עטרות לולבים | מאיר אביטן

 

מימי אנשי ירושלים של בית שני ועד קהילות מרוקו, נהגו יהודים לפאר את לולביהם במיני קישוטים ועיטורים. על גלגולו של מנהג קדמונים ועל המהדרין את מצוותם

מי שלא ראה את לולביהן של יהודי מרוקו לא ראה הידור של מצווה מימיו. משעה שהפציע בוקרו של ערב חג הסוכות כבר היו מונחים לולבים בירקרקותם, ומנהג יהודי קהילת מרוקו היה לעטר את לולביהם, ובראשם כתר של צבעונים, בבחינת "זה א–לי ואנוהו". אנוכי נתאוויתי לאמנות זו עוד בהיותי נער, וניגש הייתי למלאכה זו בחדווה ובשמחה, וכך כל לולב הייתי מעטרהו כפי בקשת בעליו וכפי צבעוניותו. היו שביקשו ממני לולב מכל צבעי הקשת, היו שביקשו חוטי זהב, היו שרצו עטרה בראשו של לולב והיו שרצו בפקעת של חוטים – איש כפי מעלתו ובקשתו.

הייתי ניגש אל כל לולב ובעדינות אוחזו ומתחיל בעיטורו בצבעוניות רבה או ברשת גוונים. כל לולב קיבל עיטור ושזירה שונה. מנסה הייתי לעטר את הלולב כאישיות מחזיקו וכלבושו. אילו החכמתי בדעת הפסיכולוגיים הייתי אומר: "אמור לי מה לולבך ואומר לך מי הוא האיש". באמנות זו הייתי מתהדר.

כך גם סיפר לי אבי עליו השלום עוד בשבתו במרוקו. ערב החג היה נותן את לולבו אצל האמן והיה מעטרו ומייפהו כמצווה הבאה בהידורה בבחינת "זה א–לי ואנוהו". מי שזכה להיות בשעת ההקפות בבית כנסת כמנהג קהילת מרוקו היה רואה בכניסתו דלי רחב ממדים ובו מונחים לולביהן וכל לולב מעוטר בעטרה שעיטרו לו בעלי לולב, זה צבעונים זה זהב זה כסף ועל זה הדרך. ומשעה שהקהל היה מקיף את הבמה עם הלולבים הייתי צופה מרחוק ונראתה הקפה זו כקשת מלאה המקיפה את ספר התורה. וכמה עיטורים וצבעונים עשו להקפה זו והייתי משתאה על יופייה של הקפה זו שעין לא שזפתה.

משעה שנתגדלתי ונתערבתי עם הבריות בתנועת הנוער, הגעתי לחולו של המועד עם הלולב המעוטר בקשת של צבעים ועטרת של זהב בראשו. וכשנטלתיו לידי בתפילת ההלל במקום שבו הדרכתי נתקבלתי בבוז של מסורת. ועמדו עליי והביאו בפניי אז דברי טעם למנהגי הפסול: שלולב זה יופיו בירקרקותו ומה לו בקישוטים. וכשרבו טענותיהם זנחתי מנהג זה, כי שנותיי הרבות התהלכו במנייני אחיי האשכנזים והייתי מוזר בעיני אחיי אילו הגעתי עם לולבי.

עברו הימים, וכשבא בני לעול רכישת הלולב סיפרתי לו את מנהג אבותיי, ונתאווה אף הוא ללולב המקושט בעטרה של זהב, ולימדתיו את המלאכה בה אחזתי. בי עדיין ניטעה חרדת הבושה מאותם ימים אבל הוא נתגדל כארי ועל משמרתו עמד ולולבו, עם עטרה בראשו, היה עולה בהידורו מהידור שלי. וכשנתגדל, ביקש טעם למעשיו. ישבתי עמו לספר לו את מעשיהם של אנשי ירושלים עוד בבית שני ואיך עברה מסורת זו עד דורות האחרונים של קהילות יהודי מרוקו.

יופי‭ ‬וצבעוניות‭ ‬מדין‭ ‬
‭"‬זה‭ ‬א–לי‭ ‬ואנוהו‭". ‬סוכות‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬בקזבלנקה‭, ‬מרוקו‭, ‬2009 צילום‭: ‬אביר‭ ‬סולטן‭, ‬פלאש‭ ‬90

יופי‭ ‬וצבעוניות‭ ‬מדין‭ ‬
‭"‬זה‭ ‬א–לי‭ ‬ואנוהו‭". ‬סוכות‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬בקזבלנקה‭, ‬מרוקו‭, ‬2009
צילום‭: ‬אביר‭ ‬סולטן‭, ‬פלאש‭ ‬90

מצוות אגד

לאחר שעסקה בדיני כל אחד מארבעת המינים, עוברת המשנה במסכת סוכה לדין איגוד המינים (בבלי סוכה לו, ב):

אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר אפילו בחוט במשיחה.

אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב

אמרו לו: במינו היו אוגדין מלמטה.

רבי יהודה מלמד שיש לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה בחוט העשוי מגידול הדקל, ההדסים או הערבות, אבל לא בחוט הבא מעץ האתרוג או כל חוט אחר שאינו נחשב מינם. מנגד, רבי מאיר מלמד שניתן לאגוד אפילו בחוט פשתן. על כך מביא ראיה רבי מאיר ממעשה שבו אנשי ירושלים היו אוגדים את לולביהם בגימוניות של זהב – בחוטי זהב כפופים שהיו מקיפים את שלושת המינים, ומכאן מוכח שכל המינים כשרים לאגד. ואולם, חכמים אומרים לר' מאיר שאין כאן ראיה לפי שבמינו היו אוגדים מלמטה, ואחר כך הוסיפו מעליו חוטי זהב לנוי או שהיו הולכין עם חוט זהב זה מלמעלה לראש הלולב.

נצעד נא בעקבותיהם של אנשי ירושלים שמנהגם היה מרתק מאוד. סוגיה זו מתפתחת כאשר הגמרא דנה בשאלה האם כשהחוטים באים עד מקום אחיזת הלולב יש בזה חציצה או לא (בבלי סוכה לז, א). רבה הזהיר את מקשטי הלולבים של בית ראש הגולה שלא יורידו את העיטורים או החוטים שסובבו את הלולב עד מטה אלא ישאירו בו מידת אחיזה כדי שלא תהא חציצה. אולם רבא חלק עליו וסבר "כל לנאותו אינו חוצץ", שכן כל עיטור וקשר הבא לייפות את הלולב נעשה טפל לו והאוחז באגד נחשב כאילו אוחז בלולב עצמו.

כדעת רבא נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (אורח חיים תרנא, א):

מצות ד' מינים שיטול כל אחד לולב אחד וב' ערבות וג' הדסים ומצוה לאגדם בקשר גמור, דהיינו ב' קשרים זה על זה, משום נוי; ויכול לאגדם במין אחר.

ומוסיף המשנה ברורה:

ומצוה לאגדם וכו' – דאף דקיימא לן דאין מחוייב לאגדם, על כל פנים מצוה יש בזה משום "זה א–לי ואנוהו". וכן במין אחר ולית ביה משום בל תוסיף, דכיון דאין חובה לאגדו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ומשום חציצה נמי ליכא אף שהקשר מפסיק בין ידו להלולב, דכל לנאותו אינו חוצץ ואפילו אם הקשר היה בדבר שאינו מינו.

אם כן, מצוות האגד של ארבעת המינים היא משום "זה א–לי ואנוהו", וכן אין חציצה במין אחר משום דכל הבא לייפות אינו חוצץ.

ואולם, אבי היה מזהיר אותי שאת קישוט הלולב יש להתחיל לאחר שהושארה מידת אחיזה, וכך כתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות ה): "היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי משי בצבעים מראשו ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש לחציצה".

שני סוגי הידור

סוגיית הידור במצווה היא רחבה עד מאוד. כך מובא בגמרא במסכת שבת (קלג, ב):

דתניא: זה א–לי ואנוהו התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין.

הפסוק הנלקח משירת הים, "זה א–לי ואנוהו", נדרש במקומו על המראה והחיזיון הגדול שראו בני ישראל בקריעת ים סוף: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן". אולם פסוק זה שימש להלכה לדורות בסיס לרעיון של "הידור מצווה", מעין "מצווה היקפית" שעל פיה יש לקיים כל מצוות עשה בהידור ובאופן נאה ואסתטי, ומעבר לדרישות הבסיסיות ההלכתיות.

סוגיה זו אכן דורשת העמקה רבה, האם זוהי חובה מדאורייתא או מדרבנן, האם היא חובה לכתחילה או גם בדיעבד, וקצר המקום מלהכיל. אולם פטור בלא כלום אי אפשר. להלכה מובא ברמב"ם (הלכות איסורי מזבח ז, יא):

שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה והֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא–ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה'. 

לכאורה נראה כי חיוב ההידור במצוות הוא מדאורייתא, שכן הוא נלמד מן הפסוק "זה א–לי ואנוהו" (השגות ראב"ד על הרז"ה סוכה יא, בענין אגד לולב). אולם לרוב הפוסקים הידור מצווה הוא מדרבנן והפסוק הובא לאסמכתא בלבד. חז"ל קבעו גם את תקרת ההוצאה לסוגיית ההידור: "אמר ר' זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה" (בבא קמא ט, ב). מכאן שסוגיית אגד הלולב, הנובעת מהידור מצווה, איננה מעכבת מלכתחילה.

ואולם, מצאנו סוג אחר של הידור. המשנה במסכת סוכה בתחילת פרק ג' פוסלת לולב יבש. חכמי הראשונים סברו שלולב יבש נחשב כמת ולכן אי אפשר לקרוא ללולב זה "לולב". אבל אחרים סברו שהחיסרון בלולב יבש הוא בכך שאין בו "הדר". וכך הסביר רש"י (בבלי סוכה כט, ב):  "יבש – דבעינן מצווה מהודרת, דכתיב 'ואנוהו'". יוצא, לשיטתו, שבלולב דין "ואנווהו" מעכב אף בדיעבד, ואינו רק דרישה להידור גרידא. וכן נפסק להלכה (שולחן ערוך אורח חיים תרמה, ה): "לולב שרוב עליו התייבשו עד שנעשו לבנים בלא שמץ של ירוק פסול" (כנראה שבמצוות ארבעת המינים, מלבד דין ההידור הכללי, נוסף פסוק מיוחד – "פרי עץ הדר", שממנו למדים דין הידור שהוא לעיכובא, ואכמ"ל).

לולב עם הסוכה

מכלל הדברים האלה עולה שלסוגיית ההידור שני צדדים. כאשר ההידור הוא רק דרישה הנוגעת להגברת היופי וההדר הוא אינו מעכב, אולם כאשר המצווה ללא ההידור היא פגומה, ההידור מעכב.

אם כך הוא, נמצא שאנשי ירושלים ואנשי קהילת מרוקו הרהיבו עד מאוד במצוות הלולב, בהדר נוסף על זה המחויב, והוסיפו לו יופי וצבעוניות מדין "זה א–לי ואנוהו". אל קישוטי הסוכה הצבעוניים, נוי הסוכה ועיטורה, מצטרף אצלם הלולב בעיטורו. וכבר חיבר על כך המשורר הספרדי ר' משה בן יעקב אדהאן (חי באזור הסהרה שבמרוקו, שימש אב בית דין ומנהיג רוחני של יהודי מקנס עד לאמצע המאה ה–18. נפטר בשנת 1736) את הפיוט סֻכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה. יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְהִלָּה, ובו הוא מקשר את שתי המצוות שבהן יש לאדם להדר ולנאות:

סֻכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה. 
יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְהִלָּה.

אֵל מִמִּצְרַיִם גְּאָלָנוּ. 
דִּבְּרוֹת קָדְשׁוֹ הִשְׁמִיעָנוּ.

עַנְנֵי כָבוֹד הִקִּיפָנוּ. 
לְאַרְבַּע רוּחוֹת מַטָּה וָמַעְלָה.

… מֶה עָצְמוּ רָזֵי לוּלָב וּמִינָיו. 
וְלִי מַה יָּקְרוּ מְאֹד עִנְיָנָיו.

אַשְׁרֵי טְהָר–לֵב הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו. 
לְסוֹד מִצְוָתוֹ הַמְּעֻלָּה.

שֵׁם בֶּן אַרְבַּע בַּלּוּלָב חוֹנֶה. 
בְּמִלּוּי הֵהִי"ן בִּפְרָטָיו תִמְנֶה

נֹכַח הַלּוּלָב לַשִּׁדְרָה תִּפְנֶה. 
סְבִיבָיו מִינָיו גֹּרֶן עֲגֻלָּה

הרב מאיר אביטן הוא המנהל הכללי של מכון עזריאלי להעצמה חינוכית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוקטובר 2016, ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1001 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: