במשך שנים נהג ד"ר חזי כהן לאסוף סיפורים על גיבורי ילדותו, חכמי עדות המזרח, עד שיום אחר החליט להפוך את התחביב למקצוע. התוצאה: ספר חדש המקבץ מיטב מהסיפורים של קהילות המזרח. בשיחה עמו הוא מספר על הזהות הספרדית שנדחקה לשוליים לדעתו, ומסביר מדוע דווקא התמימות מאפשרת לו להתמודד עם ביקורת המקרא

בגיל 27, כשהחל לעבוד כמורה, החל ד"ר חזי כהן לאסוף סיפורים על חכמי יהדות המזרח: הבן איש חי (הרב יוסף חיים) מעיראק, הרב כלפון הכהן מג'רבה, הרב יוסף משאש ממרוקו ועוד רבים אחרים. "הבנתי שאני רוצה להביא לתלמידים את השורשים שלי, וסיפורים הם כלי מאוד חזק. אנחנו הרי מכירים היטב את הסיפורים החסידיים, אבל את הסיפורים המזרחיים כמעט שלא".

את הסיפורים הוא חיפש בכל מקום אפשרי: אתרי אינטרנט על עולם יהדות המזרח, מבואות של ספרי שו"ת, עלוני פרשת שבוע, וגם לא התבייש לשאול אנשים על סיפורים ששמעו: "לא בדקתי את האותנטיות של הסיפורים, כמו שלא בודקים את האותנטיות של הסיפורים החסידיים. סיפור זה שיקוף של רעיון ודרך להעביר הוויה, תמונה, כיוון בחיים".

ביום כיפור אחד הוא לקח איתו לתפילה את הסיפורים שאסף, כדי שייתנו לו קצת הפוגה מהתפילה הארוכה, "ואז הבנתי שיש לי פה אוצר שצריך להפוך לספר" – ספר שיצא לאור ממש בימים אלה, תחת הכותרת "חוכמה מקדם" (הוצאת ידיעות ספרים). העבודה על הספר הייתה עבודת נמלים שארכה כארבע שנים, שכן כהן התעקש לא להסתפק בסיפורים עצמם, אלא לתת להם הקשר: רקע על כל אחת מהדמויות שבספר, וגם על כל קהילה יהודית שסיפוריה נסקרים בספר.

אירועים של יומיום

כהן: "יהדות המזרח איננה עשויה מעור אחד. יהדות אלג'יריה לא דומה לסוריה ועיראק, ושלושתן לא דומות לתימן. אז נכנסתי בעצמי לתהליך לימוד של כל אחת מהקהילות. זה לקח זמן, אבל היה מרתק. היה גם צורך להחליט אילו קהילות לכלול בספר: התלבטתי למשל הרבה לגבי יהדות גיאורגיה. יש בה סממנים מזרחיים, אבל גם תרבות נוצרית והשפעה מערבית חזקה, ממוסקבה. בסוף החלטתי לכלול, כי הרגשתי שיש שם מספיק מאפיינים מזרחיים, באופי הקהילות ובתי הכנסת, שמצדיקים את הכללתה בספר".

הסיפורים מזכירים את מודל הסיפור החסידי, ובמיוחד את ספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז", שהיה לקט מיתולוגי של סיפורי חסידים. כהן מוטרד מן ההשוואה: "כולם מזכירים לי את הספר של בובר, וזה קצת מלחיץ. כמובן שהכרתי את הספר שלו, אבל לא חשבתי על הספר שלי במונחים האלה. אבל ההשוואות לסיפור החסידי התעוררו באופן טבעי, כי יש לי חבר טוב, זאביק קיציס, שהוא מומחה לחסידות, ובמשך שנתיים היינו נוסעים יחד לאזור המרכז (השניים מלמדים בישיבת מעלה גלבוע, וגם גרים בקיבוץ. י"ש), ומחליפים בינינו סיפורים. במשך הזמן גם התחוורו לנו נקודות הפער בין הסיפורים. הסיפורים החסידיים קורים יותר סביב הצדיק והחצר, בעוד הסיפורים המזרחיים מתרחשים הרבה פעמים דווקא בבית, או בכלל בחיי היומיום".

ברוח הזמן, יש גם כמה חידושים "מודרניים" בבחירת הסיפורים בספר החדש: "קודם כול, היה לי חשוב להכניס גם נשים: הרבנית אסנת ברזני מכורדיסטאן, פירחה ששון מעיראק, ועוד. זה לא נעשה באופן מלאכותי. הן באמת היו שם, למרות שאת חלקן לא הכרתי קודם". ישנם גם סיפורים שמעידים על נקודות חולשה של גיבוריהם, כמו הסיפור על ההתמכרות לאלכוהול של הרב חי טייב, מגדולי רבני תוניסיה. אבא שלו מבקש לגמול אותו מההתמכרות ומבקש מכל חנויות האלכוהול בעיר שלא למכור לבנו. אבל כשמגיע האב לדרוש דרשה הוא מגלה שאינו מסוגל לפתוח את פיו, והבן אומר לו: אתה סגרת לי למטה, אני סגרתי לך מלמעלה!

כהן: "זה סיפור שממש גדלתי עליו, ואני מאוד אוהב אותו, כי הוא מדבר על אדם שניסו לכפות עליו שינוי, והסיפור בעצם אומר: זה לא עובד בכפייה. אם תנסה לסגור לי מה שחשוב לי, גם אני אסגור לך מה שחשוב לך! אי אפשר ליצור שינוי בפעולה חיצונית כוחנית. דבר שני: אני גם לא רוצה להחביא סיפורים רגישים. זה לא שאני מחפש בכוונה סיפורים שליליים, אבל גם לא מחפש ליצור תמונה של יהדות מושלמת. היה לי סיפור על רבי צדיקא מטריפולי, אדם שנכנס מאוד חזק לעולם הקבלה, כולל כתיבת שמות, עד שהשתגע. בסוף לא הכנסתי את הסיפור רק בגלל שהיה לי לגביו רק סיפור אחד, ולא רציתי שזו תהיה כל התמונה ביחס אליו".

צילום: מרים צחי

שיקולים של מורה

הקריטריון בבחירת הסיפורים היה הערך החינוכי: "אני מורה, לא מספר סיפורים. הסיפורים הם חלק מהאישיות שלי וחלק מהדרך שלי להנחיל מסרים. לא הבאתי סיפורים על מעשי ניסים, ובאופן אישי אני גם לא מתחבר אליהם. אם מישהו עשה נס, מה זה אומר על החיים שלי כאן ועכשיו? הבאתי סיפורים שנוגעים למוסר, למידות, לתיקון פנימי, עבודה על אגו – כי התרבות המערבית מלאה באגו והסיפורים האלה יכולים לתת לנו כלי לעקוף את המנגנון הזה".

כהן מביא דוגמאות מכמה סיפורים שבספר: למשל, הסיפור על ר' יעקב אבו–חצירא, סבו של הבבא סאלי, רב חשוב במרוקו, שפעם באה אליו אישה שנקלעה לסכסוך קשה ופרֵדה מבעלה ובית הדין פסק שילדיה יגדלו אצל הבעל. הרב כבר יצא מהבית לדרך ארוכה, והאישה דהרה אחריו. היא פגשה אותו במדבר, ושטחה בפניו את מצוקתה. שמשו של הרב התחנן שיגיעו קודם כול לעיר הקרובה, כיוון שבדרך הם חשופים לסכנת שודדים, אבל הרב התעקש שקודם כול יכתוב לאישה את פסק הדין שלה, כיוון שזה פיקוח הנפש האמיתי. "זה סיפור שכל דיין וכל שופט בימינו צריך לשים לנגד עיניו".

או הסיפור על "גילוי אליהו" של הבן איש חי: בין תלמידיו של הבן איש חי נפוצה השמועה שרבם זוכה לגילוי אליהו בכל מוצאי שבת. נמנו התלמידים וביקשו לשלוח אחד מהם, חכם שהרבני, שהיה קל רגליים, כדי שירוץ לעליית הגג של הרב ויספיק לחזות בנביא הקדוש ברגעים הספורים של ביקורו. חכם שהרבני רץ לביתו של הרב, אבל בדיוק כשהגיע יצא הרב מחדרו וסגר את הדלת. כשהבין מהתלמיד מדוע הגיע אליו בריצה, אמר לו: לגילוי אליהו זוכים לא בריצה, אלא רק אחרי שעולים מדרגה מדרגה. כהן: "זה סיפור מכונן לכל אדם שמבקש לקצר דרכים: תלמיד בשנה א' בישיבה שרוצה במהירות להפוך לגדול הדור, או בכלל לחברה הישראלית שרוצה הכול מהר ובגדול.

"גם לחוש הומור יש מקום חשוב בסיפורים. הרב עובדיה יוסף, למשל, ידוע בתקיפות שלו, אבל הייתה לו גם שנינות רבה, שעזרה לו להשיב לשאלות מטופשות. פעם שאל אותו מישהו מה לעשות בפסח עם סבון שלא כתוב עליו 'כשר לפסח'. הרב חשב רגע, ואז שאל: עיפרון יש לך בבית? אז תכתוב על הסבון 'כשר לפסח'. או במקרה אחר, כשהיה רב ראשי, שאל אותו מישהו מה לעשות עם חתול שאוכל בשר, ואחר כך גם רוצה גבינה. הרב שאל באיזה צבע החתול. האיש אמר: לבן. אז אמר הרב: אה, אם זה הצבע זו בכלל שאלה לרב גורן.

"אני מאוד אוהב את העובדה שרבני המזרח קרויים 'חכמים'. החוכמה מציינת לא רק ידע תורני, אלא גם חוכמת חיים, שכל ישר. דוד ביטון מירוחם כתב עבודת מוסמך מצוינת על הרב יוסף משאש. ממנו למדתי שהרב משאש נהג לומר שכשפוסקים הלכה צריך לסמוך על 'שלושת עמודי ההוראה'. כולם חשבו שהוא מתכוון למשולש המפורסם: הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם. אבל הוא אמר: לא, שלושת עמודי ההוראה הם הדין, השכל והזמן. וזה נפלא: כל עולם הדין הוא רק רגל אחת מרגלי הפסיקה, ובצידו צריך לזכור גם את השכל והזמן. ההלכה צריכה להיות קשורה לחיים, וזה משהו שמאוד מאפיין את חכמי המזרח".

מתינות אותנטית

"חכמי המזרח התאפיינו גם בגישה מאוד מכילה, שביקשה להכיל כמה שיותר מבני הקהילה בפנים. יש סיפור על הבן איש חי שהגיע פעם לביתו של אחד מעשירי הקהילה בתשעה באב, להתייעץ איתו בנושא מסוים. קיבל אותו העשיר כשהוא אוכל בשר ושותה יין. הרב איחל לו: שתיהנה! כשיצא מהבית שאלו אותו התלמידים: איך אתה מברך את האיש החצוף הזה, שמול עיניך אוכל ושותה בתשעה באב? אמר הרב: אתם לא מבינים כלום. הבשר והיין רק מזיקים לבריאות שלו. הוא עושה את זה להכעיס. איחלתי לו שייהנה, כדי שלפחות יהיה מומר לתיאבון ולא להכעיס. או סיפור על הרב גנסיה באלג'יריה, שקבע את תפילת השבת בקהילה לחמש בבוקר, כדי שגם אנשים שהולכים לעבוד בשבת יספיקו להתפלל".

מה שורש ההכלה הזו?

"זה קשור להרבה דברים. למשל, לזה שהם לא היו מאוימים אידיאולוגית על–ידי רפורמים וקונסרבטיבים. זה נתן להם יותר גמישות. זה גם קשור בעובדה שהעולם המזרחי הוא בכלל פחות אידיאולוגי; יותר עולם של חיים. אצל האשכנזים יש המון חלוקה להגדרות מובחנות: חסידים מול מתנגדים, וכו'. יש בזה עוצמה, אבל גם המון בעייתיות".

אז מנין ההשתכנזות המחמירה של עולם התורה המזרחי בימינו, ועוד תחת הכותרת "להחזיר עטרה ליושנה"?

"כי יש משהו חזק בעולם הליטאי: אתוס מוגדר וחזק. הרב שך ייצג תפיסה מאוד ברורה וחדה. ואז אתה מתחיל לומר לעצמך: איך אפשר בכלל להשוות בין העוצמה של הרב שך לפשטות של הירקן שלי? זה כמו ההבדל בין מוזיקה רועשת למוזיקה עדינה. אני למשל לא מוציא ציציות, כי זה המנהג הספרדי: לא כל דבר צריך להחצין. יש שלבים בחיים שצריך להחצין, ולפעמים אני יכול להגיד לבן שלי: נראה לי שעכשיו דווקא נכון שתוציא ציציות. אבל במהות לא צריך. לכן העולם הספרדי נראה לפעמים דל, לא מספיק רציני, לעומת העוצמה הליטאית".

אתה צופה חזרה לזהות המזרחית המקורית, המכילה?

"זה כבר קורה. יש התארגנויות רבנים שמבקשים את השפה המזרחית המקורית. גם בעולם הישיבות, ההגמוניה האשכנזית מתחילה להיפרם. זה לא פשוט. אנשים נאחזים במה שמוכר להם, אבל זה קורה. המילה מסורתי, שפעם הייתה מאוד מזולזלת, הפכה להיות יותר מכובדת. זה קורה גם על הרקע של הגיוון הזהותי בין דתיים לחילונים בכלל, וההתפתחות של אופציות פחות מובחנות, פחות חד–משמעיות. וזה גם תלוי בנו, הספרדים. יש לנו אחריות – לא רק לזעוק שדופקים ומקפחים אותנו, למרות שלפעמים גם הזעקה חשובה, אלא גם להתעורר לעשייה חיובית של חשיפת הזהות והיצירה המזרחית".

כהן מבקש להדגיש: "אני לא טוען לרגע שבזהות המזרחית הכול מושלם, ובזהות האשכנזית הכול גרוע. יש דברים יפים גם שם, דברים שאני בהחלט שמח לאמץ בעולמי, ואילו מוצאי היה מיהדות הונגריה ודאי הייתי מוציא ספר יפה גם על פניני היהדות הזו. יש גם דברים בעולם הספרדי שאני לא אוהב – למשל, קצב התפילה הספרדי, שהוא ארוך מדי וממש לא מתאים לקצב החיים המודרני. אז במניין הספרדי שלנו במעלה גלבוע אני מנסה ליצור קצב מהיר יותר. מצד שני, אני מאוד אוהב את העובדה שבית הכנסת הספרדי בנוי כשאנשים ישובים זה מול זה וחלקים רבים של התפילה הם גם עונים זה לזה, מה שקוראים 'שירת המענה'. יכול להיות שבית הכנסת האשכנזי, שבנוי שורות–שורות שכולן מכוונות לארון הקודש, משדר יותר דבקות בקדושה, אבל חסר לי שם המגע האנושי. אני אוהב את העובדה שאנשים יכולים להיכנס עם כוס קפה לבית הכנסת בלי להרגיש חילול הקודש, כי זה משדר תחושה של בית".

השתכנזות רכה

הוא בן 47, יליד אור יהודה ("דרום סביון", הוא מכנה אותה בחיוך). "גדלתי בבית הכנסת אלי כהן באור יהודה. הדמות המכוננת של חיי היה אבא, חכם סלאח כהן, שהיה החכם של בית הכנסת. אני הייתי בן הזקונים שלו, והוא נפטר כבר לפני 20 שנה. תמיד קינאתי באחי הבכור על שאבא שלי היה מכונה על שמו: אבו–יהודה. למה רק הוא זכה, הרי אבא היה גם אבו חזי".

ההרכב האנושי שכהן הכיר בילדותו לא כלל אשכנזים: "הייתי בטוח שרוב העולם זה עיראקים, כמו המשפחה שלי. ידעתי שיש עיראקים, קצת טריפוליטאים, שמעתי גם על גרוזינים, וזה עם ישראל. השוֹק הגדול שלי היה כשהגעתי לחטיבת הביניים בנחלים, ופתאום הבנתי שהזהות שלי בכלל לא מוכרת שם. אני גדלתי על הבן איש חי, עם תמונות שלו בכל חדר בבית, ופתאום הגעתי למקום שבכלל לא ידעו מיהו, וגיבורי התרבות היו אנשים שעד אז לא שמעתי עליהם: הרב קוק, הרב צבי–יהודה. מה שהחזיק אותי זה הידיעה שאני בא ממסורת מאוד משמעותית.

"אז התחלתי לעשות דווקא: במבחני הלכה לא הסכמתי לענות תשובות שלא תאמו למנהגים שנהגנו בבית. בתפילת 'לכה דודי' נהגתי לעמוד הפוך, עם הפנים למערב, לאורך כל הפיוט, כמו שנהגו אצלנו, גם אם זה מול הפנים של כל הישיבה. בטלפון הציבורי – אז עוד לא היו פלאפונים – התעקשתי לדבר עם ההורים דווקא בעיראקית, למרות שבבית דיברתי איתם עברית.

"אחר–כך היה שלב שבו דווקא ביקשתי להשתכנז. אתה אומר לעצמך: זה מה שהולך עכשיו, זה צעיר וזה מודרני. אני זוכר את עצמי יושב בבית הכנסת שלנו, מתחיל לזמזם את התפילה האשכנזית ולהתנענע בתפילה. ואז אבא שלי בא מאחורה, מצמיד אותי ככה בעדינות ואומר: לא צריך להתנדנד, אפשר גם בלי. אחר–כך הגיע גם שלב שלישי, יותר נינוח, שבו אתה לא מחפש לעשות דווקא וגם לא השתלבות מלאכותית, אלא שלב שבו אתה מרגיש מספיק בנוח גם עם התרבות שלך וגם עם אימוץ דברים יפים ממקומות אחרים".

בצבא שירת בגרעין נח"ל תורני, מה שהביא אותו ללימודים בישיבת הקיבוץ הדתי בעין–צורים. "התאהבתי בישיבה הזו, אבל גם שם לא הייתה בכלל זהות מזרחית. הם היו פתוחים; תמיד אמרו: אם תביא משהו, נשמח לשלב! אבל בפועל זה היה עולם מאוד אשכנזי: לא היה שום ר"מ ספרדי. כתלמיד, למדתי באופן אישי את הרב חיים–דוד הלוי ואת הבן איש חי, אבל במרחב הישיבתי זה לא היה קיים.

"בימים הנוראים כמובן נסעתי להתפלל בבית. גם היום, כשאני בישיבת מעלה גלבוע והמקום הזה הוא מבחינתי בית, עדיין חסרים לי מרכיבים מהזהות המזרחית. זה אמנם המקום הראשון בעולם שהתחיל באמירת סליחות שמשלבות בין הנוסח האשכנזי והספרדי, אבל קשה לי עם זה שאני הר"מ הספרדי היחיד, ושאין בתוכנית הלימודים ביטוי משמעותי לזהות המזרחית. אני קצת מנסה ללמד בן איש חי, קצת חכמי המזרח, אבל זהו. אגב, אני שוב רוצה להדגיש: אני לא רוצה בעצמי למחזר את העולם שגדלתי עליו. לא רוצה להיות מכונת צילום. רוצה לקחת ממנו מה שנראה בעיניי יפה, ולקחת גם את מה שנראה בעיניי יפה ממקומות אחרים".

בעולם החרדי ניכרת גזענות אשכנזית בוטה כנגד הספרדים. אתה חושב שזה קיים גם בציונות הדתית?

"ממש לא. ההתעלמות מהתרבות המזרחית נובעת בעיקר מתופעה של מִחזור מה שמכירים. בן אדם גדל בתרבות מסוימת. אחר–כך הוא עצמו הופך למורה ולר"מ, והוא ממחזר את מה שהוא מכיר. מה שכן, פה ושם יש גם התנשאות פטרונית. באים ואומרים לך: איזו אווירה נחמדה יש אצלכם. או: לא ידענו שכל העושר הזה קיים אצלכם. בית–ספר עורך 'מסע ישראלי'. הם יפגשו כמה סוגים של חסידויות, אבל שום דמות מזרחית. כי מזרחיות נתפסת כפולקלור, לא כמשהו מהותי".

מבחינה זו גם העובדה שבחרת לייצג את המזרחיות באמצעות ספר סיפורים תורמת לממד הפולקלוריסטי, לא?

"נכון. אבל לסיפורים יש כוח. ויכול להיות שיום אחד אכתוב גם על ההגות המזרחית".

‭"‬מה‭ ‬שהחזיק‭ ‬אותי‭ ‬זה‭ ‬הידיעה‭ ‬שאני‭ ‬בא‭ ‬ממסורת‭ ‬מאוד‭ ‬משמעותית‭". ‬חכמי‭ ‬בבל‭ (‬עיראק‭), ‬ציור‭ ‬מהמאה‭ ‬ה‮–‬19‭. ‬יושב‭ ‬שישי‭ ‬משמאל‭: ‬הבן‭ ‬איש‭ ‬חי

להשתלב בפסיפס שלם

החזון הזה של טיפוח זהות מזרחית, ואחרים יטפחו את זהותם האשכנזית, לא מפרק לגזרים את הזהות הישראלית שלנו?

"בחזון ארוך הטווח שלי גם אני רוצה פסיפס ישראלי משולב. אגב, אני מעדיף את הדימוי של פסיפס על הדימוי של כור היתוך. אני לא רוצה להתיך תרבויות, אלא לשלב ביניהן תוך כדי שכל אחת שמה בפסיפס את האבן שלה. אבל כדי שחזון הפסיפס יתממש בצורה מכובדת, אני חייב קודם כול לטפח את האבן שלי בתוכו. אני לא רוצה להיות אורח בפסיפס הישראלי, אלא חלק בלתי נפרד ממנו. ובמצב הנוכחי אני אורח. לכן אני מרגיש קודם כול צורך לטפח את האבן שלי.

"אתן לך דוגמה: יש לי חבר שהעביר שיעור בעיירת פיתוח על ההבדלה של מוצאי שבת, והוא נדהם לגלות שהתלמידים לא מכירים את מילות ההבדלה. אבל האמת היא שהבורות הייתה שלו: הוא בכלל לא ידע שנוסח ההבדלה שהתלמידים שלו מכירים שונה לגמרי מהנוסח האשכנזי שהוא גדל עליו".

מה דעתך על אינטלקטואלים מזרחיים חילונים שתומכים בש"ס? או כאלה שאפילו מוכנים להעלים עין מעברות של אריה דרעי או אייל גולן בשם הזהות המזרחית?

"אני לא שם. אני מזרחי, אבל לא רק מזרחי. הזהות המזרחית היא זהות מכוננת אצלי, אבל לא מהפריזמה הזו אני בוחן את כל העולם, למרות שאשתי טוענת שיש לי נטייה גדולה מדי לבחון את העולם מזווית מזרחית, והרבה פעמים אומרת לי לשחרר. בכלל, מה שאני מחפש הוא לא כמה שיותר ספרדים, אלא את הזהות הספרדית. אם מספרים לי שיש כבר ראשי ישיבות תיכוניות ספרדים, אני שואל: מה ספרדי בזהות שלהם, בשיטת החינוך שלהם? זה מה שמעניין אותי".

מה דעתך על ועדת ביטון?

"אמרו לי שיש לי מזל שהספר יוצא עכשיו, בדיוק כשיש עניין גדול בזהות המזרחית בגלל ועדת ביטון. אבל אני חושב שהסדר הפוך: בגלל שיש התעוררות של כל מיני יוזמות של יצירות תרבות מזרחיות, זה גם מה שעורר את ועדת ביטון. לגופו של עניין: אני מאוד מזדהה עם הרעיון שמאחורי הוועדה. אני לא נכנס לשאלה הפוליטית של איזה אינטרסים זה שירת, אבל ברור שיש כאן מצב של תיקון טעות ארוכת שנים.

"יחד עם זאת, אני לא חותם בהכרח על כל המלצה שלהם. למשל, אני לא אוהב את רעיון המסעות למרוקו, במיוחד לא בהקשר של 'איזון' של המסעות לפולין. המסעות לפולין נוצרו בגלל עניין מאוד מסוים, ולא צריך לנסות 'לאזן' אותו. אני בכלל לא מחפש איזונים מלאכותיים. בוא נראה מה החוזקות של כל אחת מהתרבויות ואותן נדגיש, בלי צורך 'לאזן'. למשל: לסיפור החסידי מגיע כבוד מצד עצמו, ואני לא חושב שצריך לאזן אותו עם סיפורים מזרחיים. ויש מקומות שגם התרבות המזרחית צריכה לעמוד לעצמה, בלי צורך שיאזנו אותה".

חופש מחקרי

בתחום בולט אחד, אפשר לכאורה לטעון שכהן לגמרי "השתכנז". בעיסוקו הקבוע הוא חוקר מקרא, מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר–אילן ובמקומות נוספים כמו המדרשה לבנות בעין הנצי"ב, ועוד; עיסוק שנשמע מאוד אקדמי ומערבי לאדם שגדל על היחס המסורתי לתנ"ך. כהן מספר שאכן, הרומן שלו עם חקר המקרא היה נפתל למדי.

"כשהגעתי לעין–צורים, נקשרה נפשי בלימוד התנ"ך, במיוחד בזכותו של מורי ורבי אביה הכהן. אבל כשנחשפתי בישיבה לכל השאלה של סתירות בתורה, ולהסברים שנותן לזה הרב מרדכי ברויאר [חותנו של הרב אביה הכהן; מייסד 'שיטת הבחינות', המכירה בשאלות של ביקורת המקרא ומבקשת לתת להן תשובות ברוח המסורת. י"ש], היה לי מאוד קשה. היה לי ממש זעזוע רוחני, עד כדי כך שעזבתי את הישיבה לשבוע. בסוף חזרתי, אבל הפסקתי ללמוד תנ"ך, כי זה היה יותר מדי קשה לי. רק אחרי שחזרתי מהצבא חזרתי גם ללימוד התנ"ך. פתאום זה כן התאים; הצבא נתן לי מטען רגשי של יכולת להכיל מתח ומורכבות, ופתאום הסיפור של הסתירות לא הבהיל אותי".

עד כדי כך נמשך כהן לתנ"ך, עד שהוא הפך לעיסוקו המקצועי הקבוע: "את הדוקטורט עשיתי אצל פרופ' רימון כשר מבר–אילן, אחיו של פרופ' אסא כשר, איש מדהים שלימד אותי המון. נושא הדוקטורט הוא פעולתו של משה רבנו כמתווך בין א–לוהים והעם, ובכלל שאלת התיווך בין א–לוהים ואדם".

בספרים הבאים שלו מתכוון כהן לעסוק גם בעולם חכמי המזרח, אבל גם בחקר התנ"ך. הוא כבר השלים כתב–יד של ספר העוסק בפירוש חמישים מדרשותיו של גיבור ילדותו, הבן איש חי. במקביל הוא עובד על פירוש לספר ירמיהו, וכן על עריכת ספר שיאגד גישה פרשנית חדשה לתנ"ך, המבקשת לשלב בין התפיסה המסורתית לגישה המחקרית; "שיטת התמורות", הוא קורא לזה.

"זה ספר ששותפים בו כמה אנשים העוסקים בתנ"ך, חוץ ממני: הרב דוד ביגמן, הרב אביה הכהן, הרב יהודה גלעד ועוד. הרעיון הוא להכיר בסתירות המתגלות בתורה ולא לנסות לפרש אותן באופן הרמוני, כפי שאפילו הרב ברויאר בסופו של דבר ניסה. אני מנסה לטעון שא–לוהים דורש דרישות חדשות בכל תקופה לפי רוח התקופה ומצבה, ולכן יכולות להיות סתירות, כי א–לוהים מדבר לפי היכולת של העולם לספוג באותו שלב, ובשלב אחר הדרישות שלו יכולות להיות אחרות".

אתה לא חש סתירה בין העיסוק האקדמי בחקר המקרא לבין הזהות המזרחית המסורתית?

"להיפך. דווקא פה העולם הספרדי שלי מאוד עוזר. לפני שבוע ניגש אליי מישהו וסיפר לי שראה אותי מעביר שיעור על הסתירות שבמקרא, ואחר כך, כשנפל תנ"ך, פתאום הרמתי ונישקתי אותו. הוא לא הבין איך זה מתחבר, ואצלי ברור שזה מתחבר. אני עוד עובד על האיך, אבל מבין בסיסית שזה אפשרי. העולם הספרדי נותן לי אמונה עמוקה, וכשיש אמונה עמוקה אפשר לחיות עם סתירות ודברים מסובכים".

        פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016