לחדש בתורה באמת | שמואל קדר

כיצד יכול אדם לחדש פירוש שלא נכתב לפניו, והאם כלל זה תקף גם בדברי הלכה? מאמר על מסורת וחידוש מאת הרב שמואל קדר, תלמיד חכם פוסק ואיש רוח, במלאת עשר שנים לפטירתו

תלמידי חכמים העוסקים בתורה בעמל ובעיון רב מתוך רצון להבין כל דבר לאשורו זוכים לעִתים להברקות ולחידושים הנופלים כפרי בשל אל שכלם. כאשר הלומד צולל לעומקה של סוגיה ונבלע בתוכה עד כדי כך שהוא שוכח את עצמו, הוא אינו מוצא מנוח עד שעולה בידו הבנה המתיישבת על לבו. לימוד באופן כזה מכשיר את האדם להיות כלי קיבול לחידושי תורה אמיתיים.

לאחר שהלומד עיין היטב בכל הפירושים שנאמרו במשך הדורות, ודן ופלפל בדבריהם מתוך אמונת חכמים, מתחדשת לו לפעמים הבנה שעדיין לא נאמרה, הנראית בעיניו כאמת צרופה. בשלב זה הוא שואל את עצמו בדרך כלל כיצד ייתכן שלא חשבו על כך עד עכשיו. הרי עפר הוא לרגלי רש"י והרמב"ם ושאר הראשונים. "אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים" (בבלי שבת קיב, ב, וראה גם עירובין נג, א). אילו ההבנה שלו הייתה נכונה, בוודאי הייתה מתחדשת בדורות קודמים, ואם אינה מופיעה במקורות יש להניח שדורות קודמים חשבו עליה ושללו אותה. הדברים הבאים מתמודדים עם קושי זה בניסיון לבאר כיצד יש מקום לחידושי תורה אמיתיים בכל דור, בלי לגרוע ממעלתם של ראשונים.

%d7%a7%d7%93%d7%a8-3

אורן כהן ניניו, 2016 מתוך התערוכה "מקום" המוצגת בגלריה טובה אוסמן תל אביב

בין הלכה לפרשנות

ההבחנה הבסיסית הנדרשת בעניין זה היא הבחנה בין פסיקת הלכה ובין פרשנות הנאמרת בדרך פלפול וחידוד. בנוגע לפסיקת הלכה, כאשר אנו נתקלים במציאות שהשתנתה או התחדשה, נדרשים פוסקי ההלכה לנתח את המציאות ולהחליט מה ההלכה אומרת בנידון. במילים אחרות: הפוסק יושב וחושב מה היו אומרים הקדמונים אילו הייתה לפניהם מציאות זו. פסק ההלכה המחודש אינו סותר את דברי הראשונים, אלא אדרבה, מתבסס על דבריהם ויוצא מנקודת הנחה שאילו היו נדרשים לפסוק במציאות כפי שהיא כיום היו פוסקים כך.

בכל הנוגע לפסיקת הלכה, מקובל אפוא בידינו שמחויבים אנו להתבסס על דברי הקדמונים ואין בכוחנו לסתור דבריהם אלא רק להכריע ביניהם או לפרש את דבריהם או להוסיף עליהם. כן הוא בנוגע לאמוראים כלפי תנאים, גאונים וראשונים כלפי אמוראים (ראה הקדמת הרמב"ם ליד החזקה וכסף משנה הלכות ממרים ב א), וכן אחרונים (מתקופת השו"ע והרמ"א ואילך) כלפי ראשונים (רוב האחרונים הסכימו שאין לחלוק על ראשונים, ורק מיעוטם הרשו לעצמם לחלוק. הבולט שבהם הוא הגר"א, ראה לדוגמה יורה דעה סימן רסו ביאור הגר"א אות י). מעלת הדורות הקודמים על פני הדורות המאוחרים הינה אבן יסוד במסורת ישראל ובבניין תורה שבעל פה.

לעומת זאת, בכל הנוגע לפרשנות הנאמרת בדרך פלפול ואינה נוגעת להלכה למעשה, יש לדון האם אחרון מסוגל לחדש חידוש שלא נאמר לפניו, ולהציע הבנה מחודשת בניגוד למה שהבינו רבים בדורות קודמים. שאלה זו תלויה בטעם העניין מדוע אחרונים אינם חולקים על ראשונים.

נראה שהסכמת רוב האחרונים שלא לחלוק על ראשונים אינה נובעת מכך שהאחרון בהכרח טועה. על אף שהאחרונים קטנים בערכם ביחס לראשונים, ייתכן שיש להם יתרון מסוים מפני שראו את דברי הראשונים ודנו בהם, כננס על גבי ענק שרואה למרחוק יותר מהענק (ראה שו"ת הרי"ד סימן סב). אילו באמת היינו סבורים שאיננו יכולים להוציא דבר אמת מפינו ביחס לראשונים, לא היה בנו הכוח להכריע ביניהם. לכן נראה שהסכמת רוב האחרונים שלא לחלוק על ראשונים היא מתוך הרצון שלא להרבות במחלוקת, כעולה מהכלל "אחרי רבים להטות". הלכה שנעשתה רווחת בישראל, ודורות רבים הסכימו לה גדולי ישראל, הרי היא כהלכה שנקבעה על ידי רבים ואין לנטות ממנה גם אם יבוא יחיד ויגלה פנים חדשות בהלכה אשר נשמעות לבני דורו כאמת צרופה.

נמצא שההסכמה שלא לחלוק על ראשונים נוגעת רק לפסיקת הלכה. אבל חידושים שהם חלק מלימוד עיוני, לשם הלימוד עצמו, ללא השלכה מעשית, כגון חידוש בהבנת הגמרא בניגוד להבנת הראשונים, או פרשנות מחודשת בתנ"ך, ראויים הם לעוסקים בתורה מתוך עמל ויגיעה ומתוך רצון להגיע לאמיתה של תורה.

תוצאה של לימוד אמיתי

אמנם גם פלפולה של תורה שאינו נוגע להלכה למעשה צריך לנבוע מתוך ידיעת מיעוט ערכנו ביחס לראשונים מצד אחד, ומתוך ידיעת הסוגיה בכל צדדיה מצד שני. המחדש בתורה צריך להיזהר בתכלית הזהירות מגאווה, וכאשר הוא משיג על קדמון ידע בלבבו שייתכן שלא הבין דבריו וכוונתו, אלא שתורה היא ואף אם אינו כדאי צריך הוא לומר את אשר העלה בעיונו ובפלפולו (ספר רוח חיים לגר"ח מוולוז'ין אבות א ד).

חידושים בתורה הינם פועל יוצא של לימוד אמיתי שמטרתו להבין כל דבר לאשורו. הגורס ואינו מעיין להבין טעמי הדבר, ואינו בוחן את הסתירות, הרי הוא בבחינת סל מלא ספרים שאינו יודע מה הוא לומד (ראה מגילה כח, א וברש"י שם ד"ה "היא צנא"). משום כך קבעו חז"ל שאי אפשר לבית המדרש בלא חידוש (חגיגה ג, א). אמיתתה של תורה ומעלת החידוש מחייבות לאפשר ללומדי התורה את מרחב העיון המרבי.

הקב"ה, המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, נטע בתוכנו חיי עולם (תורה שבעל פה), כדי שנדע כיצד להתמודד עם טובו המתחדש בכל יום. לשם כך הוא מחדש בטובו גם את חידושי התורה הנצרכים לכל דור. ממילא אין מקום לדחות חידושי תורה רק בטענה שאם הם אמיתיים הם היו מתחדשים לדורות הקודמים. אין לנו אלא דברי הרמב"ן (בהקדמתו להשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם): "כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים, לא ימנע טוב להולכים בתמים". אפשר שאמצעי העזר שהתחדשו בדורות האחרונים, מספרי מפתחות ועד מאגרי מידע ממוחשבים (או חיפוש בגוגל בשנים האחרונות) לא באו לעולם אלא כדי לאפשר ללומדי התורה להוציא אל הפועל ביתר עוז וביתר תוקף את הראוי להתחדש בדורנו אחרי שהקיפו את הנאמר בדורות קודמים והתעמקו בדבריהם.

יחד עם זאת, ראוי להזכיר את דברי הגר"ח מוולוז'ין (ליקוט עץ החיים סימן כא) שכתב ש"חידוש תורה" נקרא כל מה שלומד ומעמיק יותר ונתבררו אצלו הדברים יותר. אל לו ללומד לעקם את הכתובים רק כדי לחדש חידושים שלא שמעתם אוזן. החידוש איננו דבר שהאדם יכול לייצרו. תלמיד חכם העוסק בתורה ומעמיק בסוגיה יכול להכשיר עצמו לקבלת החידוש, אך בחידוש עצמו יש משהו שבמשהו מהנבואה, בבחינת שמיעת קול ה' אשר דיבר בסיני ולא יסף, ובבחינת: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני" (ירושלמי פאה ב, ד). זהו שאמרו בגמרא (בבא בתרא דף יב) שמיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. וזהו שאמר הרמב"ן (דברים יז, ט): "כי רוח ה' על משרתי מקדשו ולא יעזוב חסידיו לעולם".


מאחד את הקצוות | עדאל קדר

אבי, הרב שמואל קדר, נולד בכ"ה בתמוז תשי"ג בקיבוץ בארות יצחק; גדל במושב שפיר, באשקלון, וברמת אביב; למד בתיכון צייטלין, בישיבת מרכז הרב (אחרי שירות צבאי בנח"ל) ובכולל מר"ץ במבשרת ירושלים. לימד בכולל מר"ץ, בכולל של ישיבת מצפה יריחו, במכללה ירושלים לבנות ובמדרשת "שובה" בעפרה. בי"ז בתשרי תשס"ז הלך לעולמו.

במאמר החותם את ספר "תורת אהל", שהסיכום שלו מתפרסם כאן, עוסק הרב קדר במתח שבין המחויבות למסורת ובין החדשנות. ניתן להבחין שהרב הולך על החבל שבין הקצוות, לעתים נוטה לצד זה ומיד מסייג דבריו לצד השני. לקראת סוף המאמר שוזר הרב את החיבור שבין הניגודים, ומראה כיצד למעשה הם משלימים זה את זה ואי אפשר לזה בלא זה. החידוש האמיתי הוא זה הנובע מתוך עיון ודקדוק בדברי הקדמונים, אמונה בדבריהם וענווה גדולה כלפי מעלתם העצומה. אפשר לומר שהחיבור בין המסורתיות לבין החדשנות הוא תמצית השקפת עולמו התורנית.

הרב שמואל קדר, 2002 צילום: יורם כהן

הרב שמואל קדר, 2002
צילום: יורם כהן

גם בהליכותיו ובמידותיו ניתן היה לראות כל העת את היכולת לשאת ניגודים ולחבר ביניהם. מצד אחד היה מתמיד גדול בלימוד והקפיד על כל דקה, ומצד שני היה לו כל הזמן שבעולם להקשיב למצוקותיו של הזולת בסבלנות אין קץ. הוריו מספרים כי בילדותו, כאשר כעסה אמו פעם על אחיו הגדול, פרץ שמואל בן ה–12 בבכי. רגישותו לזולת אפיינה גם את יחסיו עם תלמידיו. בכל שאלה שנשאל הקפיד להבין את המציאות המדויקת, ומתוך הבנה זו דייק בתשובותיו, ויכול היה לחבר את התורה למציאות היומיומית תוך שהוא נותן לשואל הרגשה שהוא יורד לעומק שאלותיו. בפסיקת הלכה הילך על חבל דק בין מידת האמת לבין המידה של "נוח לבריות". מצד אחד מעולם לא היה פוסק בניגוד למה שחשב כאמת, אך מצד אחר ידע להביא בחשבון את הצרכים, את המציאות ואת הקשיים שהשואל נתון בהם.

הוא התייחס לכל שואל ולכל שאלה בכובד ראש הנותן כבוד לכל אדם, ואף לשאלותיו הפשוטות ביותר. ענוותנותו זו אפשרה לו גם ללמוד מכל אדם. הרב קדר דאג לקחת לו את תלמידיו למורים. על כל סברה, על כל חידוש שחידש ועל כל מהלך דאג לקבל את ביקורת תלמידיו, ואם לא עברו עליהם די תלמידים כפי שראוי היה בעיניו, לא הוציא אותם לאור.

הרב קדר השאיר אחריו ספרים רבים. מהם ספרים הכוללים חידושים גדולים, ומהם ספרים שעיקרם סיכום וסידור של השתלשלות ההלכה מהגמרא ועד ימינו. החדשנות והסדרנות הלכו אצלו בד בבד, והשלימו זה את זה. החידוש הגדול ביותר עולה מספרו "אהלי שלמה" (שני כרכים), אשר זכה בפרס ירושלים לספרות תורנית בתשמ"ט. בספר זה הוא מציע הסתכלות חדשה על פירוש רש"י לגמרא, ולמעשה הופך את רש"י לרלוונטי מאוד בעולם ההלכה. סדרת הספרים הפופולרית ביותר שהוציא היא סדרת "שו"ת היכל שלמה" (שישה כרכים ועוד שלושה כרכים שהוסיף בנו) שעוזרת לרבבות אברכים מכל החוגים לעבור בהצלחה את בחינות ההסמכה לרבנות. ניתן לומר שבזכות סדרה זו, והסדרות הנלוות אליה "תוספת אהל" (ארבעה כרכים) ו"הלכה שנונה" (ארבעה כרכים), זכה הרב קדר להיות רב ציוני שיש לו רבבות תלמידים מהציבור החרדי.

תלמידיו ומוקירי תורתו, בכל אתר ואתר, יקדישו בליל הושענא רבה שיעור אחד – מספריו – לעילוי נשמתו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

Advertisements

פורסם ב-18 באוקטובר 2016,ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1001. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: