מחיר הלאומיות | נַחֵם אילן

 

ניתוח מרקם היחסים בין היהודים לערבים בירושלים, בחברון וביפו במאה וחמישים השנים האחרונות עשוי ללמד על זהות משותפת. מחקר ברוח זו מבקש להיחלץ מהסבך הלאומי

1קשורים: הסיפור של בני הארץ

מנחם קליין

הקיבוץ המאוחד, תשע"ה, 355 עמ'

את מחבר הספר, מנחם קליין, פגשתי לראשונה לפני ארבעים ואחת שנים, כששירתנו יחד בבסיס המודיעין המיתולוגי באום ח'שיבה שבסיני. הייתי אז קצין צעיר בתחילת שירות הקבע שלו והוא בוגר המחזור השני בישיבת "הר עציון" שבאלון שבות, אשר בעקבות מלחמת יום הכיפורים התנדב לשנת קבע בסיני במערך ההתרעה הטקטית. מאז אנו חברים. כיום מנחם קליין הוא פרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר–אילן, חוקר פורה ונמרץ בעל מוניטין עולמי בענייני הפלסטינים וירושלים. בין השאר שימש יועץ למשלחת ישראל לשיחות על הסדר הקבע עם הפלסטינים וממובילי יוזמת ז'נבה.

קליין מביע את עמדותיו ביושר ובאומץ במשך שנים, והוא שילם על כך מחירים יקרים לאורך זמן. דווקא משום שעמדותיו הפוליטיות מוצהרות וגלויות, אני מציע לאמץ את המלצת הרמב"ם בתחילת הקדמתו לפירושו למסכת אבות – "שְמַע הָאֱמֶת מִמִּי שֶאֲמָרָהּ" (פרק א מ"שמונה פרקים") ולהתמקד בנאמר ולא באומר. אכן, חותמו של האומר, כל אומר, ניכר ב"מה" וב"איך", ועם זאת אפשר וכדאי לדון בעיקר בנאמר.

קליין ניתח בספרו זה את מרקם היחסים בין היהודים לערבים בירושלים, בחברון וביפו במאה וחמישים השנים האחרונות. בניגוד לתפיסה הרווחת, ששתי הקהילות התפתחו מראשית המאה העשרים מתוך המחלוקת הלאומית ביניהן, הראה קליין כי למחלוקת הלאומית קדמה זהות מקומית–ילידית משותפת, אשר אפשרה לקיים יחסי שכנות טובים ולפעמים גם יחסי רֵעות בין יהודים לערבים, מוסלמים ונוצרים כאחד, גם משהתבססו הזהויות הלאומיות. אלו הכריעו לבסוף, האלימו והעלימו את היחסים האישיים. הספר כתוב היטב. הוא רהוט, מסקרן, ועל אף שפע הנתונים שיש בו הוא קריא להפליא. הושקעו בו למדנות וחריצות מרשימות. קליין נסמך על ארכיונים, יומנים אישיים, מחקרים ועיתונות לסוגיה, והתוצאה היא מחקר פנורמי.

יש בספר הרבה מאוד רסיסי סיפורים אישיים ואנקדוטות, ובה בעת גם מבט–על המושתת על מחקרים סטטיסטיים מקיפים. כך אפשר לשבץ את הסיפורים האישיים בסיפור ה"גדול" ולבחון עד כמה הם אופייניים לו או שמא היוצא מן הכלל, המעיד על הכלל. איני יודע מי בחר את השם האנגלי לספר, אולם ברור שאינו תרגום של הכותרת העברית – Lives in Common: A local history. יש בספר סיפורם של בני הארץ וגם היסטוריה מקומית, ועדיין אלה שתי פרספקטיבות לתיאור הדברים.

הזהויות‭ ‬הלאומיות‭ ‬גובות‭ ‬מחיר‭ ‬יקר‭ ‬מאוד‭. ‬ירושלים‭ ‬2014 צילום‭: ‬הדס‭ ‬פרוש‭, ‬פלאש‭ ‬90

הזהויות‭ ‬הלאומיות‭ ‬גובות‭ ‬מחיר‭ ‬יקר‭ ‬מאוד‭. ‬ירושלים‭ ‬2014
צילום‭: ‬הדס‭ ‬פרוש‭, ‬פלאש‭ ‬90

יהודיערבי

קליין תיאר וניתח את שלוש הקהילות – היהודיות והערביות – בירושלים, בחברון וביפו, עמד על המייחד כל אחת מהן והראה כיצד באו כל אלה לידי ביטוי בהתפתחותן במהלך המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. מונח מרכזי בספר הוא "יהודי–ערבי". המונח הזה נמצא בשיח האקדמי והזהותי כבר כשלושים שנה, בייחוד בקרב קבוצת חוקרים שמוצאם או מוצא הוריהם מעיראק, ומעטים גם ממצרים. בשתי הקהילות הללו אכן היה במחצית הראשונה של המאה העשרים מיעוט אינטלקטואלי קטן שכך תפס את זהותו. יש הבדלים חשובים בין מה שהתרחש בעיראק לבין מה שהתחולל במצרים, ואין זה המקום להרחיב בסוגיה מרתקת זו.

בהקשר הנוכחי אעיר כי בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת יכלו יהודים במצרים לתמוך בתנועה הציונית ולהיות חברים במפלגה הלאומית המצרית מבלי לחשוב שיש כאן סתירה פנימית. קליין השתמש במונח "יהודי–ערבי" בהוראה אחרת, ודומני כי מוטב היה להבהיר לא רק לְמה כוונתו אלא גם במה נבדל המובן שהעניק למונח הזה מן האופן שנוקטים יוצאי עיראק ומצרים. מכל מקום, קליין מכנה בשם "יהודי–ערבי" את היהודים תושבי הארץ שהשפה הערבית והתרבות המוסלמית היו חלק מזהותם, ועל כן יחסם כלפי המוסלמים המקומיים היה לא על דרך הניגוד והשלילה אלא על דרך ההשוואה ולעתים אפילו על דרך ההשראה.

הלקח העיקרי הבוקע מן הספר הוא שהזהויות הלאומיות – היהודית והפלסטינית כאחת – גובות מחיר יקר מאוד בעבור אימוצן והמאמץ לממשן. בגלל הסכסוך המתמשך טורח כל צד בסכסוך להאדיר את זהותו הלאומית ולהציגה כמרכיב מהותי, מגמה שמקשה מאוד על פתרון הסכסוך ושמא אף מונעת זאת לחלוטין. בשלהי שנת 2016 ראוי ומוטב לעיין בלאומיות מתוך עמדה ביקורתית.

השנים האחרונות בעולם כולו מלמדות עד כמה זהות לאומית היא מושג נזיל ולא יציב. סוריה ועיראק, שתי מדינות שניסו לפתח ולטפח זהות לאומית במקום זהויות שבטיות, מקומיות ודתיות, קרסו לחלוטין. מדינות מערב אירופה חדלו מכבר להיות מדינות לאומיות. רובן נמצאות במשבר זהות עמוק, ויש לו הרבה סיבות, והן טרם גיבשו זהות חלופית שתתאים לכל אוכלוסיהן. המלחמות באפריקה, במרכז אסיה ולעתים גם במזרחה מלמדות אף הן עד כמה הזהות הלאומית היא רופסת ולעתים משמשת מלכודת מוות לנושאיה. האתוס הציוני הושתת בעיקר על הזהות הלאומית. בשנים האחרונות כבר נשמעים קולות אמיצים גם בקרב נושאי האתוס הזה הקוראים לחשוב במונחים אחרים כדי להיחלץ מן הסבך הלאומי, ודי להזכיר בהקשר זה את הרב מנחם פרומן המנוח.

מעשי הממשלה ומחדליה

הבחירה בירושלים, בחברון וביפו מנומקת היטב, ובאמת השונוּת הגדולה בין שלוש הערים האלה מאפשרת להתבונן בשלושה דגמים של התפתחות. שתי "אבני הדרך" המרכזיות בספר הן מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, שקליין הקפיד לכנותן "מלחמת 1948" ו"מלחמת 1967". בעוד כשנה וחצי נחגוג שבעים שנה להקמת המדינה. השנה הקרובה (תשע"ז) תעמוד בסימן יובל למלחמת ששת הימים. רוב תושבי הארץ – ישראלים ופלסטינים – נולדו או הגיעו אליה אחרי מלחמת ששת הימים, ואינם מודעים למה שהיה בארץ לפני כן. הספר מספק מידע עשיר וחיוני באשר לזהויות "בני הארץ" מתוך פרספקטיבות שלפי מיטב ידיעתי טרם נפרסו במרוכז באופן כזה.

כך מתברר שבמלחמת העצמאות מנעו מוסדות הסוכנות וממשלת ישראל בכוח בריחה של תושבים מבוהלים, בעיקר חרדים, מירושלים לשפלה (עמ' 160); שמו של רחוב "המלך פייצל" ביפו שונה לרחוב "יהודה הימית" בשל המסר הלאומי שבו, אף שהושתת על מטבע שממנו משתמע שהיהודים היו שודדי ים, אלה הובסו בידי הרומאים, ולבסוף התברר שהמטבע מזויף (עמ' 204–205); מתי, איך ומדוע הפכו יפו ותל–אביב לתל–אביב–יפו (עמ' 225); עד כמה מקפידה עיריית ירושלים על שימוש בלשון הערבית, שהיא לשון רשמית, בפניותיה לאוכלוסייה הערבית, בשונה מן הממשלה (עמ' 240). אולם לא די בירושלים, יפו וחברון. בהשראת ספר זה מתבקש מחקר משלים על עכו, טבריה, חיפה וצפת, ובמעגל רחוק יותר על ציר הזמן – גם שכם ועזה. רק על בסיס מחקר כזה אפשר יהיה לגבש הערכה כוללת של היחסים בין היהודים לערבים בני הארץ במאה וחמישים השנים האחרונות.

קליין דן בקצרה ובלשון לקונית בהבאת אוסף הספרים העשיר של ח'ליל סכאכיני לספרייה הלאומית, ונסמך בין היתר על עבודת הדוקטור הבעייתית של גיש עמית. ראוי היה להתייחס גם למאמר שכתב בעניין זה פרופ' זאב גריס ולהציג תמונה מאוזנת ושקולה יותר. ולבסוף: אין בספר הקפדה על תעתיק השמות הערביים, ואין אפילו הערה על כך בתחילת הספר. יתרה מזו: כתיב השמות אינו אחיד. הקפדה על הכתיב היא חלק מן הכבוד שראוי להעניק לגיבוריו הערבים של הספר.

הספר מעורר להרבה מחשבות על מה שעשו ממשלות ישראל לדורותיהן (ועל מה שלא עשו) ועל איך שעשו. הוא מספק תמונת מצב מטרידה ואולי גם מתסכלת. דווקא מי שהלאומיות היהודית חשובה לו ראוי שיקרא אותו בעיון ויתוודע לעוצמת המחיר הכרוך בהגשמת הציונות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באוקטובר 2016,ב-גיליון חול המועד סוכות תשע"ז - 1002, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: