כואב לחפש אהבה | אריאל הורוביץ

ברלה קרומבי התאהב ברווקי הציונות הדתית בבית חב"ד שהקים בדרום הודו. מאז הקים את "שמיא" – בית חב"ד אלטרנטיבי סמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים, המציע לא רק מקום לימוד ומפגש אלא מסגרת דתית לבוגרי ישיבות ומדרשות הזקוקים לעוגן חדש. שיחה על רווקות וחסימות פנימיות ועל הורים שלא מפסיקים ללחוץ

 כל חייו חלם ברלה קרומבי להיות שליח של הרבי מלובביץ'. הוא גדל במשפחה חב"דניקית להורים חוזרים בתשובה, והתחנך על תודעת השליחות וקירוב הרחוקים. אך בעוד שכל חבריו מצאו את עצמם מנהלים בתי חב"ד בפינות נידחות של העולם, נסיבות חייו של קרומבי הביאו אותו דווקא לנחלאות, שם הקים את "שמיא", בית חב"ד אלטרנטיבי שמושך אליו בעיקר את בני הציונות הדתית – "נסיכי הביצה", כפי שהוא מכנה אותם בחיבה.

בביצה הירושלמית הוא נתקל בתופעות של רווקות מאוחרת, בדידות וריחוק מהעולם הדתי, ובאמצעות "שמיא" – בית חם שמקיים שיעורי תורה, סדנאות ומפגשים חברתיים, מרחק של דקת הליכה משוק מחנה יהודה – הוא מציע כלים להתמודדות עם התופעות הללו. לאחרונה אף היה מעורב בתהליכי הפיתוח של שיעוריה ההמוניים של סיוון רהב מאיר, שהפכו להצלחה גדולה.

מה מביא בחור חב"דניק מן השורה להפוך להיות שליח הרבי בנחלאות? האם החברה הדתית מודעת למתרחש בעולמם של בניה ובנותיה שבגרו ועזבו את הישיבות והאולפנות? והאם האווירה החב"דניקית של המקום – במרכז החדר תלויה תמונת ענק של הרבי מלובביץ', וספרי חב"ד פזורים על מדפים שונים – לא עלולה להרתיע?

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

אבוד בתוך בניין משרדים

קרומבי (30), נשוי ואב לארבעה, נולד בצפת למשפחת חסידי חב"ד. כשהיה בן 18 נפלט מן הישיבה והגיע, בפעם הראשונה, לירושלים. הימים ימי טרום ההתנתקות, וקרומבי התנדב באחד ממטות המאבק. "היה לי ברור שאני לא רוצה להיות כמו כולם", הוא אומר, "חיפשתי את עצמי. הקב"ה כיוון אותי לירושלים. היה לי שק שינה והייתי ישן במשרד אחרי שכולם היו הולכים. בבוקר הייתי קם, מקפל את שק השינה ומתחיל לעבוד. חוויתי בדידות נוראית. הייתי קם מדי בוקר לצלילי מנגינה של נגן רחוב בקינג ג'ורג'. הייתי אבוד בתוך בניין משרדים. אני זוכר שנהגתי ללכת ברחוב אגריפס בלי שידעתי שנחלאות נמצאת כאן לידי. חלפתי על פני שוק מחנה יהודה בלי לדעת שזה השוק. זה היה הסיבוב הראשון שלי בירושלים. הנס שלי היה שלא הגעתי אז ל'ביצה', כי אם זה היה קורה, הייתי נשאר שם עד היום".

לאחר התקופה הזו נסע קרומבי לווטה–קנל אשר בדרום הודו, הקים שם בית חב"ד וניהל אותו במשך שנתיים. שם נזרעו הזרעים להקמת המרכז הרוחני בנחלאות, אך עוד קודם לכן הרגיש קרומבי גם את הצדדים הפחות–נעימים של השליחות החב"דית. כך, למשל, במפגשים עם הדתיים המטיילים בהודו. "עבור הדתיים שמטיילים בהודו, אתה סוג של מש"ק דת", הוא אומר, "אין להם איפה לעשות שבת או ליל הסדר, אז הם באים אליך. יש תחושה שקצת מנצלים אותך. יש לך ציפייה שאדם דתי שמגיע לבית חב"ד לפחות יעזור לך. יש המון חבר'ה מצוינים, אבל יש גם את מי שאוכל אצלך כל ערב, ואז, כשאתה מבקש ממנו עזרה, אתה שומע אמירות כמו 'מה, חב"ד לא מממנים אתכם?', או שהוא לא מגיע למניין ואומר לך: 'לך תמצא כמה חילונים שיתפללו איתך'. זה היה קשה".

כבר בהודו הבין קרומבי שהחלום שלו הוא להקים בית חב"ד בישראל. לאחר שהתחתן החל לשוטט בנחלאות, שם נחשף לסצנת הרווקים והרווקות הדתיים. הציבור הדתי עסק בשנים ההן באינטנסיביות בסוגיה הזו, בין היתר על רקע העונה הראשונה של הסדרה "סרוגים" שעלתה אז. קרומבי מספר שלסדרה הייתה השפעה גדולה על ייסוד "שמיא". "הסדרה חשפה אותי עוד יותר לסצנה", הוא אומר, "באותה תקופה הצלצול שלי בטלפון הסלולרי היה שיר הפתיחה של הסדרה, 'אנה אפנה' של ארז לב ארי. שיר נפלא עם חיפוש רוחני ובדידות. אני זוכר שנסעתי פעם באוטו עם חבר דתי, רווק, והטלפון שלי צלצל. הוא אמר לי: 'תכבה, אני עוד רגע מתחיל לבכות'. שאלתי אותו למה, והוא אמר: 'הלילות הארוכים והבדידות והשנים – זה אנחנו. זה הלב שלי שאתה שומע פה'. ואז הבנתי שצריך לעשות מעשה".

בתחילה ייעד קרומבי את "שמיא" לסטודנטים ולחילונים, אך כעבור שנתיים הבין שהשליחות האמיתית היא ליצור בית לדתיים לאומיים שגרים באזור. "אמנם התחתנתי בגיל 22", הוא אומר, "אבל השנים לפני שהתחתנתי היו שנים של חיפוש ותהייה ובדידות. כשאתה שליח בהודו, למשל, אתה הליצן שבסוף בוכה בשקט לבד. אתה משמח את כולם, אבל יש בדידות קשה. הסיפור של נחלאות נגע בי כי זה גם קצת הסיפור שלי, בתשעת החודשים שהייתי כאן לפני ההתנתקות: ילד שהסתובב בירושלים וחיפש אהבה, מקום שיכיל אותו, בית טוב. התחברתי ללב, לנפש, למקום המבקש, המחפש, המקום שרוצה שיכילו אותו.

"כולם מדברים על 'בעיית הרווקות', אבל נראה שרבים כבר לא מצליחים לראות את האנשים שניצבים מולם. מדובר כאן על חבר'ה מוצלחים מאוד, פטריוטים, מוכשרים. רבים מהם מניעים חלק מרכזי מהמערכות בציונות הדתית. הם קודם כול הם רוצים שיראו אותם. מה זה 'בעיית' הרווקות? איזו בעיה יש כאן? יש כאן תופעה, אבל אסור להדביק לה תווית שלילית. אסור להפוך את החבר'ה האלו לבעיה. אנחנו יודעים שככל שגיל החתונה עולה, כך הרמה הדתית יורדת: אין מסגרת, אין ישיבה, אדם נמצא לבד, עם עצמו, עם הקשיים והבדידות. אך טבעי שהרמה הדתית תרד והעולם הרוחני ייסדק. 'שמיא' מציע בראש ובראשונה בית, אך גם מסגרת דתית לאנשים שפעם היו בישיבה או באולפנה, וזקוקים היום לעוגן חדש".

הדתיים נופלים בין הכיסאות

הלימוד ב"שמיא" מורכב משיעורים, המוכוונים לקהל השומעים ועוסקים בין היתר בהכנה לקראת זוגיות, ברבדים נפשיים עמוקים ובהתמודדויות חברתיות ואישיות. ההכנה לזוגיות היא חלק מרכזי בשיעורים, אומר קרומבי. "אדם לא יכול להתחתן עד שהוא לא מוכן לזה. אנשים אומרים שצריך להתמודד עם הפחדים, אבל הפחד אומר משהו: הוא אומר שאני לא מוכן להתקדם לשם. אי אפשר להתקדם למקום שאני לא נמצא בו. זוגיות לא יכולה לקרות בכוח, מתוך אובססיה, כי ההורים לחצו, או מתוך חרדה שאשאר לבד. זה תהליך. אהבה זה כואב, אבל עוד יותר כואב לחפש אהבה.

"יש חוסר פנימי בנפש, ויש ציפייה שבן הזוג או בת הזוג ישלימו את החסר. אבל מה קורה אחרי שלושה או ארבעה חודשים של קשר? נגמרת התשוקה, ואז בת הזוג כבר לא מכילה, לא עונה על הצרכים שלי. אם אני מגיע עם חסר, הזוגיות לא תוכל לענות לי עליו לאורך זמן. צריך לבוא לזוגיות ממקום מלא, שלם. אם אדם לא טיפל בריק הפנימי שלו, והוא מגיע לזוגיות מתוך מחשבה שהיא תיתן את המענה, הזוגיות רק תציף את הקושי, במקום שהיא תהיה תשובה לחסר הפנימי. החסר הפנימי לא יתמלא על ידי הזוגיות. כשאדם לא פתוח לאהבה, גם הזוגיות הכי טובה לא תועיל".

שאלת את עצמך פעם למה יש בעיית רווקות דווקא בציבור הדתילאומי? נראה שבציבור החרדי ובציבור החילוני מסתדרים יפה מאוד.

"אני שואל את עצמי כל יום. לדעתי זה קורה כי יש כשל בסיסי בחינוך הדתי–לאומי. הבעיה היא אצל המחנכים, אצל דור ההורים. באולפנה ובישיבה נותנים כלים של העולם הישן: צריך להתחתן כי צריך, כי זו עבודת ה' וכן הלאה. אבל צעירים שגדלים היום מכירים מודל מערבי חדש, של תשוקה וריגושים, והציבור הדתי נופל בין הכיסאות, תקוע במודל הישן שאליו מחנכים אותו לבין המודל החדש שקורץ מכל פינה. צריך להציע אלטרנטיבה, מודל חדש, ללמוד את השפה החדשה.

"אתה לא יכול לקחת אדם של 2016, שמכיר ומדבר בשיח של תשוקה ומשיכה וחיבור, ולהגיד לו להתחתן כמו שמתחתנים בציבור החרדי, פחות או יותר. הוא מחפש אהבה מערבית ואתה מציע לו אהבה ישנה, אלטרואיסטית, טהורה, חצי אפלטונית. אי אפשר להגיד להתחתן כי צריך. זה יגיע רק מתוך חיבור. אם אדם לא פותח את זה אצלו בלב, זה לא יקרה. אנחנו מנסים ללמד את ההבדל בין תשוקה, משיכה, אהבה וזוגיות. אלו כוחות מקבילים שמשמשים בערבוביה.

"זוגיות היא עבודה של תיקון. העולם אומר שאחרי שנתיים נגמרת האהבה ומתחילה הזוגיות, אבל אני אומר הפוך: אחרי שנתיים נגמרת הזוגיות ומתחילה האהבה, נגמרת החוויה הזוגית ומתחיל החיבור האמיתי. ריגושים נגמרים בסופו של דבר. כשנגמר הממד הרגשי, מתחיל שלב האהבה. כל השאלה היא האם אני פתוח לקבל את זה".

%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a5-2

הם לא אשמים במצב

מה אתה שומע מהאנשים שאתה פוגש? עם מה הם מתמודדים?

"אני פוגש לא מעט אנשים שלא יודעים מה הרצון שלהם. הם לא מצליחים לפגוש את הרצון האמיתי שלהם. מחלת הלב של התקופה שלנו היא הבדידות, חוסר הקבלה העצמית. אנשים חסומים, והם לא מצליחים לפגוש את עצמם, בטח שלא את בן הזוג או בת הזוג. בבִיצה, האנשים הכי משוחררים הם הכי חסומים. הם לא מצליחים להגיע למצב של התאהבות, כמו זוג חילוני שגר ביחד, וגם לא להתחתן רק בגלל שצריך. אבל הבעיה הכי גדולה היא שאומרים להם שהם לא מוכנים להתפשר, ולכן הם אשמים במצב.

"יש לנו למשל לא מעט סדנאות של מודעות נשית. אין היום מודעות נשית אמיתית, אלא רק את מה שהתרבות המערבית מציעה. אז בנות מפתחות מסכות של 'נשים חזקות', אבל בעצם בפנים יש חולשה גדולה. אמרתי פעם למישהי: 'עד שלא תסכימי שהוא ישלם עליך בדייטים לא תצליחי להתחתן', והיא הסכימה איתי. כי אם זה מאיים עליך שהוא חזק, אז את לא חזקה. מודעות נשית אמיתית היא לא מאוימת, היא לא צריכה להראות כמה היא חזקה, אלא יכולה להיות מכילה ומקבלת. כשמישהי מודיעה כמה היא חזקה, זו רק מגננה, בעצם היא לא מצליחה להתחבר אל עצמה. זו תפיסה לא נכונה של הפמיניזם. במקום מודל שנותן מקום לגבר ומקום לאישה, כל אחד עם החוזקות שלו, וכך שני בני הזוג יכולים להיות חזקים ומובילים, קיבלנו מודל שאחד מאיים על השני, ואז אם הבחורה חזקה הגבר מאוים ממנה או לחלופין לא נותן מקום לרגישות שלו כדי שלא תתפרש כחולשה וכך שני בני הזוג מפסידים. אבל אי אפשר לפתור את זה בסיסמאות, צריכים ללמוד את הנרטיב של מה שהדור שלנו מקבל בתרבות המערבית ולהבין איך אנחנו מנהלים שיח חדש".

קרומבי נזהר מלהגדיר את "שמיא" כבית חב"ד – זהו "בית חב"ד אלטרנטיבי", כהגדרתו. המקום מושך כאמור בעיקר צעירים וצעירות מן הציונות הדתית, רוב המלמדים בו אינם חב"דניקים, וגם התכנים הנלמדים בו הם מגוונים – כולל שיעורים בתורת הרב קוק ובתורת ברסלב. "אני שליח של הרבי מלובביץ', אבל אולי פחות של חסידות חב"ד", אומר קרומבי, ומודה: "זה שם אותי בקונפליקט מול אנשים. חלק מהתורמים שלנו לא אוהבים את מה שקורה כאן. היה לי תורם שהפסיק לתרום כי הוא רצה שיהיו כאן רק מרצים חב"דניקים,  ולא הבין מה יש לי לחפש אצל המיזרוחניקים. אבל 'שמיא' הוא קודם כול בית, לפני שהוא בית חב"ד. לפני שנכנסים להגדרות, צריך לפגוש את מי שמולך – להציע בית, כוס תה, חיבור".

איך מסתכלים בחב"ד על מה שאתה עושה?

"יש מצד אחד כאלה שמאוד אוהבים את זה, שפתוחים לרעיונות אלטרנטיביים, ומצד שני יש כאלה שלא אוהבים – קשה להם לקבל חדשנות. לאנשים האלה אני עונה שהרבי בסופו של דבר ראה את כל ישראל כקומה אחת. מי שקלט את הרבי וזרם עם החזון שלו, הרבי היה איתו עד הסוף. אני חושב שהוא היה גאה בי".

וכשאתה פוגש חברים שלך מחב"ד שהלכו להיות שליחים במקומות כמו סרילנקה או קטמנדו, ואתה כאן בנחלאות מה זה עושה לך?

"אח שלי מסרי–לנקה עשה בר מצווה לנזיר בן 93 שגילה מחדש את יהדותו. זה הרבה יותר מגניב מאשר להתעסק עם דתיים בביצה. עבורי, כחב"דניק שגדל בתודעה של קירוב רחוקים וחיבור, זו הקרבה גדולה.  חלום חיי כילד היה להיות שליח, להפוך את העולם, כמו שהרבי אומר, לקרב נידחים. הרגשתי את זה בהודו:  אתה עושה סעודות שבת ומביא אנשים שלא טעמו טעם קידוש מעולם, ופה אין לך הרגעים האלו – אתה פוגש אנשים דתיים שמכירים את העולם הזה טוב מאוד. זו לא שליחות מגניבה, אבל אני מאמין בה. זה מתאים לי. לא לכל אחד היה מתאים להיות שליח בנחלאות, אך אני מאמין בזה עד הסוף".

מה אתה מציע לבחור בן 30?

יש לפעמים תחושה שהשליח החב"די מציע יהדות ממקום קצת פטרוני ומתנשא ללמד את החילונים הבורים איך להניח תפילין. האם התחושה הזו קיימת גם בעבודה עם ציבור דתי?

"זה כמו שכשאתה הולך לעבור ניתוח, אתה בודק מאתיים פעם מי המנתח וכמה הוא מקצועי, אבל כשאתה עולה על מטוס, אתה לא בודק מי הטייס, למרות שיש הרבה יותר סיכוי למות בטיסה. זה משום שהטייס איתך ביחד. שליח של חב"ד לא מגיע מלמעלה, הוא איתך ביחד, הוא פוגש אותך כחבר, כאדם אמיתי. המסר של הרבי הוא דאגה ואכפתיות לכל יהודי. אתה לא נותן לאדם בית חם כדי שאחר כך הוא יתקרב. אלה מישורים מקבילים, אבל הם נפרדים. אתה קודם כול דואג לגשמיות שלו, כי הוא אחיך".

קרומבי היה בן שמונה כשהרבי מלובביץ' נפטר, ודמותו השפיעה עליו רבות. "הוא ההשראה שלי", אומר קרומבי שאף מלמד את תורת ברסלב ומעיד שבכל חודש אלול לא מש מידיו "אורות התשובה" של הראי"ה קוק, "בלי הרבי מלובביץ', 'שמיא' לא היה קם, ובוודאי שהוא היה נסגר כבר מזמן. לכן אני גם לא מטשטש את זה שאני חב"דניק, ואין לי בעיה לשים כאן תמונה ענקית של הרבי. מי שלא מתאים לו, זה בסדר".

כעת מתכנן קרומבי להתפרס על פני ביצות נוספות, ולהקים סניפים של 'שמיא' גם בגבעת שמואל ובתל אביב. "השליחות שלי זו הביצה", הוא אומר, "יש כאן ציבור אדיר שרוצה ללמוד, להתחבר, והוא לא רוצה ללכת למכון מאיר או למרכזי קירוב לחילונים. מה אתה מציע לו? מה אתה מציע לבחור בן 30 שרוצה ללמוד משהו? הנה, בתל אביב יש כבר עשרה או אחד–עשר מרכזי יהדות לחילונים, ואין אפילו בית אחד לצעירים דתיים שמחפשים את המקום שלהם. זו המטרה שלנו – לפתוח להם בית כזה, להציע חיבור".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' מרחשוון תשע"ז, 4.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 בנובמבר 2016,ב-גיליון נח תשע"ז - 1004. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. צודק בכל מילה! פעילות נחוצה וברוכה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: