ליל תריסר הגופות | יונתן דה שליט

ישראלים נחטפים בפריז בתחילתה של התקפת טרור וקצינים מיחידת המודיעין 8200 מצטרפים לחקירה. מותחן ביכורים משעשע הקושר בין ריגול, פוליטיקה בצבא, הון ושלטון

4לילה ארוך בפריז

דב אלפון

זמורה–ביתן, 2016, 349 עמ'

כשהייתי צעיר אסור היה לומר, אפילו לא בלחש, את צמד המילים "שמונה מאתיים". היום מעטרות הספרות 8200 את כריכת המותחן "לילה ארוך בפריז" בלבו של לוגו דמוי חותמת אדומה, המבטיח (הבטחה שאני מקווה שתתממש) כי ספר זה הוא רק הראשון בסדרה של עלילות 8200 / המדור המיוחד, בכיכובם של סגן אוריאנה טלמור המקסימה ואלוף משנה זאב עבאדי, מפקד המדור, שעוד צריך להוכיח לנו האם ועד כמה הוא "ערס שרמנטי", כפי שאוריאנה מתארת אותו במחשבותיה (עמ' 86).

עלילת "לילה ארוך בפריז" מתרחשת במקביל בכמה זירות, והמעברים בין זירה לזירה מהירים ותזזיתיים: פריז, שאותה המחבר מכיר היטב ואוהב; אמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל, ובעיקר חדרי הדיונים, צפופים בקצינים בכירים, רל"שים ועוזרים למיניהם; ולשכת ראש הממשלה, מלאה ביועצים, מזכיר צבאי אומלל אחד וראש ממשלה המתנהל כאילו כל התככים והספינים שמנהלים אנשיו אינם ידועים לו ואינם נוגעים לו.

הספר מתחיל בחטיפתו של צעיר ישראלי בשדה התעופה שארל דה גול בפריז. המפקד המיועד של המדור המיוחד ב–8200 נמצא במקרה (?) בעיר, והוא מנהל באופן לא רשמי את החקירה, שאותה מוביל קצין המשטרה הצרפתי המגוחך המפקח ז'ול דיפיסיל. בארץ, בהעדר מפקד למדור המיוחד (הקודם הודח, החדש טרם נכנס לתפקידו), מובילה את החקירה קצינה צעירה ויפהפייה, סגן אוריאנה טלמור.

כשצעיר ישראלי נוסף נחטף בפריז באותו יום מתברר שמדובר באירוע חמור, ושהחטיפות הן רק ההתחלה. כמקובל בספרי מתח, נימנע מספוילרים, ולא נחשוף את פרטי העלילה ואת התפתחותה עוצרת הנשימה. נגלה רק שהלילה שבו מדובר זכה לכינוי "ליל תריסר הגופות", ושלוחמי קומנדו סינים בחליפות שחורות פשטו על עיר האורות והם עושים בה ככל העולה על רוחם.

החטיפות‭ ‬הן‭ ‬רק‭ ‬ההתחלה‭. ‬שדה‭ ‬התעופה‭ ‬שארל‭ ‬דה‭ ‬גול‭ ‬בפריז צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

החטיפות‭ ‬הן‭ ‬רק‭ ‬ההתחלה‭. ‬שדה‭ ‬התעופה‭ ‬שארל‭ ‬דה‭ ‬גול‭ ‬בפריז
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

המדור המיוחד

זהו ספרו הראשון של אלפון, עיתונאי ועורך ותיק ומיומן. בהצלחה לא מבוטלת הוא קושר בין עולם המודיעין, הפוליטיקה בצמרת הצבא, הפוליטיקה בצמרת המדינה ואילי הון, שגם כשהם עוסקים בפילנתרופיה הם מצפים לתמורה מלאה. אחת מדמויות המשנה המרתקות בספר הוא סול דלאנוש, מיליארדר אוסטרלי שעשה את הונו מבתי קזינו ברחבי העולם (גם במקאו שבסין). דלאנוש, המכונה בחיבה הדוד סול, הוא תומך גדול של ראש הממשלה (שאינו מוזכר בספר בשמו). האם זה רק מקרה שהאותיות המרכיבות את שמו של סול דלאנוש הן גם האותיות המופיעות בשמו של מיליארדר מוכר אחר?

הקצב של הספר מהיר מאוד. הפרקים קצרים ומסתיימים תמיד בשיא המתח. הדיאלוגים שנונים ומתחכמים. הספר משעשע מאוד, לעתים על גבול הקריקטורה. חבורת היועצים של ראש הממשלה לוקה בציניות קיצונית. ראש אמ"ן מתואר כאדם מעמיק ומבריק, אבל כמה מהקצינים הכפופים לו מטומטמים גמורים. המפקח דיפיסיל הוא בן דמותו של המפקח קלוזו.

לשתי הדמויות הראשיות של הספר, אל"מ זאב עבאדי וסגן אוריאנה טלמור, פוטנציאל להיות דמויות עם עומק ונפח גדולים משל הקריקטורות המקיפות אותם. אוריאנה ניחנה בקסם רב, אך לא לגמרי מוסבר. היא חכמה, נחושה, בוגרת בהרבה מכפי גילה, וכמובן, וזה חיסרון לא קטן, כי כך היא הופכת לדמות כמעט מושלמת – היא גם יפה באופן עוצר נשימה. אנחנו יודעים עליה מעט מדי, ויש לקוות שבספרים הבאים נלמד עליה יותר ונכיר אותה לעומק. למרות זאת, אלפון הצליח ליצור דמות שהקורא מתאהב בה גם אם הוא עדיין לא יודע למה.

לגבי אל"מ זאב עבאדי, לפחות בעיניי, התמונה קצת שונה. העבאדי שאני מכיר אישית הוא אדם אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן. לא לגמרי הופתעתי שבפרק התודות אלפון מודה לעו"ד יוסי עבאדי, "שתרם לעבאדי לא רק את שמו". גם זאב עבאדי שבספר מצליח לפענח את התעלומה, אך הישגיו בשטח מפוקפקים מאוד. יש לו אמירות חכמות, אבל מעשיו חכמים פחות. הוא היה סגן מפקד 8200, הודח מתפקידו לאחר שהעיד לטובתם של סרבני שירות מהיחידה (למה? מה זה מלמד על דמותו? האם זה סביר?) והוחזר לתפקיד מפקד המדור המיוחד. אנחנו יודעים עליו מעט מאוד, אין לנו שום סיבה לחשוב שהוא "ערס", וכמו רובנו, יש לו אהבה גדולה ועניינים לא סגורים עם הוריו. אמו, כמו כל אמא יהודייה, מרעיפה עליו תועפות של אוכל, וגם בתחום זה (אוכל תוניסאי) מפגין אלפון ידע רב, כפי שהוא מפגין לגבי רחובות פריז.

המדור המיוחד, מדור החקירות וביטחון המידע של 8200, הוא גוף בדיוני. כפי שמעיד אלפון, הוא לא קיים במציאות. אנשיו מצוידים במכשור טכנולוגי ("נברן") שלא קיים באמת, אבל גם בסרטי ג'יימס בונד שאבנו הנאה רבה מהציוד המתוחכם שמנפק Q לסוכן החשאי עם הרישיון להרוג. כשאוריאנה מובילה פשיטה על בסיס דרומי של 8200, כוחותיה מלווים לא רק באופנוענים של המשטרה הצבאית, אלא גם במזל"ט שחג מעל ראשו של הש"ג. טוב, זה ספר שנועד לשעשע, אז למה לא?

בוז וחוצפה

הבלוגר גל פרל פינקל ממליץ מאוד על הספר, למרות חסרונות שהוא מוצא בו. "מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם בעולם הסוד, 'ניסיון של ג'ובניקים מהמודיעין להרגיש לוחמי סיירת' (עמ' 119)".

ואכן, יש חסרונות לא מעטים בספר. העלילה לא ממש משכנעת, לא סביר שלוחמי קומנדו זרים יפעלו ללא הפרעה בבירה אירופאית מוכת טרור, רוב הדמויות שטוחות, ומעט מאוד קצינים ב–8200 יכולים להילחם כפי שנלחם אל"מ עבאדי (שכמובן נפצע בכתפו, הפציעה שמאפשרת בספרים ובסרטים להשתחרר עטור תהילה ותחבושות מבית החולים תוך שעות ספורות).

אבל מה שהפריע לי יותר מכול הוא גילה הצעיר עד כאב של אוריאנה טלמור. טלמור מתוארת כחוקרת מצטיינת עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים זנחו מזמן (עמ' 68). אבל היא רק בת 22, גיל שאינו באמת מתאים לבגרות ולניסיון החיים שחוקר אמיתי זקוק לו. והיא מוקפת בחבורת חוקרים שנראית יותר כמו גן ילדים. באיזה גיל היא התחילה לחקור כדי שיהיה לה "רצף של פענוחים"? גם החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי קצינים בכירים ממנה בהרבה לא סבירה. מי שמכיר מערכות היררכיות יודע שטלמור לא הייתה שורדת חודש או אפילו שבוע עם גישה כזו, למרות כל מעלותיה.

דב אלפון משתמש בתיאורים ושם בפי גיבוריו משפטים מתחכמים רבים, כראוי לז'אנר. לפעמים זה מצליח לו: "לעמירה הס וגדעון לוי יהיה סיווג גבוה יותר משלך", מאיים עבאדי על קב"ט אל על (עמ' 45); לפעמים פחות: "[הוא] יישר את החולצה מול המראה שנועדה לכך, ושקל לרגע לנשק את המזוזה שנועדה לכך" (עמ' 20). יש בספר תיאורים יפים, למשל תיאור האנטנות ב–8200: "אחרי כמה סיבובים חדים… היה לפתע מתגלה לעיניה הג'ונגל – עשרות רבות של אנטנות ענק מכל הסוגים, מאיימות כמו להקה עתידנית של עכבישים מהחלל, יפהפיות ומסנוורות כמו הבטחת אהבה" (עמ' 67). וטעות קטנה: אוריאנה לוקחת פנקס חוגר של אחד החיילים שהיא חוקרת ומדפדפת בדפיו (עמ' 276). אין כיום פנקסי חוגר בצה"ל. יש כרטיסים מגנטיים. אלפון, שהיה בעבר קצין זוטר ב–8200, כבר הרבה זמן לא בצבא.

סיכומו של דבר, "לילה ארוך בפריז", למרות פגמיו, כתוב ביד בוטחת, מהנה ומשעשע, ונותן סיבה לצפות לספרים נוספים בסדרה. לאוריאנה טלמור עוד צפויות עלילות מסמרות שיער. ואולי גם אהבה גדולה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באוקטובר 2016,ב-גיליון חול המועד סוכות תשע"ז - 1002, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: