יריב בן אהרון גילם את המעבר מהדור של אביו יצחק, איש העלייה השלישית, מרכסיסט ואתאיסט חד וחריף, לדור אנשי "ההתחדשות היהודית". שבוע לפטירת המורה של מורי התנועה הקיבוצית 

יריב בן אהרון, שנפטר בשבת שעברה, הובא למנוחות למחרת, ערב חג הסוכות, בקיבוצו ראש הנקרה. הוא היה בן 82 במותו, אבל, אומר תלמידו וחברו מוטי זעירא, "הרוב המוחלט של המשתתפים בהלוויה היו צעירים בשנות העשרים לחייהם". זה קרה משום שבן אהרון היה "מחנך המחנכים" של רבים – ב"מדרשה" באורנים, בית המדרש המרכזי של מבקשי החיבור בין יהדות וחלוציות בתנועת העבודה; במכינה הקדם צבאית על שם רבין, הפועלת גם כן במכללת אורנים; בתנועות הנוער הסוציאליסטיות ובתנועות הבוגרים שלהן. זה האיש שסיפור חייו גילם בפועל את המעבר מהדור של אביו יצחק, איש העלייה השלישית, מרכסיסט ואתאיסט חד וחריף, מזכ"ל הסתדרות מיתולוגי ומראשי הקיבוץ המאוחד – לדור של תלמידיו, אנשי "ההתחדשות היהודית".

התרגש‭ ‬ובכה‭ ‬תוך‭ ‬כדי‭ ‬הוראה‭. ‬יריב‭ ‬בן‭ ‬אהרון‭, ‬2016
צילום‭: ‬ערן‭ ‬לוף

מלחמות עם ההורים

הוא נולד ב-1934 בקיבוץ גבעת חיים. במלחמת העולם השנייה התנדב אביו לצבא הבריטי ונפל בשבי הגרמני, כך ששנות המלחמה עברו עליו ללא אב. אבל גם כשחזר האב מן השבי, הוא לא היה בבית, כי התמסר לפעילות בתנועה הקיבוצית ובמפלגה. לבן היה בשל כך חשבון כפול עם אביו ובני דורו: עם האב הפרטי – חשבון על שלא תִּפקד כלל כאב. בריאיון שערכתי איתו במוסף זה לפני כתשעה חודשים הוא סיפר שהשיעור היחיד שהאב, שהתיימר להיות המורה הרעיוני של התנועה כולה, העביר לו בחייו היה שיחה אחת על "הקפיטל" של קרל מרקס. עם כלל בני הדור היה לו חשבון נוקב לא פחות – על שהתמקדו בעשייה ובבניין וזנחו את חיי הרוח, את הקשב ליחיד ולמצוקותיו, את המסורת והתרבות היהודית. לא במקרה, שני בניו של בן אהרון פנו בבגרותם לכיוון אינטלקטואלי-רוחני: יריב הבכור לחיבור בין היהדות ובין המורשת החלוצית, והבן הצעיר ישעיהו לכיוון אנתרופוסופי (הוא היה בין מייסדי הקיבוץ הרדוף).

ב–1986 פרסם יריב את הרומן "פלג", שבו פרש את החשבון הנוקב שלו עם אביו ובני דורו. אבל בריאיון הנזכר, הרבה אחרי פטירתם של שני הוריו, הוא כבר היה מפויס הרבה יותר. הגבר המבוגר וגדול הגוף, שדיבורו נוקב, החל פתאום להתרגש עד דמעות כשאמר: "אני היום כבר לא מנהל מלחמות עם ההורים שלי. אני יודע היום מה הם הקריבו ועל מה גם הם ויתרו, ומה המחיר האישי העצום שהם שילמו על מה שהם נתנו לנו".

בדיוק כמו שאר חבריו, הוא מילא את כל מצוות העשה של התנועה: שירות קרבי בשריון, עד כדי הגעה לתפקיד מג"ד – כמו גם קדנציה כמזכיר הקיבוץ. אבל את החסך הפרטי שלו בעולם רוחני מילא יריב באמצעות חיבור לחבורת "שדמות" – כתב העת שיסד אברהם שפירא (פצ'י) מקיבוץ יזרעאל, שבו ניתנה לצעירי התנועה הקיבוצית ההזדמנות לבטא ולחשוף את עולמם הרגשי והרוחני.

פריצתה הציבורית של החבורה הזו הגיעה אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הם קיימו בקיבוצים שיחות נפש על המלחמה ומחירה, וקיבצו אותן לספר הנודע "שיח לוחמים". בן אהרון כתב לקובץ הזה את ההקדמה:

לא חזרנו מהקרב הלומי נצחון. יתירה מזאת, מתוך הזעזוע הבראשיתי נבקע מעיין של תהיות, הרהורים וביקורת נוקבת… בין השיטין צומחת ההסתייגות מחברה מנצחת הנוטה לראות בהישג הצבאי עדות נחרצת ובלעדית לצדקת ערכיה וליושר אורחותיה". ועם זאת, במשך שנים ארוכות סירב יריב לדבר על "שיח לוחמים", כיוון שחש – כפי שאמר בראיון ליונה הדרי–רמג' – שהרגישות העדינה של משתתפי הקובץ נוצלה ונוכסה לטובת "עמדה מוסרנית מקצועית.  

דור חדש של מחנכים

מלחמת יום כיפור, והמהפך הפוליטי של 1977, העמיקו עוד יותר את המשבר הרעיוני והחברתי בישראל כולה, ובתנועה הקיבוצית במיוחד. בן אהרון חשב להתמודד עם המשבר באמצעות חיבור מחודש לשתי מורשות: המורשת היהודית, והמורשת החלוצית של בני העלייה השנייה והשלישית. יחד עם מוקי צור מעין גב ואביבה זמיר ממעגן מיכאל הוא יזם את "הסדנאות למנחים" במרכז הרעיוני של הקיבוץ המאוחד באפעל.

זעירא, שהיה בין משתתפי הסדנאות האלה ועומד כבר שנים רבות בראש "המדרשה" באורנים, אומר ש"איכשהו, יריב וחבריו שכנעו את מנהיגות התנועה הקיבוצית לנסות להכשיר דור חדש של מחנכים ומנהיגים באמצעות החיבור ליהדות ולמורשת החלוצית". בין משתתפי הסדנאות האלה היו זעירא, שי זרחי, מאיר יפה, רות קלדרון, ארי אלון ורבים אחרים – למעשה, כמעט כל הקאדר שיצמיח לימים את תנועת "ההתחדשות היהודית" בציבור החילוני. זעירא אומר ש"יריב היה הדמות הדומיננטית בסדנאות מבחינת החיבור לטקסטים. הוא היה למדן גדול, והעביר הרבה שיעורים, וגם ערך מקראות שבהן יצר רצף של מקורות בין המורשת היהודית להגות החלוצית".

גם אחרי שנסגרו הסדנאות, המשיך בן אהרון בפעילות ההוראה שלו: כמי שהוביל במשך שנים רבות את בית המדרש של "המדרשה" באורנים; כמורה במכינת רבין, וכמרצה מבוקש בקרב תנועות הנוער הסוציאליסטיות ותנועות הבוגרים שלהן. במסגרות האלה כבר שינה את דרכו בהוראת טקסטים, ובמקום להעביר שיעורים סביב נושאים משתנים, כשבכל שיעור יילמד רצף של עשרות מקורות מן המסורת היהודית והציונית, הוא החליט ללמד במשך שנה שלמה טקסט שלם ורצוף – של ברנר, גורדון, ברל או אלתרמן. מתוך השיעורים האלה נולד מפעל חייו: המסכתות.

תובע ומחבק

"המסכתות" לקחו את המקורות הציוניים והתייחסו אליהן כאל דף תלמודי. כמו בעמודי התלמוד, כך גם במסכתות של יריב במרכז העמוד ניצב הטקסט המקורי, ולצידו פירוש, הערות המתייחסות למקורות ההיסטוריים והלשוניים של הטקסט, ועוד. 11 מסכתות כאלה הוציא בן אהרון במשך השנים – המאמר "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, הסיפור "מסביב לנקודה" של ברנר; קובץ שירי "שמחת עניים" של אלתרמן, ועוד. המסכת האחרונה בסדרה יצאה לאור רק לפני כשנה, והוקדשה לשירי "עיר היונה" של אלתרמן.

זעירא מתאר את יריב כ"אדם בעל יושר פנימי מוחלט, בלי פוזה, אפילו בלי אגו; חווה את צער האומה ואת צער העולם באופן מאוד אישי, ולכן נמצא כל הזמן בעמדת תביעה מכולם לעשות ולהעמיק. מצד שני, הוא היה גם אדם מאוד חם ומחבק. הרבה אנשים סיפרו בלוויה שהוא היה המורה היחיד שלהם שממש התרגש ובכה תוך כדי הוראה".

עם היושר התובעני שלו, ביקורתו של בן אהרון לא פסחה גם על חבריו לדרך. זעירא: "הוא חשב שאנחנו עוסקים יותר מדי בחגים וטקסים, בריטואלים יהודיים, במקום בחיבור של היהדות לחיים, בשאלות של צדק חברתי. הוא ראה בזה התברגנות".

גם מבטו על החברה הישראלית כולה היה מבט של נביא זעם מוכיח. בריאיון אמר: "כל התהליכים השליליים שקרו בחברה הישראלית התרחשו בסופו של דבר גם בתנועה הקיבוצית, כולל התופעה הגלותית של בריחה מאחריות. כל חיי רציתי להילחם בתהליכים המסוכנים האלה, אבל אני יודע שלי ולדור שלי לא היה כוח לבלום אותם". אבל זעירא מבקש להדגיש: "היה בו 'ייאוש אמיתי נמרץ', כמו שברל אמר על ברנר. היו בו תחושות ייאוש על הכיוונים שבהם הולכת החברה, אבל זה אף פעם לא גרם לייאוש של חוסר עשייה, או עזיבה פנימית, אלא תמיד כעוד קריאה לפעולה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016