ילדוּת כתינוק שנשרף | בכל סרלואי

ביקורת שירה

2התאומה הנראית

אנה הרמן

הקיבוץ המאוחד, 94 עמ'

אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו לִקְרֹעַ אֶת הַדַּף. / אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו לְהִתְחַזֵּק כְּאֶבֶן. / אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת לָךְ אִמָּא, לֹא עָלֶה נִדָּף. / שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אַף פַּעַם אֵיךְ אֲנִי כּוֹאֶבֶת. // שֶׁלֹא תֵּדְעִי אַף פַּעַם אֵיךְ רֹאשִׁי נִרְדָּף. / שֶׁלֹא תִּרְאִי אַף פַּעַם אֵיךְ אֲנִי נִרְדֶּפֶת. / אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו לִקְרֹעַ אֶת הַדַּף / וְלִהְיוֹת לְאֶבֶן בִּלְתִּי מְטַפְטֶפֶת.

אנה הרמן היא אחת המשוררות המשוכללות בשירה העברית, שבשירה כמעט קלאסית – שקולה, מחורזת ומלוטשת עד ברק – כותבת חוויות גוף ונפש אינטימיות וקשות מנשוא. זהו ספר שיריה הרביעי, שבו היא נעה סביב בסיס האם: מהרצון הנורא לאימהות, ההתמלאות הפלאית בילד עם הולדת בִתה ועד לצורך בדמות אם עוטפת וממלאת כול, המגולמת בדמותה (הנעדרת) של הפסיכואנליטיקנית טלי.

הרמן מעולם לא בחנה את הצדדים ה"רגילים" של החיים כיחסי הורים וילדים, ילדוּת ואמהוּת, מצדם הפואטי השגור והמנחם. מתחת לכל שורה בספר פועם פצע ממאיר ומבעבעת חווית הילדות של אישה שמעולם לא החלימה מילדותה, וכל חייה הם מסע של התרחקות ושיבה אליה, דרך בגרותה וחוויית האמהות שלה. כל הדמויות הנשיות הסובבות אותה בספר הן מראות המשקפות את הפצע שלה; כל מפגש אנושי – מלבד זה של המשוררת כאם בעצמה – נושא בחובו אפשרות ממאירה; גם התינוקת הנולדת אחרי שלושים שעות קשות מנשוא (כמה נדירים שירי לידה כאלה!) תגיח בסופו של דבר, "דֶּרֶךְ כָּל שִׁכְבוֹת הַטְּרָאוּמָה".

בסופו של הספר חורגת הרמן מהמתכונת הריתמית שלה בשיר שובר לב בשם "יומן קיץ תשע"ה", המוקדש לטבח שנערך בכפר דומא במשפחת דוואבשה. "לֹא יְלָדִים צְרוּבִים מִשֶּׁמֶשׁ / הֵגִיחוּ מִן הַיָּם הַתִּיכוֹן אֶמֶשׁ. / הָאֵשׁ הַזֹאת לֹא הוֹתִירָה נֶמֶשׁ", היא כותבת בתחילתו של שיר ארוך המתאר איך "בַּלַּילָה שֶׁלִּפְנֵי כֵן שָׂרְפוּ אֶת הַתִּינוֹק בֶּן הַשָּׁנָה וָחֵצִי / בִּזְמַן שֶׁנִּסִּינוּ לְנַהֵל / שִׂיחַת טֶלֶפוֹן בְּטֵלָה. / מִתַּחַת לְהַכָּרָתֵנוּ נִשְׂרַף תִּינוֹק חַי וְלֹא יָדַעְנוּ / מַדּוּעַ אֵינֶנוּ מַצְלִיחוֹת לְנַהֵל / שִׂיחַת טֶלֶפוֹן בְּטֵלָּה". בשיר זה, המטפל באופן אינטימי ושובר לב בזוועה שעוד ייכתב עליה בספרות העברית, מתוארת השפעת הטראומה על עולמה הנפשי של המשוררת הנזקקת לנחמה: "הִיא אָמְרָה לַתִּינֹקֶת הַשּׂרוּפָה: אַתְּ לֹא תִּינֹקֶת שְׂרוּפָה / וְלֹא שָׂרַפְתְ אֶת יַלְדָּתֵךְ".

"בִּשְׁבִיל לִחְיוֹת צָרִיךְ לְהִתְאַבֵּד" היא כותבת בשיר החותם את הספר; דרך כל שכבות הטראומה נגלית אנה הרמן כתינוקת שרופה ומשוררת אמיצה בלי עור, שחוויות העולם נצרבות ונכתבות על ידה, עמוקות כמכוות אש.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' מרחשוון תשע"ז, 11.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 בנובמבר 2016,ב-אומרת שירה, גיליון לך לך תשע"ז - 1005. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: