סיפור רביעי בפרוייקט 'דירת ארעי'

אברהם נכנע. אין דרך לצאת מזה, הוא אמר. הוא הפנה את ראשו אל עבר אבשלום, שאחז בצידה הימני האחורי של אלונקת המת. אין דרך לצאת מזה, הוא אמר. חייבים לעשות מה שהיא רוצה. אבשלום הניד בראשו לשלילה. ייקח לנו שעות לצאת עם הרכב מהכביש בכניסה הקדמית. כולם שם חוסמים ליד הבית–כנסת. ואברהם אמר, אין דרך לצאת מזה. מקדימה בניה של מרים השכנה אחזו בקרנות האלונקה הקדמיות, ויגאל, בנו היחיד של המת, עמד מאחורי האלונקה נבוך. ארבע אחיותיו התרחקו מגופת אביהן כשם שהתרחקו מאביהן בחייו. רחל אמרה, למה אמא מתעקשת, מה קרה לה. וענת הפצירה בנעמי לדבר איתה. אבל אהובה עמדה על שלה, נחושה להוביל את גופתו של בעלה מהכניסה האחורית אל הקדמית. הרב בעצמו ניגש אליה, אמר, אהובה, אבל אהובה, תחשבי בהיגיון. עוד נשתהה בבית–הכנסת הרי, ומאוחר, אם תתעקשי ההלוויה תתעכב ככה עוד הרבה, הרי בפנים גם ככה הבית כמו מבוך. צדק. מאיר הוסיף שם חדר כל עשור. אחרי הלידה הראשונה אמר, נוסיף כאן קיר, זה יסגור פינה לנעמי, יחזיק אותנו כאן עוד שנה. ואחר–כך עוד קיר בגלל רחל, ועוד חדר אחרי ענת וכך אחרי כל לידה, ואחרי שלושה עשורים היה צוחק שאפילו הוא היה מאבד שם את דרכו וכעת מאבד הרב את סבלנותו. באמת, אהובה, תחשבי בהיגיון. זה יפה שאת רוצה לקיים את המנהג אבל למה דווקא מהאחורית אל הקדמית, מה זה משנה? תחשבי בהיגיון, אהובה.

איור: עופר גץ

תחשבו אתם בהיגיון. שלושים שנה גרע את עונתה ועכשיו ייכנס אל ביתו כפי שנכנס בפעם האחרונה שקיים את המצווה. מהדלת האחורית תכניסו אותו, התעקשה. בליבה כבר זממה הלאה. גופה, היא בת שישים ושבע, ידע את מה שכל שלד יודע על עצמותיו. כאב יש משני סוגים – זה שמתרחש כשעצם הזרוע נפרקת ממושבה וזה שמתרחש כשהיא מושבת למקומה. ואף שהכאב אותו כאב ואותה בערת–חשמל חורכת ברצועות ובגידים, הנפש סובלת את שני הכאבים כאילו היו עולם והיפוכו. שלושים שנים הושיטה זרועות פרוקות אל אישהּ. בעשור הראשון נבוכה, בעשור השני, בעצת הרב, בשמחה מעושה, בעשור השלישי כבר כעוסה, והוא תמיד בסירובו ונפשה תמיד מעונה. והלילה היא תוציאו מביתו בדרך הנכונה.

כעת נוטה האלונקה באלכסון ומאיר כמעט מחליק ממנה אל רצפת הסלון. תכנון לקוי של החדר האחרון לא הותיר בררה אלה לחתום את הסלון בקיר נוסף ולקרוץ בו פתח אל חדר–השינה ומשם אל המבואה. ואברהם הביט באבשלום שייצב את האלונקה משמאל והתאפק לא לקלל מפאת כבודו של המת ושל הרב ושל האלמנה. גופת המת כבר הייתה כבדה מנשוא לארבעת התועים בבית, והבנות, עכשיו, הביטו באִמן בייאוש והפסיקו להפציר, ונעמי כבר התבדחה עם רחל, יהיה יותר קל להקים את בית העלמין סביב אבא. רגע פריצת הצחוק – כרגע חציית–הסף אל הייאוש – כרגע שבו חיים שובקים – הוא הרגע שבו הכול עודנו חשוב מאוד ודוחק אבל כבר לא חשוב בכלל – הוא הרגע שאמן חוותה לפני שנים – הרגע שאולי שכחה אבל במוח עצמותיה נספג. הוא הרגע שבו העצב של חיי נעשה בדיה. נעמי, הבכורה, היחידה שהחי"ת שעוזבת את פיה עוד גרונית, הייתה האחרונה לפלוט טרוניה. אמרה לרחל, בסדר, אז שתתעקש על המנהג, אבל למה דחוף לה עכשיו שייכנס דווקא מהאחורית ויצא מהקדמית. והילה, בִּתה הגדולה של ירדנה ובכורת הנכדות של האלמנה, שתקה. פעם שמעה את סבתהּ מדברת עם מרים ומספרת על קלונו של סבא, או אולי על קלונה שלה, מתבלת את דבריה בשנינה ערבית–תימנית שרק את חלקה הבינה. הבינה מספיק. עכשיו במרכז הסלון התפלגו האבלים בדמיונה לאלה שידעו ולאלה שחמקו מהידיעה, והיא הביטה באִמהּ ותהתה. היא ניגשה אל סבתהּ וחיבקה אותה, וסבתא אהובה, שהחיבוק הזכיר לה את הצער שעליה לחוש או לפחות את זה שעליה להפגין, החלה לקונן. חיקתה את צערן של הנשים שאת לוויות יקיריהן פקדה. אותן לוויות שבהן בכתה ובכתה עד ששבעה. אישי, אישי, היא קוננה, איש נעוריי, אהוב לבי, למה לקחו אותך ממני, והיא געתה וייללה וצעקה עד שנברא בה צער של אמת ועלבונה המר ניצת, וגופה נשמט, והבנות ארבעתן זינקו לאחוז בה מכל הכיוונים, ויגאל בן הזקונים הביט בכל זה נבוך, וכמו אלונקת המת הוא הוּבל בתוך ביתו כבתוך מבוך.

אחר–כך, כשהאלונקה בקושי הושחלה אל חדר השינה, אברהם הורה לבנים של מרים מקדימה להטות אותה קצת למעלה, ולאבשלום מאחור הורה לדחוף, וארבעת הגברים לבסוף הבקיעו את האלונקה פנימה ורק בנס ראשו המת של מאיר לא נחבט בקיר המתקלף בכניסה לחדר – פגם אחד מהרבה פגמיו של בית שנבנה ללא תכנון ושתמיד כמעט נעזב. יגאל כבר ביקש את מותו שלו עצמו. הוא חש באיזו אשמה לא ברורה, כאילו הוא זה שהעמיס את הסוכר בדמו של אביו או זרק מלח בדמעות אמו. חש כאב שלא הבין את מקורו. הוא הביט בכל הדברים ולא נגע, אך ברגע שהאלונקה יצאה מפתח חדר השינה היה היחיד בבית שהרגיש את רעידת האדמה שא–לוהים קבע לאותו לילה, רעידה גבולית, 2.9 בסולם ריכטר, שאהובה לא הרגישה אף שהסיד מעצמותיה ברח.

היא הודיעה שלא תלווה את בעלה אל בית העלמין. היא אמרה לרב, אני מכבדת את בקשתו, אני אישה, אסור, אשאר כאן, והבנות החליפו מבטים תוהים, כבר לגמרי רחוקות מלהבין את פשר הכרעותיה – מה פתאום להשיב לחיים מנהגים ששנים לא קוימו, מה פתאום להישמע לצווים שתמיד ביטלה, מה פתאום להגזים כך את הרגש הדתי של בעלה. לכו. לכו. אהובה ידעה להרחיק מעצמה את כולם. אבל מנכדתה הראשונה ביקשה להישאר. לפני שהלך, הושיטה את זרועותיה אל יגאל בנה בן השלושים, וקירבה אותו אל פניה ונשקה למצחו ואמרה לו לך, לך עם אביך, ובלבה הוסיפה, ותחזור בלעדיו. יגאל, בנה ובנו של בעלה, ידע, אך לא ידע מה שידע. והוא הביט במבטה של אמו והיה נבוך. כלומר תעה בתוך עצמו כבתוך מבוך.

ד"ר יעל גלר היא רופאה וחוקרת ספרות. "ארץ אררט", רומן ראשון מפרי עטה, ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016