הציונות הדתית של בובר | חנוך בן–פזי

 

הפילוסוף שהתנגד למדינת הלאום היהודית סבר שהדת צריכה לעמוד במרכז ההתחדשות שבבשורה הציונית. ביוגרפיה אינטלקטואלית של מי שתפס עצמו ככלי לשליחות והצניע את חייו הפרטיים

1מרטין בובר

זוהר מאור

מרכז זלמן שזר, תשע"ו, 240 עמ'

בארכיון של הספרייה הלאומית בירושלים מצויים ארגזים ותיקיות רבות מתוך הארכיון הפרטי של מרטין בובר. הארכיון כולל כתבי יד רבים מספור, אלפי מכתבים, מאות מאמרים, טיוטות ראשונות ונוסחים ערוכים של ספרים, המשמרים עדות למכבש היצירה של אחד מאנשי הרוח היצירתיים והפוריים ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה. בובר, הפילוסוף והמורה, שכבר בימי חייו זכה להכרה ציבורית ורוחנית, אך גם ליחס אמביוולנטי מרבים ממקורביו ואף מתלמידיו. האיש שביקש להשפיע רבות על התנועה הציונית, על החברה הישראלית, אך גם פנה לאומות העולם, ובמובן מסוים לקח על עצמו גם תפקיד של נביא לאנושות כולה: "תר הייתי במיסטיקה… חשתי יפה כאן בשורה אלי, כאן בשורה אל העולם, והרגשתי את עצמי קרוא למסרה לו" (בובר, בפרדס החסידות, עמ' ה').

הספר "מרטין בובר" שכתב זוהר מאור מצטרף לסדרת הספרים על גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי שבהוצאת מרכז זלמן שזר, סדרה המבקשת להנגיש לקהל הרחב את סיפורם האישי של כמה מן הדמויות הבולטות ביותר של היוצרים וההוגים שבתולדות העם היהודי. ראוי הוא מרטין בובר להצטרף לרשימה מכובדת זו. למרות הפרסום הרב של בובר, השפעתו העצומה והעיסוק הרב בדמותו ובכתביו, מפתיע לגלות כי ספר זה הוא המונוגרפיה הראשונה המתפרסמת על אודותיו בעברית.

פעל‭ ‬למען‭ ‬היות‭ ‬הציונות‭ ‬תנועה‭ ‬לאומית‭ ‬אוניברסלית‭.‬מרטין‭ ‬בובר‭ ‬בביקור‭ ‬באמסטרדם‭, ‬עם‭ ‬הנסיכה‭ ‬ביאטריקס‭, ‬הנסיך‭ ‬ברנהרד‭ ‬ויוליאנה‭ ‬מלכת‭ ‬הולנד‭, ‬1963 צילום‭: ‬Beeldbank Nationaal Archief

פעל‭ ‬למען‭ ‬היות‭ ‬הציונות‭ ‬תנועה‭ ‬לאומית‭ ‬אוניברסלית‭.‬מרטין‭ ‬בובר‭ ‬בביקור‭ ‬באמסטרדם‭, ‬עם‭ ‬הנסיכה‭ ‬ביאטריקס‭, ‬הנסיך‭ ‬ברנהרד‭ ‬ויוליאנה‭ ‬מלכת‭ ‬הולנד‭, ‬1963
צילום‭: ‬Beeldbank Nationaal Archief

איני אלא שליח

מצד אחד היה בובר אחד מן האישים הבולטים המוכרים ביותר שקמו לעם היהודי בתחילת המאה העשרים. מצד שני, הוא נשאר בשולי ההשפעה הציבורית הישראלית, וכמעין מגדלור שמבקש להתוות דרך לחברה הישראלית, והיא אינה מקשיבה לו. כיצד ניתן להבין את הפער הזה שבין הדמות להתקבלותה? בספר שלפנינו ביקש מחברו לתת מענה לחידה הזו בעזרת עיון בתולדות חייו, תשומת לב לפרטים הרבים שמהם מורכבת ביוגרפיה, רגישות לשונית ואנושית לתהליכים החברתיים השונים שבהם נטל חלק, ויצירה של סיפור נרטיבי שיביא לידי ביטוי את ריבוי הגוונים והתחומים של מרטין בובר.

הסיפור שאותו מגולל מאור הוא בראש ובראשונה סיפורה של תקופת חיים עשירה, יצירתית ומרתקת. כך מסביר מאור בהקדמה לספרו את גודל המטלה ואת הקושי שבכתיבת הביוגרפיה העברית של בובר: "הוא עשה הכול כדי להקשות על כתיבת ביוגרפיה על חייו בכך שחשף מעט מאוד מידע על חייו האישיים" (עמ' 7). בובר עצמו נימק את הסתרת פרטי חייו האישיים בשני טעמים: "איני אלא שליח", כך אמר, "כלי שייעודו לבשר מסר א–לוהי. לכלי עצמו אין כל חשיבות". והטעם השני, הגות כמו ספרות צריכה לדבר בעד עצמה, סיפור החיים אינו חשוב, "האישיות" היא החשובה (עמ' 7). הוא ניהל תכתובות עם גדולי עולם ועם פשוטי עם, ובאופן דומה פרסם מאמרים ומסות בבמות הפשוטות וגם היוקרתיות ביותר. המחקר הארכיוני מגלה כי בובר הקדיש תשומת לב רבה ביותר לניסוח דבריו, לעריכתם, לעריכה נוספת ואז למבט נוסף לפני פרסומם בדפוס. וכך, בובר הכותב והמפרסם הסתיר את עצמו ואת חייו האישיים מאחורי הפרסומים הרבים.

הספר עוקב אחר נקודות ציון בתולדות חייו של בובר מאז ילדותו בגליציה, דרך חייו הבוגרים בגרמניה ועד מותו בירושלים. מאור מבקש להאיר את נקודות הציון הללו בעיון בכובד ראש בשאלות הגדולות שהעסיקו את בובר, ובהקשרים הרחבים התרבותיים שבתוכם פעל. וכך, הוא מצליח להעמיד בפני הקוראים את בובר איש הרוח, האישיות הציבורית, המנהיג, המורה והנביא; ובבחירה מודעת, להצניע קצת את מרטין האדם, בן המשפחה, על כל היסודות המורכבים של היחסים המשפחתיים שבתוכם גדל; את מרטין המורה, על כל מערכות היחסים הקרובות והרחוקות שבינו ובין תלמידיו, ואת הדמות שהייתה כה נערצת, דחויה ומוערכת בעת ובעונה אחת.

משבר האדם

בובר היה איש פוליטי. איש חזון שלא נרתע מן העשייה הפוליטית, וראה בה את האפשרות לממש ולהתוות חזון לאומי הומניסטי. המודעות המדינית הפוליטית הביאה את בובר אל התנועה הציונית, אל הקרבה להרצל אך גם אל ההתרחקות ממנו, אל התחושה וההבנה העמוקה שהציונות היא רגע של "רנסנס יהודי". בובר ההומניסט והאוניברסליסט לא נרתע מן ההתעוררות הלאומית שבציונות, גם אם חשש מן האפשרות שתתפתח להיות לאומיות אגואיסטית, על סכנותיה המוסריות של לאומיות מעין זו. בובר קיווה ופעל למען היות הציונות תנועה לאומית אוניברסלית, כלומר תנועה לאומית המחויבת מוסרית ורוחנית כלפי האנושות כולה. בפרספקטיבה פוליטית היסטורית בת ימינו, יכול אדם לתמוה על התוויית הדרך שאותה ראה בובר כמגִנה מפני הלאומיות הנרקסיסטית: דווקא הדתיות היהודית היא שבכוחה לשמור מפני סכנות הלאומיות, דווקא החזרה אל התנ"ך היא המפתח לקיומו של דיאלוג רוחני ומוסרי.

את התפקיד המרכזי של הציונות – היצירה הרוחנית – כינה בובר בצורה פרוגרמתית בשם "הומניות מקראית". וכך מסביר זאת מאור בספרו: "כבר בשלב מוקדם החל להתגבש יסוד מרכזי בדרכו הציונית של בובר: הקריאה להעמיד את הדת במרכז ההתחדשות היהודית, שעליה מבוססת הציונות. אין הכוונה לדת היהודית הקונקרטית, ההלכתית, אלא לדת המעוצבת מחדש לאור הביקורת של ניטשה ושל תלמידיו" (עמ' 28). ההתחדשות היהודית צריכה לכלול את רגש החיים, המודעות האסתטית, יכולת ההבעה היצירתית. ההתמקדות היתרה ברוחני ובשכלי השתלטה על ההוויה היהודית. פעולה זו תיעשה, כך אומר בובר, לא על ידי "עסקנים ואנשי אקדמיה, אלא בעלי נשמות יוצרות, הקשורים למורכבותה של המציאות, החווים את פנימיותה, ותוך כדי כך יכולים להפיק מנשמתם את הדרך החדשה" (עמ' 30).

במובן עמוק אפשר לראות את פריצת הדרך של בובר בסדרת הנאומים על היהדות שאותם הרצה תחילה בפראג בפני אגודת הסטודנטים הציונים "בר כוכבא" החל מ–1908, ואשר פורסמה לימים בספר שהיה לרב מכר "שלושה נאומים על היהדות" (1911). סדרת הנאומים הזו הייתה ההזדמנות שאפשרה לבובר להיענות לצו השעה, ולהציב את הציונות כמענה עמוק לבעיות הרוחניות והקיומיות של היהודים במפנה המאות. בובר קורא למאזיניו לא לחפש להם תשובות מן המוכן לשאלת זהותם היהודית, שהרי יכול אדם לגשת ל"בית האוצר של המושגים", ולהוציא משם כמה תשובות מן המוכן. בובר אינו מבקש לתת מענה חד משמעי לצעירים ולצעירות הציונים, אלא להטיל עליהם את מלוא כובד האחריות ליצירת אותה זהות יהודית שלעתיד. ואכן, רבים משומעיו היו לימים אנשי הרוח הבולטים של הדור הבא של הציונות.

התרומה האוניברסלית של בובר מצויה בראש ובראשונה ב"מחשבה הדיאלוגית" שאותה תיאר, ובכינונם של יחסי זיקה "אני אתה", שאליהם קרא. היה זה פרסום ספרו Ich und Du (בעברית פורסם כחלק מן הספר "בסוד שיח"), שהעניק לבובר את מעמדו המיוחד בעולם, והיה לאחד מספרי הפילוסופיה המוכרים והמדוברים ביותר במאה העשרים. ספרו זה, המתווה את הדרך ליחסי זיקה בין בני אדם, בין האדם ובין העולם הסובב אותו, הוא מאמץ פילוסופי מן המעלה הראשונה להציל את האנושות מפני המשבר שהיא ממיטה על עצמה: משבר האדם. תחושת הניכור והזרות בין בני האדם בתוך החברה ובינם לבין עצמם איננה רק משבר אישי וזהותי, אלא יכולה להוביל את האנושות למשבר רוחני, ולהידרדרות מוסרית והרסנית.

מאור מצליח לנתח בצורה מרתקת ומעשירה את סיפור הורתו ולידתו של ספר זה, מתוך הדיאלוג החברי והייחודי עם פרנץ רוזנצוייג, שהיה למעצב המחשבה הדיאלוגית הבובריאנית. מחלוקת רבת שנים מלווה את המחקר על אודות תהליך ההתפתחות של משנת בובר – האם יש לחלק את חייו בין התקופה המיסטית ובין התקופה הדיאלוגית, האם נפרד בובר מן החיפוש אחר האחדות לעבר ההכרה בחשיבותה של הנפרדות. מאור מצליח לקרב את הקורא להכרה ראויה של התקופות השונות בהגותו הפילוסופית של בובר מבלי לטשטש את הדילמות הנוגעות לשאלה זו, ומבלי לאבד את התמונה הכללית שהצגתה היא עניינו המרכזי.

לגיטימציה לחסידות

בשני תחומי למידה ועיון השפעתו של בובר חרגה מזמנו ועודה משפיעה גם על הדורות הבאים: אופן הקריאה במקרא וההתייחסות לחסידות בכלל ולסיפור החסידי בפרט. בתחילת המאה העשרים, היה זה בובר שביקש להביא את הסיפור החסידי בפני היהדות המרכז האירופית. תרגומם ועיבודם של סיפורי רבי נחמן מברסלב לגרמנית, כמו גם האופן שבו בחר להביא את אגדת הבעל שם, אפשרו לצעירים ולצעירות בגרמניה לגלות את העושר הרוחני והמיסטי של היהדות החסידית. יותר מזה, הם יצרו התעניינות, למידה וקריאה מחדש בעולמה של החסידות ובסיפורים החסידיים. קשה יהיה להפריז בתרומתו של בובר ביחס ללגיטימציה של העולם החסידי ולהתעניינות בחסידות שמלווה את תנועת ההתחדשות היהודית של ימינו.

ביחס לקריאה במקרא השפעתו הלא ידועה של בובר גדולה עוד יותר. שכן הניסיון לקרוא את המקרא מחדש, כפנייה אל האדם של העת הזאת, ובאופן דיאלוגי, לא יכולה להישאר כעמדה אינטלקטואלית, דתית או מחקרית, אלא הופכת לפנייה ישירה אל האדם. זוהי קריאתו של הא–ל לאדם הראשון בהיותו בגן עדן "איכה", הממשיכה לפנות אל האדם המקשיב לקול העולה מן המקרא: איכה? היכן אתה בעולמך? אני מרשה לעצמי להעיר כי כאן מידת הזהירות המחקרית המופלגת שנקט מאור מעמעמת את עוצמתו של בובר כקורא וכמורה לדורות, כמזמין להתחדשות יהודית שיש בה קריאה, פרשנות ודיאלוג.

תוך כדי קריאת הספר מצאתי את עצמי ממתין בהמתנה דרוכה לשאלה כיצד יציג מאור את האופן שבו התמודד בובר עם השאלות המדיניות הבוערות. כיצד יביא בפני הקורא את עמדתו המדינית שקראה ל"ארץ לשני עמים"? כיצד יזמין מאור את הקורא של ישראל תשע"ז להקשיב לקולו המוכיח של בובר על אודות יחסם של ישראל ליושבי הארץ? מה יהיה ההד להזמנתו של בובר לשותפות העברית–ערבית? באיזה אופן יישמעו דבריו של בובר, המתנגדים להכרזת העצמאות על ידי בן גוריון, מתוך הצורך ליישב תחילה את מערכת היחסים שבין העמים? ובעניין אחר, באיזה אופן תתואר התנגדותו הנחרצת של בובר להוצאתו להורג של אייכמן בעולם המושגים והערכים הישראלי של השנים האחרונות?

לעניות דעתי, דווקא בשאלות אלו, אשר בהן נראה בובר לעתים כדמות שולית בשיח הישראלי היהודי, ראוי היה להעניק לבובר את הקול המוסרי, הצלול והבהיר ביותר. דווקא בשאלות שנשארו אקטואליות למרות שינויי הזמן והנסיבות יכול בובר להיות לנביא ומוכיח, שדבריו יהיו נשמעים ולא נשמעים בשיח הציבורי הישראלי של ימים אלו. שכן במדינה שבה קיימת התעניינות כה רבה בתוכניות האקטואליה והחדשות, האפשרות לקרוא את ספרו של מאור, להקשיב לקולו של בובר הדובר ממנו, יכולה לפתוח פתחים וערוצים חדשים למחשבה, שלעתים נדמה שהיא כל כך חסרה.

ד"ר חנוך בןפזי מלמד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בראילן. ספרו "עמנואל לוינס: האמנה החינוכית" ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומופ"ת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' מרחשוון תשע"ז, 4.11.2016

Advertisements

פורסמה ב-4 בנובמבר 2016, ב-ביוגרפיה, גיליון נח תשע"ז - 1004 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: