דרוש חפץ חיים חדש | ירון אונגר

הספר על שמירת הלשון נכתב לאדם הפרטי ולסביבה הרחוקה מהחברה המודרנית. יש לעשות שימוש מושכל בתרגומו לימינו

לפני שבועיים הוקדשה סדרת כתבות במוסף זה לנושא השמירה על הלכות לשון הרע במערכת עיתונאית מודרנית. להלן אבקש לבחון האם ניתן לשאוב כללים אתיים בעניינים אלו מספר ה"חפץ חיים", ואם כן מהי הדרך הראויה לעשות זאת?

סביבה שאיננה עוד

החפץ חיים מתמקד בחובות שמירת הלשון המוטלות על האדם הפרטי. בהתאם לכך, גם ההיתרים שנקבעו בו, המגדירים את הנסיבות שבהתקיימן ניתן לפרסם גנותו של אדם, מבוססים על הצורך להגן על עניינו של היחיד. מושגי העיתונות והתקשורת אינם מוזכרים בו, ולא בכדי. השימוש בתקשורת ההמונים, כפי שהוכיח צוריאל ראשי (מים מדליו 20–19), היה בחיתוליו בשעה שכתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין את ספרו.

את יחסו העוין לתקשורת גילה באחד ממכתביו, כשהלין על כך ש"בעונותינו הרבים המציא היצר הרע שהוא השטן תחבולה חדשה להחטיא את אחינו בני ישראל בעוון של ליצנות ולגרום הסתלקות ההשפעה מהעולם והיא על ידי קריאת העיתונים שנתרבו מאוד בזמנינו שנמצא בהם דברי ליצנות ולשון הרע ורכילות ומחלוקת ודברי כפירה ומינות" (קונטרס מכתבים ותקנות, א).

הנחת היסוד של החפץ חיים הייתה, שניתן לכונן חברה יהודית בריאה, המטפלת בכל תחלואיה מבלי להידרש לתקשורת ההמונים. בעבריינים ניתן יהיה לטפל באמצעים משפטיים מקובלים של עדות בפני בית הדין, ובמקרים הנדירים, שבהם פרסום גנותו של אדם יידרש כדי למנוע נזק או הפסד, ניתן יהיה לדרוש מן המפרסם שלפני שיפרסם גנותו של אדם, יוכיח אותו, יבחן היטב ובאופן מדוקדק את הפרטים שבכוונתו לפרסם, וייזהר מפני כל נגיעה אישית בפרסום הדברים.

הנחת יסוד זו מבוססת על סביבה ערכית–משפטית, שהייתה ואינה עוד. סביבה זו הייתה סביבה קהילתית קטנה ומגובשת, המלוכדת סביב מערכת ערכים ברורה ומקובלת, ומעניקה למנהיגיה הרוחניים סמכויות נרחבות למדי בכל הנוגע לטיפול בעבריינות, אם מכוח הדין, דין תורה, ואם מכוח סמכויות בתי הדין לענוש שלא מן הדין, לפי צורך המקום והשעה. בסביבה מסוג זה, גם תלונה אנונימית בפני מנהיגי הקהל יכולה הייתה להניע סנקציות חברתיות קשות כנגד מי שפגע בזולת, ועצם קיומן של סנקציות אלו וסבירות התממשותן היה בהם כדי להרתיע רבים מפני פגיעה בזולת.

מנהיגי הציבור לא נבחרו בבחירות דמוקרטיות, והמנהיגים, שלא אחת ירשו את תפקידם מבני משפחתם, לא ניהלו קמפיין בחירות הדורש חשיפה מלאה של עברם, השקפותיהם ופעולותיהם של נבחרי הציבור.

כאמור, המרחב הציבורי–תרבותי המתואר איננו קיים עוד במישור הלאומי, אם כי ישנן קהילות שבתוכן מרחב זה השתמר גם בימינו. במדינה דמוקרטית מודרנית, הציבור מעורב באופן נרחב וממשי בהרבה בקביעת זהותם של מנהיגיו, בביקורת על התנהלותם ובסילוקם מתפקידם במידת הצורך. לשם כך, נבחרי הציבור נדרשים למסור בפני הציבור דין וחשבון מפורט על מעשיהם ועל מחדליהם, לחשוף את השיקולים שהנחו אותם ואת תוצאות הכרעותיהם. דין וחשבון זה משמש כבסיס חיוני לקיומו של דיון ציבורי ער, שלא אחת מוביל לשינוי מדיניות. לתקשורת נועד תפקיד מרכזי וחיוני בהגשמת זכותו הדמוקרטית של הציבור להיות מעורב בניהול המדינה.

תפקיד‭ ‬בעיצוב‭ ‬דעת‭ ‬הקהל‭. ‬דוכן‭ ‬עיתונים‭ ‬בירושלים‭, ‬2011 צילום‭: ‬סופי‭ ‬גורדון‭, ‬פלאש‭ ‬90

תפקיד‭ ‬בעיצוב‭ ‬דעת‭ ‬הקהל‭. ‬דוכן‭ ‬עיתונים‭ ‬בירושלים‭, ‬2011
צילום‭: ‬סופי‭ ‬גורדון‭, ‬פלאש‭ ‬90

הרוצים בכך, ידונו בשאלה האם "סביבת עבודה" זו, שיטת המשטר המעניקה לציבור משקל רב בניהולה של המדינה, היא שיטת משטר ראויה מנקודת המבט של המסורת היהודית. לדידי, דיון זה הוא עקר, ויש לו משמעות אקדמית בלבד, משום שאף אם היה מאן דהוא מעוניין בשינוי שיטת המשטר, כל עוד זוהי שיטת המשטר הנוהגת בישראל, לתקשורת ההמונים יש תפקיד מרכזי בתיקונה של החברה, והחרמתה של התקשורת או החרמת העיסוק התקשורתי אינה אופציה ממשית עבור מי שדמותה היהודית של מדינת ישראל יקרה בעיניו.

היבט חשוב נוסף נוגע לתפקידה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל. בחברה מגוונת ורב תרבותית, מאבדים מנהיגי הציבור מכוחם המחנך. המחנכים מסוגלים להשפיע על עיצוב דמותם המוסרית של תלמידיהם, אך אין בכוחם להשפיע על עיצוב פניה המוסריות של החברה. אל הוואקום שנוצר נשאבים בתי המשפט, המבקשים באמצעות פסקי דין להצהיר על ערכי הליבה של החברה, וכלי התקשורת, המבקשים באמצעות המידע שהם מפרסמים או באמצעות מאמרי דעה ופרשנות לעצב את דעת הקהל ולהשפיע על המוסר החברתי.

ולבסוף, אם בעבר לכידותה של הקהילה, גודלה, הערכים המשותפים לחבריה והעוצמה שהופקדה בידי מנהיגיה די היה בהם כדי להעניק הגנה סבירה לכל אדם מפני פגיעה בגוף, בכבוד או ברכוש, כיום, בהעדרה של "סביבת עבודה" זו, משמשת התקשורת לא אחת כחומת מגן לכל אלו שאינם מסוגלים להגן על עצמם, מסיבות שונות ומגוונות. התקשורת מסייעת לנפגעות תקיפה מינית, לאוכלוסיות מוחלשות ולנפגעי יחס מפלה, משפיל או עוין בקהילות סגורות שכוחן רב בהשתקת ביקורת, לעתים תוך איומים מפורשים או מרומזים כלפי קרבנות העברה בהרחקה מן הקהילה, בהחרמה וכדומה.

להוציא קוד אתי

לכאורה, ההבדלים המשמעותיים שבין המרחב הציבורי שבמסגרתו חובר ספר חפץ חיים למרחב הציבורי שבו אנו חיים מובילים למסקנה שהספר אינו רלוונטי לעוסקים בתקשורת ההמונים, וכל הסתמכות עליו נגועה בחטא האנכרוניזם.

לטעמי, זוהי אינה מסקנה הכרחית. החפץ חיים היה ועודנו ספר ההלכה הממצה והמקיף ביותר לכל ההלכות הנוגעות לשמירת הלשון ולאיסורי לשון הרע, והוא מחייב כמובן כל יהודי, במישור של בן אדם לחברו. אולם הכרת ההבדלים המהותיים שבין המרחב הציבורי שבמסגרתו חובר הספר למרחב הציבורי שבו אנו חיים מחייבת אותנו לעשות שימוש מושכל בספר בבואנו ללמוד ממנו עקרונות אתיים לתקשורת המודרנית, להתמקד בחילוצם של עקרונות אתיים מתוכו, ולאורם לנסח בזהירות קוד אתי לעבודה התקשורתית.

כאשר פוסעים בשביל זה, דומה שניתן להעמיד את עקרונות הדיווח ההגון, העומד בתנאים הבסיסיים של הלכות לשון הרע, על שלושה עקרונות: עקרון התועלת, עקרון המהימנות ועקרון הענייניות.

עקרון התועלת משמיע שאין לפרסם דבר בגנותו של אדם, אלא אם יש בפרסום כדי להגן על אדם או על החברה מפני פגיעה. עיקרון זה אף משמיע שאין לפרסם מידע בנסיבות שבהן ניתן מראש להעריך שהפרסום לא יועיל לאיש. בהתאם לכך, למשל, מן הראוי להימנע מפרסום זהותו של חשוד בשלבים מוקדמים ביותר של החקירה הפלילית, שלבים שבהם כלל לא ברור שיש ממש בחשדות נגדו. כמו כן, מן הראוי להימנע מפרסום מידע מכפיש על נפטר, כאשר לא ניתן לצפות שחשיפת המידע תצמיח תועלת של ממש.

עקרון המהימנות משמיע שעל המידע המפורסם להיות מידע אמין ומדויק. אמינותו של המידע צריכה להיבחן הן על רקע זהותו של מוסר המידע ועניינו האישי בפגיעה בשמו של האדם שהמידע נוגע אליו, והן על רקע אופיו של המידע והתאמתו למידע אחר המצוי בידיו של איש התקשורת. עיקרון זה אף מחייב הבחנה ברורה בין עובדות שמהימנותן נבחנה והעיתונאי משוכנע בהן לעובדות שמהימנותן לא נבחנה על ידו או שלא נבחנה די הצורך, או שמשמעותן ניתנת לפרשנויות שונות.

ולבסוף, עקרון הענייניות מחייב את המפרסם להימנע מפרסום הנגוע בשיקולים זרים, החורגים מן התכלית של ההגנה על אדם או ציבור מפני נזק או הפסד. אין זה אומר שעל העיתון להימנע מפרסום ידיעות בשל העניין הכלכלי שיש לו בפרסום סקופים, אך זה בהחלט אומר שעליו להימנע מפרסום ידיעה כדי לקדם את ענייניו הכלכליים, כאשר ערכה הציבורי של הידיעה מפוקפק, או כאשר מהימנותה מוטלת בספק. עיקרון זה אף משמיע שמן הראוי להימנע מפרסום ידיעות בגנותו של יריב עסקי של כלי התקשורת או של איש התקשורת המפרסם את הידיעה.

כל אלו הן דוגמאות בלבד ליישומים אפשריים של כל אחד משלושת העקרונות האמורים, ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

הרב ד"ר ירון אונגר הוא רפרנט למשפט עברי בלשכה המשפטית של הכנסת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 באוקטובר 2016,ב-גיליון חול המועד סוכות תשע"ז - 1002. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: