המקום הראשון שבו חנו ישראל במדבר לאחר היציאה ממצרים היה סוכות. עיון בהתרחשות שהתחוללה שם יכול ללמד על משמעותו העמוקה של החג

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כג, מב–מג).

באילו סוכות מדובר? מהו המועד או ההקשר שבו ישבו ישראל בסוכות? העמדה המקובלת מדברת על סוכות שבהן ישבו ישראל בשנות הנדודים במדבר. קשה להלום זיהוי זה בפשוטו של מקרא, מכיוון שאין ולו פסוק אחד המתאר ישיבה בסוכות במהלך נדודי המדבר. אדרבה, פסוקים רבים מתארים את העם כיושב באוהלים, החל מן השנה הראשונה ועד ערב הכניסה לארץ (לדוגמה בסיפור המן: "…אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ", או לאחר חטא העגל: "וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה"). תמוה לחשוב על אירוע שאינו חשוב דיו כדי להזכירו בכתוב, ומאידך גיסא נוסד בעקבותיו מועד חשוב כל כך כחג הסוכות.

נראה שהתיאור "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מקפל בתוכו סיפור אחר. תוך כדי הוצאתכם מארץ מצרים התחוללה התרחשות נוספת, אומר ה', וכעת זהו הזמן להתמקד בה. מילים אלו מזמינות את הלומד אל פסוקי ספר שמות, אל תיאורי היציאה ממצרים, לזהות לצִדם התרחשות נוספת, משמעותית דיה כדי לייסד בעבורה מועד ורגל – אחד משלושת הרגלים. בשורות הבאות נפתח את הפסוקים בספר שמות, ונבקש להבין מה בדיוק היה שם.

האדם‭ ‬אינו‭ ‬נתבע‭ ‬לפעולה‭ ‬כלשהי‭, ‬המצווה‭ ‬היא‭ ‬בעצם‭ ‬הישיבה‭ ‬בסוכה‭. ‬סוכות‭ ‬בירושלים‭, ‬2008
צילום‭: ‬אנה‭ ‬קפלן‭, ‬פלאש‭ ‬90

התחנה הראשונה

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לח). בפסוק זה חוברות זו לזו שתי התרחשויות. היציאה ממצרים ולצידה החניה הראשונה. ממצרים גורשו בני ישראל ומיד הם נעצרים בסוכות, לאפות ולאכול את המצות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם (שמות יב, לט). האם היו בחנייה זו סוכות? מתבקש לקשור בין שם המקום סוכות לבין סוכות שהיו מצויות בו, בדומה לשם המקום סוכות בספר בראשית, המשקף את העובדה שהיו קיימות בו סוכות: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית לג, יז).

כאמור, כך עולה מפסוקי ספר ויקרא: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", המדברים על הישיבה בסוכה תוך כדי היציאה ממצרים, וכמו מצביעים בכך על הסוכות שבהן ישבו בעת חנייתם הראשונה. אך מדוע ישיבה או חניה בסוכות הן סיבה לייסודו של חג? במה חשיבותו של האירוע?

כפי שצוין, מועד הישיבה בסוכות הוא במקום חנייתם הראשונה. קודם לכן לא יכלו להתמהמה, והנה כעת הם עושים זאת: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (יב, לז; לט). רגע של עצירה ומנוחה, המזמן אותם לעמדה חדשה שטרם ידעו. נעיין בפסוקים וננסה לזהות טיבה של עמדה זו:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שמות יב, לז–מב).

בפסוקים אלו מתואר מסע העם לסוכות, ומיד לאחר מכן פותח הכתוב בסקירה מקיפה, כמו עונה   לשאלה "אז מה היה לנו". העובדות אינן בהכרח חדשות, החידוש הוא בעובדה שמדברים עליהן. זהו הזמן לדבר על מספרים וגם להתייחס לשאלה מי ומי ההולכים. התשובה היא: בני ישראל, גם ערב רב שעלה עמם וגם צאן ובקר ומקנה. מחנה זה על תכולתו מתפנה כעת לאפות מצות, שהרי ממצרים הם גורשו ועד כה לא יכלו להתמהמה.

המקרא לא מסתפק בכך, והסקירה ממשיכה בתנועה לאחור: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". בכך הוא עונה לשאלה "כמה שנים היינו שם, במצרים". עצם היום שבו הם נתונים הופך גם הוא להיות נושא – היום שהוא מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה מקבל כעת משמעות היסטורית, וחשיבותו היא לה' ולישראל גם יחד: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם".

מהי משמעותה של סקירה זו? נראה שהעצירה הראשונה לאחר "המפץ הגדול" שבו יצא העם ממצרים באותות ובמופתים מביאה אל תוך עולמם תנועת נפש חדשה. העם עוצר, מתמהמה ומתבונן במתרחש. תנועות אלו מהוות עמדה חדשה שהחניה בסוכות אפשרה אותה. עמדה זו היא חידוש ביחס ל"קוצר הרוח" שבו היו נתונים בעבדות במצרים, וה"חיפזון" שבו היו נתונים בשטף אירועי היציאה. כעת הם יושבים בסוכות המגלמות סוג של בית, שבו הם יכולים להתמהמה, לעכל את האירועים ולהצטייד בפרספקטיבה חדשה ביחס אליהם.

עמדה פנימית חדשה

שני ציוויים נאמרים למשה בחניה בסוכות. בראשון, ציווי על קרבן פסח לדורות, כשהמוקד הוא זהות האדם הנוטל חלק בקרבן, מי ראוי אליו ומי לא ("זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל–בֶּן–נֵכָר לֹא–יֹאכַל בּוֹ", ועוד). בשני, מזומן משה לעמדה רוחנית חדשה, נוכח הציווי הא–לוהי: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב). בעקבות הציווי פונה משה בדברים אל העם: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם…" (שם, ג). אילו נשאל לומד מה עשוי להיות תוכן דיבורו של משה אל העם, דומה שתשובתו תהא פשוטה ובהירה: ה' ציווה את משה לקדש כל בכור, ומצופה שמשה יעביר את המסר כמות שהוא אל העם.

אכן, משה מדבר עם העם בנושא המדובר, אלא שבשונה מן המצופה הוא פותח בנאום "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שם, שם). בנאומו הוא מדבר על חמץ ועל מצה, על הגדה לבן ועל אות וזיכרון על היד ובין העיניים. רק בתום מסע ארוך הוא שב אל הדיבור הא–לוהי במקורו, ומצווה על הבכורות. הציווי ארוך בהרבה מן המקור, ואף שונה ממנו במידה רבה.

פער זה הוא דוגמה לתחום המהווה את אחד הצירים המרתקים, היפים והעמוקים במקרא. בכל מקום שבו כתוב שה' מצווה, ולצד הדיבור מופיע תיאור של מימוש הצו או מסירתו על ידי נביא, קיים ביניהם פער מהותי, משמעותי. כשאין פער, אין למקרא צורך לחזור ולתאר את הסיפור כפי שהיה. די לומר את הציווי, ולאחריו – "ויעש כן" או "ויאמר כן אל העם". חזרה פירושה הזמנה להקשבה, וכשבאים להקשיב מגלים פערים שלא יאומנו.

עיון בפסוקים הקודמים לפרשייה זו מלמד שהתייצבות משה בעמדה זו כעת, תוך כדי חניית העם בסוכות, היא חדשה. בואה לאוויר העולם התאפשר כתוצאה מן החירות הפנימית שבה היו נתונים העם ומשה – בעקבות היציאה ממצרים, כשביטויה הראשון היה בעת הישיבה בסוכות. ישיבה זו יצרה עמדה פנימית חדשה, שאפשרה עיבוד מחודש לדיבור הא–לוהי בעולמו הפנימי של משה.

כעת ניתן לחזור אל פסוקי ספר ויקרא, ולזהות בהם פנים חדשות. "בסכות תשבו שבעת ימים", מצווה התורה, ומעניקה לישיבה משמעות: "לְמַעַן יֵדְעוּ דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". זו לצד זו מתוארות שתי פעולות: הישיבה בסוכה, וההקשר שבו היא התקיימה – בעת היציאה ממצרים. הקשר זה מצביע על יחסי הגומלין המתקיימים בין השתיים, מעין היחס שבין "ויסעו" לבין "ויחנו". יציאת מצרים מגלמת את המעשה הא–לוהי שלווה ביד חזקה, באותות ובמופתים, ואילו הישיבה בסוכות מגלמת את מקום החניה – שבה ישבו, נחו, אכלו וחשו את עצמם.

שתי הפעולות מיוחסות בספר ויקרא לקב"ה: "הוֹשַׁבְתִּי", "בְּהוֹצִיאִי", אך בכל אחת מהן השיוך הוא אחר: היציאה ממצרים אופיינה בנוכחות מועצמת של א–לוהים, ואילו הישיבה בסוכה התאפיינה באפשרות שניתנה ובפינוי מקום לתהליכים האנושיים שהתקיימו בה. לימים שתי העמדות מוצאות את ביטוין בשני חגים שונים. חג הפסח/המצות מנציח את היציאה ממצרים – "בְּהוֹצִיאִי", וחג הסוכות מגלם את התנועה הנוספת הנלווית אל היציאה – "הוֹשַׁבְתִּי", בעצירה ובהפנמה האוצרות בתוכן את הסיפור הפנימי, התודעתי, הנחוג בחג זה.

בין ידיעה לזיכרון

חג הפסח נחוג בתאריך היציאה ממצרים, ובו קיימת התייחסות למועד הקרבת הפסח, לחצות הלילה וליציאה למחרת היום ממצרים. באירועים היסטוריים אלה הופיע הקב"ה בידו החזקה, והם מונצחים לדורות עולם. חג הסוכות, לעומת זאת, אינו מציין "אירוע" היסטורי. עיתויו בחודש השביעי – תחת החודש הראשון שבו ישבו בסוכות – מרחיק את הזיכרון הטקסי ההיסטורי ומזמן את האדם להתמקד בתהליכים פנימיים. דומה ששתיקת התורה בפסוקי ספר שמות מלתאר באופן מפורש את הישיבה בסוכות מצטרפת גם היא למגמה זו.

פערים נוספים קיימים בין שני החגים: בניגוד לפעולת האכילה בפסח, בסוכות האדם אינו נתבע לפעולה כלשהי. המצווה היא בעצם הישיבה בסוכה, בשהייה כער או כישן. עובדה זו היא ביטוי נאמן לטיבו של האירוע המקורי: שהיית העם בסוכות, והעמדה הפנימית שאליה נחשף העם. ולדורות: יבנו ישראל סוכה, ובה תתחולל אינטראקציה בין האדם לבין המרחב שבו הוא נתון – בחסותה של השכינה.

מיוחד הוא הביטוי: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", המדבר על ידיעה, הבנה פנימית, ולא על זיכרון לאשר אירע. הדרך שבה תתקיים הידיעה: בישיבה במרחב המוגן, הבית הארעי, שבו תתחולל אינטראקציה בין אדם לבין הבית או המרחב שבו הוא נתון. כך, בצאת השנה או בחג האסיף, בתקופה המגלמת במובנים שונים את סיכום השנה, יעצור האדם, ישהה ויתבונן בהתרחשויות השנה שהייתה, במערכת החיים שבה הוא נתון, ובמקומה של השכינה בכל אלו.

הרב שמעון קליין מלמד בישיבה הגבוהה בבית אל ומרצה במכללת הרצוג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016