שקרים וזהות בדויה

כך או כך, מדובר ברומן מתוחכם שנפתח בחודש ינואר 1963, כאשר העיתונאית גליה והעורך עשתר מבקרים את ז'קלין בבית המעצר של מעבר מנדלבאום, מעבר שהפריד אז בין שני חלקי ירושלים, וברומן, משמעותו הסימבולית רחבה הרבה מעבר לכך. ז'קלין עצורה שם מסיבה עלומה, שמתבררת רק לקראת סוף הרומן, הקופץ במכונת הזמן חמש שנים אחורה להיכרות בין ז'קלין לגליה. זו מפרסמת עליה רשימה אוהדת בעיתונה לרגל שנת העשור למדינה. ברשימה מוצגת ז'קלין כעולה חדשה מצרפת שלחמה בשורות המחתרת הצרפתית, אך הקורא יודע כבר מלכתחילה שמדובר בבדותה העלולה להתגלות בסופו של דבר.

לקורא היודע–כול יש ברומן הזה תפקיד חשוב מהרגיל, תפקיד השמור בדרך כלל ברומנים למספר. ב"מעבר מנדלבאום" המספרת היודעת–כול (גליה) יודעת לכאורה פחות מהקורא. גליה התמימה מוקסמת מדמותה של ז'קלין, מאמינה לשקריה ומוחלת לה גם כשהשקר נחשף. בניגוד לגליה, שלא יודעת שז'קלין בחרה בזהות בדויה, הקורא יודע על כך כמעט מלכתחילה. הוא גם יודע שהעיר המחולקת תתחבר מחדש בתוך קצת יותר מארבע שנים, והידע הזה מעניק לו לכאורה יתרון על כל גיבורי הסיפור האחרים, יתרון המאפשר לו להשלים פרקי עלילה בראשו הקודח.

"מעבר מנדלבאום" נכתב בשני מישורי זמן, עם קפיצות לעבר המתרחש בקהיר, והוא מחולק לשתי עלילות, המתחברות יפה ומסופרות בשטף וברהיטות. תקציר: בבית המעצר ובעת שהותה במונפלייה כותבת ז'קלין את סיפור חייה. לאחר שחרורה מהמעצר היא מוסרת אותו לגליה העיתונאית על מנת שתפרסם אותו בלשונה. משום כך, רובד אחד של הרומן מסופר בגוף ראשון על ידי גליה, ואילו הרובד השני נכתב בגוף שלישי ומספר על קורותיה של ז'קלין. לעתים מה שרובד אחד גורע רובד שני מוסיף, ולעתים שניהם משחקים מחבואים עם הקורא, שלמרות הכול יודע פחות מכפי שנדמה לו.

בין קהיר לירושלים

ז'קלין נולדה בקהיר ומשחר נעוריה היא רב–תרבותית. מצד אמה היא נכדה של שושלת רבנים מחלֶב, ומצד אביה היא ממוצא סלוניקאי ממשפחה פושטת רגל, טראומה שתגרום לז'קלין לחוש תמיד אחריות לגורלה של אחותה הנכה רשל, שתתגלה בהמשך כמשוררת מבטיחה. אביה היה נגן עוּד ששמו נודע בכל מועדוני הלילה והשמחות בקהיר, אבל הוא חלם להפוך למוסיקאי מפורסם גם באירופה, ואת החלום האירופאי הוא הוריש לבתו שאותה לימד לנגן בכינור, הגם שחסר היה לה, לדעתו, רגש מוסיקלי.

ז'קלין היא צעירה יפה ומשכילה המתאהבת ביהודי אירופאי, הראשון בסדרת הגברים בחייה, ונוסעת איתו לבקר בפעם הראשונה בירושלים עוד לפני קום המדינה. היא עוקרת מקהיר פיזית אך לא נפשית ונוסעת לפריז לכתוב דוקטורט על בלזק ועל נגיב מחפוז, אז סופר אלמוני. היא נאלצת להפסיק את לימודיה כדי להיענות לדרישת אביה הדומיננטי לבוא ארצה. האב עלה בינתיים לישראל והתאכזב, כמו מוסיקאים עולים אחרים מקהיר, שעם עלותם ארצה כל מה שהציעו להם היו פרנסות כגון מדביק מודעות, מטאטא רחובות ונגר. לפני מותו, משנן האב באוזני בתו שגם לה נכון עתיד דומה אם היא לא תלמד בעצם להעמיד פנים ולהסתיר את מוצאה האמיתי, וזה מה שהיא עושה – מנסה לשרוד. ז'קלין מנצלת את הצרפתית הרהוטה שלה על מנת להתחזות ללוחמת מחתרת צרפתייה, וכל זאת על מנת להשיג עבודה קבועה כמרצה באוניברסיטה העברית. השקר נחשף והאקדמיה מפלה אותה לרעה בגלל מוצאה.

את זהותה האמיתית של ז'קלין חושפת, ומתוך נקמנות, בת כיתתה בקהיר, שמתרעמת על כך שהיא סידרה לבעלה עבודה כנגן במחזה "יוסף ואחיו" המועלה בישראל, והבעל זנח משום כך את עבודתו כנגר. אבל ז'קלין ניסתה בסך הכול לסגור מעגל ולגמול חסד לידידו של אביה, שסייע לו לנגן במחזה דומה בקהיר – ניסיון שנכשל. ז'קלין מאוהבת בבמאי המחזה, יהורם פישר, על אף שהיא למעשה מאורסת למחצה עם אחיו הצעיר ממנו, הרוצה להינשא לה. הפלונטר הזה, שכתוב כמו מחזה בתוך מחזה (על הבמה "יוסף ואחיו" ובחיים יהורם ואחיו), מכניס אותה לתסבוכת רצינית, רגשית ואחרת, וכמו תמיד היא מגלה ששיקול דעתה לגבי גברים שגוי והיא נותרת לבסוף בגפה.

ז'קלין בעלת יצר ההרס העצמי לא רק טועה בבחירת הגברים אלא גם בהחלטות אחרות שהיא מקבלת. השכלתה הרחבה, היופי והאלגנטיות אינם מצליחים להסתיר מהקורא את נפתולי נפשה הרבים ואת הגורל שאורב לה – להיות גולה נצחית. חשיפת זהותה האמיתית גורמת לכך שהיא עוזבת את הארץ בבושת פנים ומחפשת את מזלה בצרפת, שם היא מתקבלת לעבודה באוניברסיטת מונפלייה. היא מוצאת שם לכאורה את מקומה, אבל אי השקט שמבעבע בה מחזיר אותה ארצה וכמו תמיד לירושלים – העיר שהאכילה אותה מרורים – על מנת להסתבך בה בשנית, והפעם בפרשה חמורה הרבה יותר מקודמתה.

לרגע נדמה שידידותם של גליה ועשתר, העיתונאית והעורך, הארוסים לשעבר שנפרדו, תציל אותה מן ההסתבכות אבל זו רק אשליה זמנית. עם שובה לירושלים מתגוררת ז'קלין במנזר רטיסבון, בחדר שסידר לה דודה הנזיר. אבל אז היא מסתבכת בפרשה שהופכת אותה בעל כורחה מפאם פטאל למאטה הארי, והעלילה ששומרת כמעט תמיד על קצב ועניין עוד תתגלגל לקראת הסיום המפתיע.

בגידה ומשפחות שסועות

זהו רומן העוסק בזהויות אמיתיות ובדויות, בשאלות גורל ובסיפור של בגידה, של גבר באישה, אישה בגבר ואח באחיו, וסיפור על משפחות שסועות. יותר מכול, עוסק הרומן בסיפורה של אישה לא לגמרי מפוענחת, שהקדימה את זמנה כמו כהנוב עצמה. גם רוב דמויות המשנה ברומן מצליחות לשכנע: הדודה הפתטית מרלן, הקוראת לעצמה לולה על שם מרלן דיטריך ומנחמת את הכלבלב שלה על כך שהוא חי בכיעור של בת ים ולא בפריז; העורך האמוציונלי עשתר שנוקם בז'קלין על כך שהיא לא נעתרת לו ואחר כך מנסה להושיע אותה; האב אברהם, נגן העוד המסוכסך עם עצמו; הדוד הנזיר, שחי בין יהדות לנצרות ודמותו מעוצבת היטב; יהורם הבמאי היהיר ואחרים. דווקא המספרת גליה היא דמות של ילדה טובה מדי, ואולי משום כך אין בה אותה העוצמה שיש בכמה מהדמויות האחרות.

הרומן מהווה שיקוף מוצלח של רוח התקופה ושל האווירה (למשל, הביקור בעיר העתיקה בירושלים), ומשחזר את המצב הפוליטי, את החלומות לאיחודה מחדש של העיר (כמדומני שהמשורר גרינפילד הוא בן דמותו של אורי צבי גרינברג), את שפת הדיבור שהיא כמובן מליצית יותר מאשר בימינו (במיוחד שפתו של עשתר הכנעני), את המנהגים והמאכלים, סיסמאות הפרסומת ("כל אישה בוחרת אמה – כל אישה יודעת למה") וגם את חיי התרבות. רואים אור "החיים כמשל" של פנחס שדה ו"דרכים לוהטות" של הדסה מור, מועלה המחזה "הנסיכה האמריקנית" של נסים אלוני, מתפרצת מגפת הפוליו ועולה לכותרת פרשת הילד יוסל'ה שוחמכר. הפרטים ההיסטוריים מוטמעים בדרך כלל בהרמוניה לתוך העלילה, למעט צרימות קלות שמוטב היה לנקות בעריכה, המזכירות לקורא שכהן–קנוהל היא לא רק סופרת ומחזאית אלא גם אשת אקדמיה.

מעבר מנדלבאום הוא משל. זהו לא רק מעבר פיזי בין מערב העיר ומזרחה, אלא גם מעבר תרבותי בין מזרח למערב, מעבר וגשר בין תרבויות ושפות, מעבר בין תקופות, מעבר בין עלייה ארצה וירידה ממנה, וכמובן גם מעבר ספרותי בין גוף ראשון לשלישי. מבחינתי כקורא, המעברים הללו מוצלחים מאוד בדרך כלל, והתמיהה אולי היחידה היא מדוע רק הוצאת "כרמל" הסכימה לפרסם ספר משמעותי כל כך, והוא לא נחטף גם על ידי אחת ההוצאות הגדולות. #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 בנובמבר 2016,ב-גיליון לך לך תשע"ז - 1005, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. קראתי את הספר בשקיקה! תודה לדליה

  2. אתמול התבשרנו שהספר תורגם לערבית ויצא לאור במצרים! משמח לשמוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: