המארחת מהגיהינום | חבצלת פרבר

 

שוויצרי צעיר נחשף למידע על אחות סבתו שהשתתפה ברצח יהודים בעיירה רכניץ ויוצא לחקור את עברו המשפחתי. ואולי בעצם מתעניין רק בהשפעתו על חייו בהווה

22נשף הדמים של הרוזנת מרגיט

מסע אל קורות משפחתי

סשה בתיאני

מגרמנית: ארנו בר

שוקן, 2016, 213 עמ'

ספרו של בתיאני על קורות משפחתו בשואה התקבל בשטף של תגובות מנוגדות, נלהבות מול עוינות, בעיתונות ובאתרי אינטרנט באנגליה (ה"אינדפנדנט" ועוד), בשוייץ ("נויה צורכר צייטונג"), בגרמניה ובהונגריה. רבים מהמבקרים חשו, כמוני, שמשהו בספר אינו כשורה. שבתיאני חושף טפח ומסתיר טפחיים. שאולי יש בארונות משפחתו יותר שלדים מכפי שהוא מוכן להודות.

ואכן, יש בהקשר המשפחתי של בתיאני ובפרקטיקות המפוקפקות של משפחתו כדי לעורר אי–נוחות. האב המייסד של שושלת תִיסֶן–בֹּורנֶמיזָה קנה את התואר "ברון" בכסף בסוף המאה התשע–עשרה והוריש אותו לבניו, אילי ההון, שהיו תומכים נלהבים בנאצים. מפעלי המתכת והמכרות שלהם שירתו את המאמץ המלחמתי הגרמני במלחמת העולם השנייה והמשפחה התעשרה מרווחי המלחמה ומהעסקתם של עבדים יהודים ואחרים במפעליהם. ענף אחר של המשפחה, זה של אבי–סבתו של סשה, זכה באצולה באמצעות נישואים עם אציל הונגרי בשם בתיאני ("הבתיאנים היו רוזנים, נסיכים ובישופים"). האציל ההונגרי סיפק את התואר והאחוזות, ומרגיט סיפקה את הכסף. שתי האחיות, הרוזנת מרגיט וסבתו של סשה, חיו חיים אריסטוקרטיים–נהנתניים בטירה שבעיירה רֶכניץ, בגבול אוסטריה–הונגריה, בעוד המלחמה משתוללת בחוץ.

בני הדור הבא, הוריו של סשה, היגרו אחרי המלחמה לשוויץ, אולי מפני ש"ביקשו רק להתחיל מחדש" בארץ שבה לא עוסקים בעבר ו"אין מקום לשאלה: 'סבא מה עשית במלחמה?" (עמ' 14), וסשה נולד וחי שם רוב שנותיו. אך ההיסטוריה המשפחתית, מתברר, לא הניחה לו.

כשהזוועה‭ ‬הופכת‭ ‬להיות‭ ‬מפחידה‭ ‬ורלוונטית‭ ‬להווה‭ ‬‮–‬‭ ‬הוא‭ ‬נעצר‭. ‬סשה‭ ‬בתיאני‭.  צילום‭ ‬מסך‭ ‬מתוך‭ ‬סרט‭ ‬על‭ ‬הספר‭, ‬יוטיוב

כשהזוועה‭ ‬הופכת‭ ‬להיות‭ ‬מפחידה‭ ‬ורלוונטית‭ ‬להווה‭ ‬‮–‬‭ ‬הוא‭ ‬נעצר‭. ‬סשה‭ ‬בתיאני‭.
צילום‭ ‬מסך‭ ‬מתוך‭ ‬סרט‭ ‬על‭ ‬הספר‭, ‬יוטיוב

תגובה קרירה ומבודחת

"הכל התחיל באחד מימי חמישי באפריל (2006)… באותה תקופה עבדתי במערכת נוֹיֶה צוּרִכֶה צַייטונג… עמיתה מבוגרת הניחה על שולחני גזיר עיתון ושאלה, 'איזה מין משפחה יש לך?'…  נתקלתי בכותרת 'המארחת מהגיהינום'… את האשה בתצלום זיהיתי מיד. דודה מרגיט…" (עמ' 11-2). במאמר נכתב ש"במרס 1945 היא השתתפה בטבח של 180 יהודים בעיירת הגבול רכניץ. נכתב שערכה נשף, רקדה ושתתה. ובחצות, לשם השעשוע, הצמידה אקדח לראשיהם של גברים ונשים עירומים ולחצה על ההדק…". "…תודה, אמרתי, הנחתי את הדף בצד וחזרתי להתרכז בסמן המהבהב על המסך… דודה מרגיט? (חשבתי) זאת עם הלשון?".

 התגובה הקרירה והמבודחת–למחצה למאמר המזעזע, מאפיינת, כפי שנראה, את הגישה הילדותית והאגוצנטרית של הספר. בתיאני קורא את המאמר ואז מתקשר אל אביו ושואל אותו "אם ידע על כך". האב מכחיש. "אלה שטויות. היה שם פשע. אבל לדעתי לא סביר שמרגיט הייתה מעורבת. היא הייתה מפלצת, אבל לא הייתה מסוגלת לדבר כזה". "אז למה מרגיט הייתה מפלצת?", שואל סשה, אך מסתפק בתשובה הסתמית של אביו ולא לוחץ עליו כדי לשמוע את האמת.

למעשה, מודה סשה, "לפני שקראתי בעיתון את הכתבה על רכניץ ועל דודה מרגיט, לא גיליתי עניין רב בתולדות המשפחה…" (עמ' 13-4). אבל באירופה של ימינו אין זה אופנתי להתעלם ממה שעשו קודמיך במשפחה במלחמת העולם או ליהודים. ואחרי שעמיתה שלו נתנה לו את העיתון, הוא אינו יכול להתעלם לגמרי מן הנושא. וכך, "התחלתי לחקור…. מה שקירב אותי אל משפחתי היה טבח של 180 יהודים" (עמ' 16).

המשפט האחרון הזה, המצמרר, האגבי וקל הדעת, הוא סימן רע להמשך. אכן, בתיאני מתחיל לחקור. הוא כותב לקרובי משפחה, קורא ספרים ומבלה ימים שלמים בארכיונים. אבל תמיד, בנקודה המכרעת, כאשר הזוועה מפסיקה להיות מגָרָה והופכת להיות מפחידה ורלוונטית להווה – הוא נעצר. לתחושתי, לאמיתו של דבר, הוא רק מעמיד פנים; כלפי עצמו ומול האחרים. "בתחילת מסע החיפושים שלי רציתי להבין מה קרה באמת…", ואז "השתנה המיקוד שלי. הצורך לברר מה באמת קרה הלך ופחת. שוב לא הייתי עיתונאי שבא מבחוץ… כעת הייתי אני עצמי נושא החקירה…" (עמ' 24).

הרוזנת‭ ‬מרגיט‭ ‬בזמן‭ ‬המלחמה צילום ‬מסך‭ ‬מתוך‭ ‬סרט‭ ‬על‭ ‬הספר‭, ‬יוטיוב

הרוזנת‭ ‬מרגיט‭ ‬בזמן‭ ‬המלחמה
צילום ‬מסך‭ ‬מתוך‭ ‬סרט‭ ‬על‭ ‬הספר‭, ‬יוטיוב

על ספת הפסיכיאטר

מכאן ואילך אין לבתיאני עניין בגילוי האמת. מה שמעניין אותו הוא התגובה שלו למה שגילה. מהו הדבר שגורם לו לאבד את החביבות שלו, להיות לא נחמד אל ילדיו, להישכב על ספת הפסיכיאטר. בקיצור: העובדות גוזלות את מנוחתו בחייו השווייצריים הנעימים, והוא מבקש לדעת – מדוע? "הבנתי שאינני מסוגל להתמודד עם ההיסטוריה העולמית וכל המלחמות האלה", הוא אומר (עמ' 117), ואולי מוטב להסתפק במינימום ידיעה?

הספר הזה הוא התוצאה. אומנם בידיו של סשה מצוי גזיר העיתון ההוא, שבו מרוכזים כל הפרטים: זהות המשתתפים ברצח של מאה ושמונים היהודים, הנסיבות המדויקות, תאריך ושעה, מי ואיך.  אבל בגרסה של בתיאני הכול חצאי אמת: הרוזנת מרגיט נוכחת בנשף – אך לא שותפה לרצח; המאהבים שלה, קציני האס.אס, השתתפו בטבח – אבל היא רק ראתה ולא החזיקה באקדח בשעת הרצח. גם העובדה שבמרתפי הטירה שלה הוחזקו מאות יהודים שעונו ונרצחו מול עיניה נעדרת מהספר. הוא גם לא מספר שעדי מפתח לטבח חוסלו על–ידי הנאצים או מתו מוות מסתורי אחרי המלחמה, או שהראיות המשפטיות הועלמו, והאווירה האנטישמית ששוררת בעיירה מונעת עד היום חשיפה של כל העובדות.

בקלות ובזחיחות הוא מאמץ את הגרסה ה"רשמית" של העיירה, ש"קבר האחים לא נמצא עד היום" וש"המקום המשוער של הפשע (נמצא) בכניסה לעיירה" (עמ' 17). זאת למרות העדויות שמספק העיתון והראיות הרומזות שהקברים נמצאים בשטח האחוזה המשפחתית. הוא גם דבק בגרסה שהטירה הופצצה על ידי הרוסים, ולא מודה באמת שהטירה הוצתה על–ידי הגרמנים הנסוגים, במסגרת מדיניות "האדמה החרוכה" שלהם.

השוואה מופרכת

למגמה הזאת של מסך עשן, הסתרה וסילוף האמת, יש היבט נוסף. בתיאני נפגש עם אגנס,  יהודיה ניצולת אושוויץ, בבואנוס איירס. מר מנדל, אביה של אגנס, הועסק כעובד כפייה אצל אבי סבתו של בתיאני בטירה. אגנס מאמינה שהוריה התאבדו, אולם בתיאני יודע שהם נרצחו, לאחר שאבי סבתו סירב לסייע למר מנדל להציל את ילדיו, אגנס ואחיה, מכלא הגסטפו. חייל גרמני ירה בשני היהודים לנגד עיניו בעוד שבעל האחוזה דאג שהדבר יירשם כהתאבדות. סבתו, שהייתה אז ילדה, חשה שדבר מה נורא קרה וטויח ומרגישה אשמה על כך שלא עשתה דבר והיא כותבת זאת ביומנה.

בפגישה בארגנטינה מסתיר בתיאני את האמת מאגנס הזקנה והשברירית, ולאות תודה מוסרת לו בתה של אגנס את היומן שכתבה אמה על שהותה במחנה הריכוז. ציטוטים מיומנה של אגנס מופיעים בספר לצד ציטוטים מיומניה של סבתא של סשה, לשמחתה של המבקרת מרטינה לויבלי בעיתון "נויה צורכר צייטונג", שכותבת: "(המחבר) משלים את נקודת המבט של (הסבתא) באמצעות קול–שכנגד מן הצד היהודי… מצד אחד מריטה, נצר למשפחת אצולה הונגרית שאיבדה אחד מבניה (מחוסר תזונה בסוף המלחמה) ושבעלה ישב עשר שנים בגוּלאג. מן הצד השני היהודייה אגנס, ששרדה את אושוויץ ושמדווחת בראש צלול על הזמן שעברה במחנה הריכוז… הרשימות של שתי הנשים, שגדלו באותו זמן, אבל בתנאים שונים לגמרי בעיר סארוסד, הן בגדר מזל לספר", היא מסכמת ולא מרגישה אפילו שהציטוט זה–מול–זה מן היומנים מציב על מישור אחד, כביכול, את סבלות היהודייה ואימת מחנה הריכוז מול סבלה של האישה האוסטרית במלחמה מידי הקומוניסטים.

זה אינו דבר חדש: זו המגמה ברוב ההיסטוריוגרפיה הגרמנית מאז שנות השמונים. השוואת סבל היהודים לסבלם של הגרמנים ובני עמים אחרים במלחמה. הפצצות בעלות הברית על ערים גרמניות מושוות לפשעי הנאצים וסבלות השואה. "הדוד שלך ערך השוואה בין פשעי הנאצים לפשעי הקומוניסטים, זה הרי לגיטימי", אומר אביו של המחבר (עמ' 64).

נדמה שככל שאנחנו מתרחקים בזמן, המאבק על אופי הזיכרון בינינו, הקרבנות, לבין הרוצחים וצאצאיהם ילך ויחריף. ספרו של בתיאני הולך ללא ספק בדרכה של היסטוריוגרפיה זאת. כי "מי מחליט מה אמת ומה שקר? מי יכול להפוך רצח להתאבדות? סבתי כתבה: מי שהשלטון בידו" (עמ' 145). והיא התכוונה גם להשפעה, לכוח ולכסף.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו תשרי תשע"ז, 28.10.2016

Advertisements

פורסם ב-31 באוקטובר 2016,ב-ביוגרפיה, גיליון בראשית תשע"ז - 1003, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: